שואלת יקרה ואהובה,

קראתי את מכתבך, קראתי שוב ושוב.. וכאבתי יחד איתך.

קראתי את הכאב הגדול אותו את חווה, את הבדידות, את הפחד מהעתיד הבלתי נודע, קראתי את כאב הדחייה שחווית, את החלומות שהתנפצו לך, את האובדן שחווית, את ההתמודדות שלך האישית ואת ההתמודדות של הורייך על מצבך..

חוויתי איתך יחד את הכמיהה הנקייה להיות קרובה לה', את הקונפליקט אותו את חווה בזמן שאת נופלת ומתנתקת ובורחת לרשת, תוך כדי שהנפש שלך כמהה למשהו אחר.

קראתי והרגשתי את כל אלה יחד איתך.

את פתחת את פנייתך והיטבת להסביר בצורה בהירה את הרקע ממנו את מגיעה, נראה אכן כי עד לגיל זה חווית מסלול חיים טבעי ואפילו מאפשר מאד לצמיחה,

ואז הגעת לגיל השידוכים.

גיל השידוכים הוא השלב בו אנו חווים את 'החיים האמיתיים' עד לשלב זה אנו עלולים להרגיש שהכל בשליטה שלנו, הלימודים החברות וכו'..

בשידוכים אנו נכנסים למסלול שונה לחלוטין, בו אין לדעת מי ? מתי? ואיך? אין כללים וסדר, פתאום דווקא זו שהייתה הכי מוצלחת יכולה להתעכב, וזו שהיתה דווקא לא הכי הכי.. מתארסת ראשונה..

גיל השידוכים דורש ממך לקבל החלטה גורלית על חייך וכמו שציינת יש את הלחץ החברתי והמשפחתי שרוצים לראות אותך כבר מסודרת.. הרבה שאלות של איך אני אדע… על מה נכון לוותר.. ובעיקר מתי גם אני אהיה כבר מאורסת..

ויחד עם זה יש את הקושי של החברות שמתארסות וכל אחת מהן שהולכת ובונה את ביתה ומשקיעה שם בשנים הראשונות את כל כולה היא גם זו שמגדילה את החוסר שלך.

הקונפליקט העצום של השידוכים להיות כל הזמן בין התקווה לבין הצורך לשמור על עצמי מאכזבות הוא קשה עד מאד.

וכעת אני רוצה להתייחס למה שכתבת.. ולמה שנאמר שם בין המילים.

לאורך כל המכתב שלך אני קראתי והרגשתי שמה שהכי מכאיב לך זה הבדידות.

ממכתבך אני חווה שאצלך את חווית אותו בצורה משמעותית וכואבת. כבר היית שם בפסגת האושר, חשבת שאת אחריי..וכמו האושר כך הנפילה הייתה קשה וכואבת. ולאחר מכן כאשר חווית דחייה נוספת על שידוך זה גרם לך עוד יותר לחוות את הכאב שבאכזבה, האכזבה שלך על החלום שהתנפץ והאכזבה של הורייך שהתקשו לקבל את זה, ושם היית ועדיין מאד לבד.

וכאן בתעצומות נפש אדירות עוד הצלחת לשמור ולהחזיק את הקבלות עד שהחברות שהתארסו, וכשחווית שוב את הלבד.. זה הפיל אותך.

ואני רוצה לכתוב כמה מילים על הבדידות,

בדידות היא חוויה הנוצרת מן הפער אותו חשים אנשים בין הצרכים והרצונות החברתיים שלהם- לבין מה שקורה להם במציאות בפועל. היא מציפה אצל אנשים תחושת געגוע למגע ותקשורת ומלווה בתסכול ותחושת ייאוש.

ויש גם בדידות פנימית אותה חשים אנשים גם כאשר הם נמצאים בחברת אחרים. על פניו הם אכן לא לבד, אבל בתוך תוכם הם חשים מרוחקים, מנותקים, מנוכרים. כמהים לקשר ולמגע אנושי ודווקא בחברה, מועצמת אותה תחושת ניתוק וניכור מייסרת.

אני קוראת את שכתבת, ואכן למרות שאת בעבודה טובה ויש לך משפחה תומכת וחברות את עדיין חווה בדידות כי את כמהה לקשר אחר של זוגיות ויש פער בין המקום בו את נמצאת למקום בו רצית להיות..

והנפש שלך שיודעת עד כמה את פוחדת מלהתאכזב היא מנסה למנוע ממך מלנסות שוב ומציפה לך את השאלות.. מי אמר שזה נכון? ואולי לא צריך?..

ומנסה לפצות אותך בכך שתברחי לרשת, הרי שם ודאי לא תקבלי דחייה ושם תוכלי לשכוח את כל הלבד והבדידות- אך האמת היא, שמלבד התכנים שמזיקים לנו. כשאנו ברשת היא גורמת לנו לחיות באשליה שאנחנו לא לבד ואז 'כשאנו מתעוררים' הבדידות כואבת לנו בכפליים…

אבל בכנות מופלאה שיש לך ידעת להגיד שאת רוצה קשר, נישואין בית, אך פוחדת כ"כ פוחדת להתאכזב..

והפחד הוא לגיטימי, כי באמת, אין מי שיבטיח לך מה יהיה?..

אבל אני רוצה לשאול אותך, האם המציאות של להשאר ככה אינה מפחידה אותך? האם הבדידות כרגע לא מפחידה לפחות כמו לנסות לטפל במה שקורה? משום שאם ננסה, אולי יצא מזה משהו שונה? אך כמו שגם את מביאה – הבדידות גורמת לכך שאת צריכה תחליפים והם מגיעים בדמות הרשת.. וזה וודאי אינו מייטיב איתך אלא רק מעמיק את התסכול הבדידות והלבד.

את מבקשת לא להפנות אותך לטיפול, ואני מבינה שאת כרגע לא מסוגלת ללכת ולעבד את הרגשות, אז אני רוצה להציע-

יש צורך לעבד את הרגשות של מה שחווית, אם אינך מסוגלת ללכת לאיש מקצוע, אפשרי להתחיל לדבר (וזה לא במקום אלא רק בנתיים.) עם חברה גדולה, אחות , שכנה, שתוכלי לדבר איתה בפתיחות. חשוב שזו תהיה משהי שלא תשפוט אותך ותרגישי נח לשתף קודם כל כדי לדבר ולשחרר את הפחדים.. והלוואי ולאחר מכן תוכלי להתקדם..

יקרה,

לאורך הפנייה שלך הרגשתי את הכנות, את הרצון שלך וצורך למשפחה ולשייכות, את הכאב הפנימי שיש לך מהמקום בו את נמצאת.. את המלחמה בייאוש שמנסה להשתלט עלייך. ואת הרצון שלך לעשות את הטוב והנכון ביותר.

אני איתך בתפילה שהישועה תגיע בזמן שהכי נכון עבורך. ובתקווה שמצאי את הכוחות לעבור תהליך נכון בזמן זה

פה בשבילך,

בהערכה עצומה על הרצון לבחור בטוב

חדוי.