שלום אחותי,

הצמרמורת שלך עוברת אלי דרך המילים שכתבת וגם דרך המילים שלא כתבת. אני מתארת לעצמי מה כל הסיפור הזה יכול להציף ולהעלות בך. זיכרונות, סיוטים, רגשות, פלשבקים, שנים של ניסיונות מרים להיאבק בפצע הזה והנה הוא מדמם. אני רוצה לספר לך שמי שפגע בך לא פגע רק בך. הוא פגע גם בי, הוא פגע בכל אחד מעם ישראל, שהוא עם קדוש, ובכל אחד מהציבור החרדי שאמור להיות מחנה קדוש. לכן אני מבקשת בזהירות רבה את רשותך לצרף את עצמי אלייך ולומר בלשון רבים: כולנו נפגענו, ונפגענו פעמיים. פעם אחת מהמעשה עצמו, ופעם שניה מכך שהפוגע הפך לקורבן, ופתאום מתהפכים היוצרות ואנשים לא זוכרים מי כאן רצח את מי.

לא ייאמן שזה קורה. איך קורה שהנפגע מרגיש פוגע והקורבן מרגיש אשם?

בואי ננסה להבין קצת יותר טוב את העניין של פגיעה. כשמדובר בפגיעה פיזית מאוד קל להגדיר את התפקידים של השחקנים: מי עשה למי מה ומתי. אבל כאן אנחנו מדברות על מצב אחר לגמרי. חלק מהפגיעה זה גם הבלבול שמתלווה אליה: אולי זה לא באמת קרה? והאם זה באמת כל כך נורא? אולי אני סתם עושה עסק ומנפחת? ולמה זה קרה דווקא לי? אולי משהו בי פגום? אולי בכלל אני אשמה? למה הסכמתי שזה יקרה? למה לא עשיתי משהו?

ככה זה כשהטוב והרע מתחילים להתערבב, ואז מאבדים את ההיגיון הפשוט. בזמן כזה הדבר הכי חשוב זה לשמוע קול שפוי מהצד. מישהו שיגיד בבירור: את לא אשמה. הבנאדם עשה משהו רע ואסור ולא הוגן. אני בטוחה שאת לא צמאה לדם ורוצה לראות את הפוגע מתנדנד על חבל בכיכר העיר, אבל את כן צמאה לאישור הזה שאת לא יכולה לתת לעצמך. את רוצה קול של מישהו נייטרלי ונורמלי שיקבע בצורה הכי מפורשת שבעולם שנעשה פה עוול איום ונורא כלפייך.

ואת זה בדיוק חיים ולדר לקח ממך במותו "בטרם עת", "משברון לב", "בגלל לינץ' ציבורי ולשון הרע" שגרם לו להגיע ל"קצה גבול הסבל האנושי". כשאת שומעת את ההספדים עליו את מרגישה שקוברים לא אותו אלא אותך ואת הצדק. הנה, עוד פעם המניפולציות ניצחו והוא הצליח להפוך ל"קורבן אומלל של אנשים רעים שהרגו אותו במילים".

אני רוצה להזכיר לך שזה שקר גדול, אולי השקר הכי גדול של חיים ולדר עלי אדמות. חיים ולדר לא התאבד מתוך מחלת נפש, דיכאון או כאב תהומי. את זה אפשר לומר על הקורבנות שלו, לא עליו. חיים ולדר בחר להתאבד באופן שינציח אותו בתודעה של הציבור כחף מפשע. ואת זה בדיוק אנחנו צריכים להוקיע. אז בואי נעשה רגע סדר בדברים.

הילד הקטן שלי הוציא ביצה מהמקרר, ומול העיניים של שנינו היא התנפצה על הריצפה. הוא הסתכל עלי בעיניים תמימות ואמר: זה לא אני. באותו רגע לא היה איכפת לי מהביצה או מהריצפה, אלא מהנפש של הילד שלי. ידעתי שזו הזדמנות בשבילו ללמוד שהמעשים שלו שייכים לו. אמרתי לו: זה כן אתה. זה בלי כוונה, זה לא נורא, זה בסדר גמור אבל זה כן אתה.

אדם הוא בעלים על המעשים שהוא בוחר לעשות, ולכן הוא אחראי עליהם ורק עליהם. זה מאוד מסוכן אם אנחנו מתרצים מעשים אסורים בכך ש"היו לו יצרים חזקים" או "הוא היה חולה". נכון, יש מקרים יוצאי דופן שבהם באמת אדם שולח יד בנפשו מתוך כאב עמוק או מחלת נפש, אבל כנראה שזה לא המקרה. אדם שבחר לקחת את חיי אחרים או את חייו ייתן על כך את הדין. מי שבחר לפגוע בך הוא לא קורבן של מחלה מיסתורית שמקננת בו ומשתלטת עליו, אלא אדם שבחר ברע. וכך גם מי שבחר ליטול את חייו בידיו במקום להודות בחטאיו ולחזור בתשובה עשה זאת מתוך בחירה ברע.

ועכשיו נדבר עלייך.

האם את אשמה בכך שפגעו בך? גם אם לא פעלת בצורה אידיאלית ועשית כמה שטויות, עדיין המעשה הוא לא שלך.

האם המתלוננות אשמות? לא. המתלוננות אחראיות רק על המעשה שלהן ולא על מה שולדר בחר לעשות בעקבות זאת. והבחירה של המתלוננות הייתה להתגבר על הבושה והפחד, ולעצור את מעגל הפגיעה לפני שיהיו עוד קורבנות. נכון שעכשיו הכול נראה חשוך וכאוטי, וברחובות וברשת נשפך הרבה לכלוך וגועל, בסופו של דבר מה שבאמת קורה זה שהעולם מתנקה, וכשהעולם מתנקה השכינה יכולה לשוב ולשכון בתוכנו. נכון, זה כואב למשפחה, זה כואב לחברה, זה כואב ושורט כשמכלים קוצים מן הכרם, אבל אוי ואבוי לנו אם נשתוק ולא נמלא את החובה שלנו לבער את הרע מקרבנו. אף מתלוננת לא הרגה את ולדר אלא הבחירה שלו.

היהדות מלמדת אותנו שאדם צריך להרגיש אשם רק על מעשה שהוא עצמו עשה בכוונה רעה.

את לא אמורה להרגיש אשמה על דבר שאדם אחר עשה בעקבותייך, בשעה שאת עשית את הדבר הנכון.

החשש שלך שעוד אנשים יבחרו בפתרון של ולדר הוא ריאלי בהחלט, ולכן חשוב שנגיד את זה בצורה הכי ברורה: התאבדות היא מעשה אסור ופסול. אין לאף אדם זכות לקחת את החיים שאלוקים נתן לו ולעשות בהם כרצונו. מהסיבה הזו, כל אדם מי שבוחר בהתאבדות בוחר ברע.

נכון, אין לנו זכות לשפוט אדם ספציפי שהתאבד, יתכן שהוא עשה זאת ברגע של איבוד בחירה, כשהוא לא היה מסוגל להפעיל את הכוח הבסיסי הזה שהוא צלם האלוקים שבאדם. רק אלוקים יודע מה עבר על אדם שמתאבד, ולכן אנחנו לא נשפוט אותו. אבל התפקיד שלנו כאן בעולם הוא לקרוא לדברים בשם הנכון, ולהיזהר מלהחליף בין טוב לרע גם כשהם מאוד דומים.

אני מתפללת שהמעשה של ולדר ילמד את כולנו כמה זה נורא כשאדם מתנער מאחריות על מעשיו, ויזכיר לנו להשתמש כל רגע בעוצמה האדירה שיש בידינו – הבחירה בחיים.

ברוריה