שלום וברכה לכם הורים יקרים!
אתחיל בהערכתי הכנה אל האכפתיות מול בתכם. לא פשוט להתמודד עם ילדה חסרת מוטיבציה ללמידה ומאתגרת מבחינת ההתנהגות בבית והמשמעת. פעמים רבות שההתנהלות שלנו בסיטואציות כאלו משפיעה אף היא על האירוע ומוציאה גם אותנו מרוקנים מאנרגיות ומלאים ברגשות לא נעימים של אשמה, אכזבה, כעס עצמי וחוסר ביטחון.
ארצה להתייחס לשאלתך בשני כובעי המקצועיים כפסיכותרפיסטית קוגניטיבית התנהגותית (CBT) ובכובע נוסף כמנחה ומלוות הורים.
מאחר וחסרים לי מספר פרטים בשאלתך, במהלך התשובה שלי אני מזמינה אותך לברר ולדייק את עצמך כדי להבין מה הגורם האפשרי למצבה. האם הוא תלוי במצב טכני ובית ספרי, במצב רגשי או חברתי שלה, או שקשור ורלוונטי אליכם כהורים.
לאחר בירור זה, אשמח לתת לכם כוחות ותובנות ולספק לכם כלים מעשיים להתמודדות ולהתנהלות מיטיבה עימה, בהקשר ההגעה למסגרת הלימודים, בהתמודדויות עם פרצי הזעם והבכי וגם בנושאים של לקיחת אחריות לשיעורי הבית וסידור חדרה.
ראשית ננסה לברר ולשים לב ביחד-
מתי התחילה הבעיה? האם קדם לה אירוע מסוים ברקע עליו תוכל להצביע כ"טריגר" אפשרי להתדרדרות ? (דוגמאות אפשריות: מעבר דירה/ לידה אח/ ארוע טרגי במשפחה/ ארוע משמעותי בבית הספר/ עניין חברתי וכד')
לאחר שתשיב על שאלה זו, יוקל עליך להבין את נסיבות ההתדרדרות ומכאן נוכל ללמוד ולהסיק מסקנות מדויקות יותר.
דבר נוסף שברצוני לשלול הוא את עניין סרבנות בית הספר.
תופעה זו רווחת במיוחד בגילאי 8-9 והסימפטומים האופיינים לה הינם תופעות גופניות שמופיעות בבוקר כמו: כאבי בטן, חולשה ועייפות ומשתפרות אם מתירים לילד להישאר בבית.
כמו כן סימפטומים של פחדים, התקפי בכי, בריחה מבית הספר ואיומים לפגיעה עצמית.
יש סיבות רבות אפשריות ל"סרבנות בית הספר". אציג ואתייחס לכמה מהן:
1. הימנעות מרגשות שליליים כמו: חרדה/ דכאון ועוד
2. הימנעות מעמידה במצבים חברתיים או מבחנים
3. קבלת תשומת לב מהורים או ממבוגרים אחרים
4. קבלת הטבות חומריות או זכויות יתר עקב המגבלה
ישנם גורמים נוספים שעלולים להגביר את הסרבנות כמו: גוננות יתר של אחד ההורים, חרדה של הורה, גודל בית הספר, הקשר של הצוות החינוכי עם המשפחה ועוד.
במידה ואכן בתכם תאובחן עם סרבנות בית ספר- חשוב להתאים לה תכנית טיפולית מוקדמת ככל האפשר על מנת שלא לקבע את הבעיה.
במידה ושללת את הסימפטומים לעיל , ולאחר בירור עם הילדה ועם צוות בית הספר הכולל:
מחנכת כתה ויועצת בית ספרית, סביר להניח שבתך אינה סובלת מסרבנות בית ספר אלא בהתנהגותה היא משיגה באופן לא מודע כמובן רווחים רגשיים מולכם ההורים.
במה דברים אמורים?
כל ילד מרגע היוולדו זקוק לתחושת שייכות להוריו. בדיוק כפי שזקוק לחמצן, מזון וכו'
פעמים רבות ניווכח בילדים שמסגלים לעצמם התנהגות מסוימת ובכך מצליחים להפעיל רגש חזק אצל ההורה. זו יכולה להיות התנהגות מרצה כדי להרגיש קרוב את לב ההורים, זו יכולה להיות התנהגות מכעיסה כדי להרגיש חזק את הלב שלכם ההורים וזו יכולה להיות התנהגות מדאיגה שמצליחה ל"הדליק" בהורים את כפתור רגש הדאגה וישנן עוד דוגמאות רבות כמובן.
צורת התנהגות זו אינה נעשית בכוונה תחילה של הילד.
היא אינה מודעת, אך היא חזקה ביותר ואפילו 'ממכרת'.
"שווה לי להתנהג בצורה כזאת וכזאת, למרות שאני מקבלת גערות/ עונשים/ חווה הפסדים, ובלבד שארגיש קרובה ללב שלכם הורי"
כיצד נזהה איזה רגש הבת מפעילה אצלי ההורה?
נברר עם עצמנו את השאלות הבאות:
– מה מפריע לי בהתנהגותה הנוכחית?
– מה אני מרגיש באותם רגעים?
– איזה מן הורה אני מרגיש כשבתי מתנהגת כך? (לא באמת, אלא בחוויה שלי)
– אם בת השכנים היתה מתנהגת כמו בתי- מה הייתי חושב על הוריה?
שאלות אלו יסייעו בידך להבין איזה רגש מפעילה בתכם בהתנהגותה.
בכל פעם שהיא מתפרצת/ מגיבה בחוסר כבוד ואינה ממושמעת אליכם היא כאילו מנופפת מולכם בשלט דמיוני: "אתם הורים…חסרי אונים מולי/ לא מצליחים לחנך אותי/ כושלים/ מנוהלים וכד'. זהו התנאי שהיא הציבה לעצמה בלא מודע.
ברור זה לא תמיד נענה בקלות ודורש ברור פנימי שלכם ממקום בוחן ומעמיק, ולעיתים צריך להיעזר באיש מקצוע כדי לשיים ולדייק את הרגש, אך ברגע שתזהו את אותו הרגש- תוכלו להבין מה בתכם מפעילה אצלכם ואז תוכלו לנטרל את אותו הרגש בזמן שהיא (כהרגלה) מנסה להפעילו כדי להרגיש קשורה ושייכת אליכם.
כיצד "מנטרלים רגש"?
קודם כל מזהים אותו , מכבדים אותו ומנכיחים.
ואז ניצור מעין דיאלוג פנימי ונאמר לעצמנו: (לא לילדה)
"את לא צריכה להפעיל אצלי את רגש ה…… כדי להרגיש שייכת! את שייכת אלי בכל מצב! בלי תנאי!" וכמובן להאמין בזה…
ברגע שנאמין שבתנו שייכת אלינו ללא תנאים, ואנו מקבלים אותה ללא תנאי ואין לה צורך לנסות להפעיל בנו רגשות עזים כדי להרגיש אותנו, וכשנזהה את אותו שלט דמיוני ונעיז "להסתכל לו בעיניים" בנחישות ונזכור שיחד איתו אתם ההורים המתאימים ביותר עבור בתכם- אזי יתרחש תהליך מופלא של שחרור אצלכם ואצל בתכם המתוקה.
כמובן שזו לא נוסחת קסם, והדבר דורש התבוננות פנימית, זיהוי רגש, אמון חזק, דיבור עצמי ועקביות- אבל אוכל להעיד מנסיון רב, כי התרחשו שינויים עצומים בדרך זו.
עד כה התייחסתי לעבודה הפנימית שלכם ההורים שכוללת עבודת אמון בעצמכם שאתם ההורים המדויקים והמתאימים ביותר עבור בתכם ואמון חזק בילדתכם שהיא שייכת אליכם ללא תנאי.
כעת, לאחר שהמקום הפנימי שלך שלם ובטוח, לא מעורער וללא סדקים של: דאגה/ רחמים/ פחד מהעתיד וכד' אתן כלים מעשיים להתמודדויות שציינת בשאלתך.
לגבי המוטיבציה: הקדישו זמן לחשוב כמה תועלת ורווחים יש לבתכם מבית הספר, מה היא מרוויחה שם, במה היא נתרמת וכו'. זכרו שילדים מטבעם הם יצורים סקרניים שאוהבים ללמוד.
האמינו בזה! והשדר יועבר לבתכם!
השתיקו סדקים וקולות כמו: מסכנה, לא מתחשק לה ללכת לבית ספר… / גם אנחנו היינו ככה…/ היא עייפה מדי וכד' ואז ממקום בטוח, יציב ומאמין הורו לה ללכת ללימודים.
מן הסתם היא תתנגד, תתפרץ וכד' כפי שהתרגלה עד היום- אך אתם לא נבהלים וממקום בטוח ושלו מקשיבים לתלונותיה מבלי להתייחס אליהם. אתם מתעלמים מצורת הדיבור ולא מהבת כמובן. מקשיבים לה ועונים ביציבות וברוגע: "אני שומע אותך ומבין אבל את צריכה ללכת לבית הספר" וזהו.
מכאן האחריות עוברת אליה במאת האחוזים. אתם לא מדרבנים/ מבטיחים פרסים/ מאיימים וכד' בדיוק כפי שאתם לא צריכים לדרבן או לאיים עליה בנעילת נעליים לפני יציאה.
זה ברור לכם שהיא אמורה ללכת כעת. תאמינו בה שהיא תלך.
ובמקרה שהיא בחרה לא ללכת – אתם ממשיכים בשגרת יומכם, בלי לתת לה רווחים מהישארותה. לא מתעלמים ממנה אלא אומרים: "מבחינתי היית צריכה להיות עכשיו בכתה" וזהו. היא לא משיגה ממכם אף רגש נוסף .
יצאתם ממעגל המאבק.
זכרו שרק אחד לוקח אחריות!
כל זמן שאתם תקחו אחריות על הליכת בתכם לבית הספר ועל מוטיבציית הלמידה שלה- יהיה לה נח יותר כך, והיא לא תיקח על עצמה את האחריות.
כמה שלכם יהיה פחות אכפת- כך יווצר אצלה מרחב מאפשר לאכפתיות.
אם תשאירו במגרש שלכם את מה שבתחום האחריות שלכם כמו: להעיר אותה פעם אחת בבוקר או לעזור לה בלימודים כשהיא פונה אליכם לבקשת עזרה ותפנימו שהאחריות והמוטיבציה נמצאת בידיה בלבד- תראו עם הזמן שבתכם מתחילה לקחת אחריות.
חשוב לי להוסיף שכדאי מאד לנהל בהקדם שיחה עם מחנכת הכתה ולבדוק האם ישנם קשיים לימודיים עליהם יש להתיחס ולסייע בהתאם כדי ליצר חוויות הצלחה.
לגבי התקפי הזעם והבכיות על כל שטות כפי שציינתם- נסו להתעלם מצורת התגובה שלה מבלי להפעיל אצלכם רגשות חזקים ,אלא הגיבו באופן עניני וקונקרטי לבקשה שלה.
מתאים לכם למלא אותה? -מלאו ברצון. לא מתאים לכם? הגיבו בשלילה בלי להיכנס למאבקי
שליטה וכח. זכרו שגבולות יציבים, רגועים ובטוחים מגנים על הילדה ותורמים לה רבות.
כשאני מזהה אצלה קושי רגשי, אני מקשיבה, משתתפת בהזדהות ובהכלה אך לא מתחילה
"לכרכר" סביבה כדי לא להרגילה להמשך התנהגות שלילית.
ולגבי חדרה המבולגן- לפני שפונים אליה בדרישה לסידור החדר מומלץ לוודא עם עצמכם שהיא אכן מסוגלת לסדרו ולהאמין שהיא נתרמת ואולי אף תהנה מכך- זוהי עבודת הבהירות ו האמון
צורת הדרישה תהיה ברורה (ומומלץ תוך יישור מבט) כדי לוודא שאכן שמעה.
אל תחזרו על דרישתכם יותר מפעם אחת, ואם תווכחו שהחדר לא סודר, אין צורך בהבטחות או
באיומים, פשוט לא תוכלו טכנית להמשיך לדבר הבא מבחינת סדר כרונולוגי של סדר היום.
לדוגמא: אי אפשר לאכול עדיין, עד שהחדר מסודר. –ושוב, ממקום שלם ושלו ובלי להצטרף
לריקוד שלה.
זכרו שכרגע היא בוחרת להתנהג כך מכל הסיבות שהוזכרו לעיל, אך היא יכולה בכל רגע נתון
לבחור אחרת ואתם הורים נפלאים ומודעים שמסייעים בידיה ועומדים איתנים מאחוריה.
הרבה נחת וגידול כיפי ונעים
אסתי
[email protected]
דלג לתוכן
