The Butterfly Button
אז למה זה יורדות הדמעות מעצמן?...

שאלה מקטגוריה:

אני תלמידה סמינר בכיתה י״ב מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי המיצטיינת של הכיתה תמיד הכל אצלי היה מושלם והיה לי תשובה לכל שאלה בלימודים מה שהביא אותי להיות תמיד מוקפת בחברות ולהיות ממוקמת במרכז העיניים אך אם זאת יש בעיה שמלווה אותי תמיד כל פעם שמתעוררת שיחה בא אני מרגישה קצת ואפילו טיפ טיפה לא בנח /מותקפת /מאוימת /מאכזבת אני ישר מתחילה לדמוע באותם רגעים יש לי רצון עז לעצור את הבכי אך ללא הועיל אני מרגישה בחוסר שליטה ופשוט דומעת לעיטים רחוקות אני מצליחה להתאפק מספר שניות אז לסיום הדו שיח ואז אני מתרחקת מהבן אדם שאיתו דיברתי ומתחילה לדמוע .
חשוב לי לציין שהדבר קורה לי לא משנה מול מי מתנהלת השיחה אבא /חברות/ מורה או מנהלת לרוב בכל הפעמים בהם הדבר קורה לי אני יודעת בידיעה ברורה שהצד השני לא אמר שום דבר שהיה אמור לגרום לי לבכי להפך הוא ניהל דו שיח לגיטימי ואני זו שבכיתי בלי שום קשר וסיבה .
בתחילה הייתי בטוחה שזה יעבור עם השנים ואני אפתח איזשהו חוסן נפשי אך לא הדבר לא משתפר בשום צורה וגם אם זה מול אותו בן אדם אני אתן דוגמא :כאבא שלי קצת כועס עלי וצועק עלי אני ישר מתחילה לבכות ואז הוא אומר לי ״מה את בוכה מה כבר אמרתי ״ ואפילו שסיטואציה כזו קרתה כבר פעמים רבות במהלך החיים שלי וזה אבא שלי ואני רגילה אליו זה משום מה לא מונע ממני לבכות באותו רגע
אני כל הזמן אומרת לעצמי זהו בפעם הבאה את לא בוכה יותר ואז שוב אני שזה קורה אני מרגישה חוסר אונים כאילו אין לי שליטה על העיניים והם פשוט דומעות לבד
אחרי כל סיטואציה כזאת אני ממש כועסת על עצמי למה בכיתי כמו ילדה בת 3
אני כל הזמן מנסה לחשוב ממה זה נובע ואולי זה בגלל שהתרגלתי להיות כל הזמן בגדר ״הילדה המושלמת ״ התרגלתי שכולם מרוצים ממני וברגע שאני חשה שמישהו קצת מאוכזב ממני אני לא מסוגלת להכיל את הסיטואציה ופשוט בוכה אבל זה סתם השערה שלי .
אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי לא משנה כמה אני אומרת לעצמי להאפס ולא לבכות אני פשוט מרגישה בזמן אמת חוסר יכולת כביכול לשלוט בעיניים והדמעות פשוט זולגות .

השאלה שלי האם באמת יש משהו לעשות אם הדבר הזה או פשוט להשלים אם זה שאני רגישה ובוכה בקלות מכל דבר ?

תשובה:

פונה יקרה, בוגרת, איכותית ורגישה כ"כ!

שמחה כ"כ שפנית אלינו בכזה אומץ וגבורה. אני קוראת את התיאור שלך על עצמך ומתפעלת מהחוסן הזה שיש בך. את יודעת כ"כ יפה לספר על עצמך, לתאר, את חזקה! את לא נותנת לבושה או הכאב לעצור אותך מלנסות לעזור לעצמך ועוד יותר, לפנות בצורה ברורה וממוקדת לגבי הרגישות שאת מתארת אותה כמשהו שהוא יותר מידי.

אז ראשית, דעי לך שיש לך חוסן! את חזקה! אני יודעת שכולנו רגילים לשפוט בשטחיות, מי שבוכה = חלש אבל מצורת ההבעה שלך, מהכתיבה שלך ומהאומץ לפנות אלינו, אני מוכרחה לומר לך שאת חזקה מאד!

מי שחלש לא מסוגל לתאר כך את עצמו, לא מסתכל לאמת בפנים ולא מצליח לתאר בענייניות טובה כמו שאת תארת. אז קודם כל חשוב שנדע שזה שהדמעות שלך זולגות ללא שליטתך לא הופך אותך למישהי חלשה! כלל וכלל לא!

ונכון, אני מבינה אותך, זה גורם לך למבוכה, והכי הרבה- לתחושה קשה של חוסר שליטה ברגשות, בדמעות שזה לכשעצמו רגש קשה מאד! להרגיש חוסר שליטה על משהו שאנחנו רוצים שליטה עליו, רוצים אותו אחרת, זו חויה קשה מאד מאד.

בנוסף, שאלת בסוף מכתבך כל כך יפה " האם באמת יש משהו לעשות אם הדבר הזה או פשוט להשלים אם זה שאני רגישה ובוכה בקלות מכל דבר ?"

אז קודם כל בהחלט שיש מה לעשות עם זה. בכלל, בעבודה פנימית אנחנו יכולים לגדול ולגדול ולגדול ולמתוח את עצמינו כל פעם עוד קצת ולצמוח ישר וטוב אל עבר האינסוף. האישיות שלנו ניתנה לנו כדי שנוכל בכלים הנכונים לגדול ולהתפתח כאן בעולם וכך לזכות לעשות את רצון השם עוד מילימטר ועוד. זוהי עבודה פנימית אמיתית.

לגבי המשך השאלה שלך "האם פשוט להשלים אם זה שאני רגישה ובוכה בקלות מכל דבר "? אז כן, אני ממליצה לך "להשלים" הכוונה לקבל את עצמך גם בדבר הזה. ולא. בשום פנים לא הכוונה להרים ידיים ולהתייאש שזו מי שאת, אלא להיפך! לקבל את עצמך זה להיות שם באהבה, בחמלה, בקבלה ל"אני" המתוקה הזו שיורד לה דמעות בקלות כל כך ובזמנים שלא מתיישבים לה עם השכל ואני אסביר.

כשאנחנו מבקרים את עצמינו על מעשה/ רגש/מחשבה/ התנהגות/ חויה שלנו אנחנו בעצם נמצאים בהתנגדות ואז אותו מעשה/רגש/מחשבה/התנהגות/חויה נתקע בתוכינו שוב ושוב ובמקום להצליח להתקדם ממנו אנחנו תקועים על אותו מקום שוב ושוב.

הביקורת הזו מייצרת אצלינו אשמה כבדה שרק מכבידה ותוקעת יותר.

אם חשוב לנו לשנות מעשה/רגש/מחשבה/התנהגות/חויה אנחנו צריכות קודם כל, לזהות איזה רגש עמוק זה מעורר אצלינו מתחת לכעס או העצב או הפחד שהגיע עם החויה או ההתנהגות(זה יכול להיות כל מיני סוגי רגשות שעולים שם כמו "לא רואים אותי", "דחיה", חוסר אונים, חוסר שליטה, כישלון, בדידות וכו'), ואז עלינו להיות בחמלה ובקבלה למי שאנחנו, לזה שזה קורה לנו, למשל להגיד לעצמי כנראה מאד כואב לי כשאני מרגישה כישלון, מותר לי להרגיש כישלון!

זה בסדר שאני מרגישה ככה. זה לגיטימי שכואב מאד כשמרגישים כישלון, כישון זו חויה מאד לא פשוטה ומאד כואבת וכו', ככל שתתני מקום לרגש הזה שבתוכך, שעולה בך ומביא את הדמעות, בלי ביקורת ושיפוטיות, בלי לחכות שכבר יעבור, אלא מתוך חברות אמיתית לעצמך, מתוך מקום של חמלה ותמיכה, כך הכאב הזה שבתוכך יתרפא מעצמו, כי חיבקת אותו, איפשרת לו להיות, הכאב יקבל כוח וריפוי וימשיך הלאה.

הענין הוא שאחרי שמתמסרים לכאב מרגישים הקלה מסויימת, את יכולה גם לחבק את עצמך תוך כדי או לעשות משהו אחר שעושה לך טוב ולא מסיח את דעתך מההתמסרות ואז תבוא ההקלה, לפעמים שוב בצורה של דמעות ולפעמים בצורות אחרות, אבל מה שחשוב זה שיהיה התגברות של הרגש- הכאב, שאחריו תבוא ההקלה. לאחר כמה פעמים שתתמסרי לכאב הזה בצורה הזו (לא בתוך הסיטואציה מול החברה או מול אבא, אלא אחרי, בזמן אחר, בצד וכו') אז את תתחזקי ובעצמך תגלי שאת מגיבה לאותה סיטואציה בזמן אחר בצורה שונה לגמרי. הסוד הוא דווקא לאפשר מקום לכאב ולא לבקר אותו ולהילחם בו.

חשוב שתדעי, כולנו אנושיים ולכל אחד כואב משהו אחר (ובד"כ יש כמה כאבים לכל אחד). יש כאלה שרואים עליהם כלפי חוץ ויש כאלה שלא. יש כאלה שמוציאים בדמעות (שזה נפלא ומנקה) ויש כאלה שיוציאו בתוקפנות שפוגעת והורסת מכיוון אחר.

לכן הכי חשוב להוציא נכון את הרגש, להתמסר אליו כמו שכתבתי, ואז תבוא גם הקלה מסויימת. בכל פעם שתתני לו מקום. רק אז תמשיכי הלאה. עם הזמן את תהיי חזקה עוד יותר ועוד יותר ממקום שקשוב לרגשות שלך ולעולמך הפנימי.

בנוסף ממליצה לך לחגוג את הדברים הטובים שיש בך! בצורה חוייתית כזו שתעבור את מחסום השכל ואת תרגישי בגופך ממש את ההרגשה הטובה שיש כשמרגיש טוב לגבי עצמך! וזה כדי לחזק את האהבה שלך למי שאת. אז נסי לחגוג הצלחות, לחגוג את המעלות שלך, מתוך תפיסה כנה שמה שאת תחגגי ייחרט בתוכך ויהיה לך לחוסן לאורך היום והחיים בכלל. לאחר זמן שתעשי את זה באופן קבוע, הרגש שתחווי כשתחגגי את הטוב שלך ייטמע בך ויצוף גם בזמנים שבהם תרגישי פחות טוב ואפילו כאב חזק, אז זה יצוף כמו שמן וייתן לך נחמה וכוח. תחווי את הערך העצמי שלך! כמה את טובה ושווה בכל מצב!

אז יקירה, מאחלת לך לקבל את הרגשות שפועמים בך באומץ ובגאווה, בידיעה ברורה שזה חלק מחוסן ועוצמה להרגיש את הרגשות עד הסוף כי ככה את מביאה לריפוי וצמיחה, ומנגד ,לאהוב אותך ולחגוג את עצם קיומך בטוב שניחנת בו כדי להזרים עוד טוב הלאה בכלל ולרגעים החשוכים בפרט.

מעריכה מאד וגאה על נחישותך

ריקי

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

  1. אמא בחיי😱 נראלי שאנחנו אחיות בדם גם אני הייתי בוכה מכל דבר/
    הייתי בוכה כשפוגעים בי כועסים עלי מפתיעים אותי מהתרגשות אקיצר מהכול. והלכתי ליועצת זה עזר לי תקופה עכשיו אני פחות בוכה אבל זה יכול להתפרץ לי בכעס וחוסר מצב רוח אני צריכה לעשות משהוא בנידון…. אבל בכול מצב תנסי cbt זה תמיד עוזר:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

אני לא מרגיש את קדושת השבת
כשהייתי צעיר, כל שבת היתה רוממות, וקדושה, והרגשתי ששבת זה משהו שאני מחובר אליו היטב, אבל מלפני כחצי שנה בערך, הפסקתי להרגיש את ה'שבת עדן הנפשות'. בהתחלה חשבתי שזה זמני,. אבל ככל שעבר הזמן התחלתי להרגיש שאני כבר לא מחובר לשבת קודש,. אני רוצה להרגיש חיבור עמוק לשבת,. אני רוצה...
רע לי עם בעלי
תודה על הבמה החשובה הזאת. האמת, שאני לא יודעת מאיפה להתחיל… בעלי ואני נשואים קרוב ל13 שנים. יש לנו 3 ילדים. רע לי איתו. רעעעעע. אומר עכשיו מילה קרה, אני מרגישה שאני שונאת אותו ממש. אנחנו חושבים ורואים את העולם אחרת לגמרי. קשה לי לתת דוגמאות כי יש בלי סוף....
אני פרפקציוניסטית וזה קשה לחיות ככה
יש לי כמה שאלות: 1. אני טיפוס פרפקציוניסט מאוד, ובזמן האחרון אני כל הזמן, אבל כל הזמן, בדאגה על העתיד שלי- כל הזמן עולות בי מחשבות כמה אין מצב שאצליח להיות אמא טובה/ אישה טובה/ עובדת טובה וכו, ואני מרגישה שאני מעדיפה כבר לא לנסות. אני ממש קופאת כשאני חושבת...
דכדוך והתמודדות זוגית אחרי לידה
אני כמעט חודש אחרי לידה שביעית ב"ה, הלידה הייתה קשה מאד הפעם, סבלתי הרבה, וגם העיתוי של ערב פסח היה לא קל. חזרתי הביתה לימים של ערב חג, וכיוון שאין משפחה שיכולה לעזור, נעמדתי לגמור בישולים לחג. בעלי ניסה לעזור ככל יכולתו, אבל עדיין העבודה הייתה רבה. באופן כללי הזוגיות...
הפרעת אישיות וקשרים רעילים במשפחה
ראשית יישר כח על האתר החשוב והמועיל לנפש ולנשמה! שאלתי נוגעת באחות שלאחר שנים של קרבה וריחוק ויחסים לא בריאים איתה, הבנתי לאחר חקירה ובדיקה וקריאת חומרים בנושא שיש חשש גדול שמדובר בהפרעת אישיות נרקסיסיטית. היא היתה פוגעת בי רגשית במגוון צורות שהיריעה קצרה מלפרט אותן, היתה מניפולטיבית כלפיי וכשהתרחקתי...
קשה לי עם זה שההורים שלי גרושים
לפני מספר שנים הורי התגרשו ובאותם השנים הראשונות לא היה לי עם זה בעיה כיוון שהם אנשים גדולים וזה ההחלטה שלהם, גם לאורך כל הדרך ההורים שלי תמיד הזכירו לי שהם אוהבים אותנו (הילדים). אבל כרגע כל פעם שאני נזכרת שהם כבר גרושים…. אני לא מפסיקה לבכות ולקוות שזה לא...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן