בס"ד

שואל יקר וחביב!

הנני העני ממעש, נרעש ונרגש למקרא שאלתך. שאלה הנובעת מלב גדול, לב יהודי טהור, רחום וחנון, עמוק ועצום, נדיר מאד לגילך הצעיר. ואני תוהה לעצמי, מי אנכי שאזכה להרגיע לב שכזה.

הלא אם קטן אתה בעיניך כעת, הרי גדול אתה בעתיד. סגולות נפשך ומידת החסד הפועמת בעוז בקרבך, צובעים את עתידך בגוונים זוהרים. ואם רק תדע לנווט את עצמך נכון, כשאיפתך הטהורה, יזכו בך כלל-ישראל, כולם ישבעו ויתענגו מטובך.

אמנם, תמכתי יתדותיי במקורות קדם, בדבריהם של חכמינו ז"ל ופוסקי ההלכה, על מנת להשיב על שאלתך. להלן תמצית דבריהם:

מצוות הצדקה הלא היא מן המצוות הגדולות שבתורה, עד שהיא שקולה כנגד כל המצוות (בבא בתרא ט, א). התורם צדקה למי שזקוק לה מתדבק במידתו של הקב"ה שמחיה ומפרנס את ברואיו. וכיוון שהצדקה מוסיפה חיים לעולם לכן היא מצילה מן המיתה, שנאמר (משלי י, ב; יא, ד) 'צדקה תציל ממות'.

אמנם, לפי ההלכה, יש להתמקד במטרת הצדקה, שהיא לחלץ את העני מן המצר. ולפעמים יש והנתינה עלולה לגרום להיפך מכך, שרק יישאר כלוא בכבלי העניות לזמן ממושך יותר, רחמנא ליצלן. לדוגמה, איש עצל שמתחמק מלקבל אחריות על חייו, דהיינו לעבוד ולהתפרנס כראוי ולחיות לפי חשבון כלכלי בריא, ולכן, כשהוא נקלע לחובות הוא נוטה לחזר על הפתחים, הרי שלעני כגון זה, אמרו חז"ל ונפסק בהלכה (ראה בבא בתרא ט, א; שולחן ערוך יורה דעה רנ, ג) שצריך לתת לו 'מתנה מועטת' בלבד, שיהיה לו מה לאכול לעת עתה, אך ראוי שלא להכביר בסכומים גדולים מדי, כי זה עלול רק להזיק לו בעתיד. שכן, יש והקבצן מתמכר ממש ל'עבודה' החדשה שלו, ומתברך בלבבו לאמור, כי הוא מעדיף את הכסף הקל שבא מהצדקה על פני הכסף הקשה הבא מהעבודה. אולם האמת היא, שמרוב הרגל הוא איבד את הדרך עד שאינו מרגיש כמה אותו 'כסף קל' מזיק ומקשה לעצמו. קיום שכזה תגרום לו להיות שפל בעיני עצמו ובעיני בני ביתו, ואף עלול להזיק לחינוך ילדיו, ח"ו.

אי לכך נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה רמט, ו) שהמעלה הגדולה בצדקה היא לסייע לעני באופן כזה ששוב לא יהיה נזקק לצדקות אלא יוכל להתקיים בכוחות עצמו ואף לסייע לאחרים. למשל, המסייע לעני להקים עסק שעל ידו יוכל אחר כך להתפרנס בכבוד – מקיים את מצוות הצדקה המעולה ביותר.

במקרה ומדובר בעני שאי אפשר להעמידו על רגליו, ועקב בעיות גופניות או נפשיות, רחמנא ליצלן, איננו מסוגל לעבוד, אזי מוטלת עלינו החובה לעזור לו להתקיים. אולם גם במקרים אלו, יש צורך להשגיח שכספי הצדקה ינוצלו כראוי, למזון ולבוש, וחינוך הילדים לתורה ולדרך ארץ. ולא לקניית מותרות או הימורים או משקאות חריפים. במקרים שיש חשש שהכסף ילך לצרכים מיותרים או שליליים, אסור לתרום אלא רק מצרכי מזון ולבוש. כללו של דבר, הנותן את כספו לצדקה בלא לדעת כיצד ינוצל, יתכן מאוד שיטעה בעניים שאינם הגונים. והנכשל ונותן צדקה לעניים שאינם הגונים אין בידו שכר מצווה (בבא קמא טז, ב).

מאידך, כבר אמרו צדיקים, שאין להחמיר ולהקפיד מדי ולהרבות בדרישה ובחקירה אודות מצבו של העני, עד כמה הוא הגון וראוי לצדק, אלא לנסות להקל בקנה המידה. כך נגרום שגם אותנו לא יבדקו מדי בשמים ממעל בשעה שאנו נתפלל ונבקש דבר מה, כמה אנו ראויים והגונים לקבל, אלא ימלא הקב"ה משאלותינו במידה טובה, ישועה ורחמים.

כיוצא בזה אמרו בבדיחותא, מדוע אנו מבקשים בסליחות "כרחם אב על בנים כן תרחם ה' עלינו", הלא אם ברחמנות עסקינן, היה עלינו לבקש "כרחם אם על בנים", שכן האימא בדרך כלל רחמנית יותר מהאב.

אלא מאי, האימא אכן רחמנית מאד, ומשום כך, גם כשהתינוק בוכה באמצע הלילה ומפריע לשנתה, אם היא יודעת שכעת לא מומלץ להאכילו ולהשקיטו לאלתר, כי כך הוא עלול להתרגל לפינוק יתר, הרי שדווקא מתוך רחמים לעתידו של הילד היא תיתן לו לבכות עד שיירגע. לא כן האבא, שאם הילד בוכה ומפריע הוא בדרך כלל מחפש את הדרך הכי קלה ומהירה להשקיטו, ואינו חושב על העתיד כמו האימא…

לכן, אנו מבקשים מהקב"ה, שירחם עלינו כרחם אב דווקא, עכשיו ומיד…:).

אמנם, כבר קבע הרמב"ם כי הדרך האמצעית היא הדרך הרצויה. שהיא האיזון הנכון בין הרחמים לרגע זה, במתן סכום מקסימלי המספיקה לטווח הקצר, תוך כדי מתן עזרה יעילה לטווח הרחוק. יחד עם זאת תמיד חשוב לעודד את רוחו הנכאה של מי שהגיע למצב כה קשה, ולפייסו במילה טובה ומחזקת. להזכיר לו שהכל מן השמים, וגלגל חוזר בעולם, וגם אם הוא שסובל עתה מעניות היה עשיר, ודאי היה עוזר לחבריו, ועל כן כשהוא עני, עליו לקבל צדקה ולהתבונן בצדדים היפים שבחייו ולשמוח בהם, ולדעת שהכל לטובה.

מומלץ תמיד לתרום דרך גבאי צדקה הגונים וחכמים. הגונים כדי שלא ימעלו בכספי הצדקה. אולם הצדיקות לבדה אינה מספיקה, הגבאים צריכים להיות גם חכמים ופקחים. חכמים שמכירים היטב את המציאות, ופקחים להכיר את הרמאים.

ובכן שואל יקר, אם אכן לבך פועם ברחמים על אותו קבצן ברחוב, וכה עז רצונך להעניק לו סכום ענק, חשוב שתזכור כי התורה ירדה לסוף דעתו של אדם, וכי ההלכה מרחיקה לכת יותר ממחשבתו של אדם קרוץ מחומר, היא חושבת למען עתידו של העני ולמען עתיד צאצאיו עד סוף כל הדורות. במתן סכום מקסימלי תוכל להיות רגוע ולהשקיט את מצפונך הטהור, שקיימת את רצון הבורא, ופעלת לטובתו האמתית של העני. ואם כי צעיר אתה, ואולי אין עדיין ביכולתך להעמידו על רגליו במציאת עבודה או הקמת עסק, עדיין תוכל לייעץ תוך כדי מתן מילה טובה ומעודדת.

חשוב מאד, שתפתח את הרגישות המבורכת שלך כראוי, המשך לתת לה מקום, בעזרה הדדית והארת חייהם של מי שבסביבתך. אולם במטותא ממך, אל נא תסגף את עצמך, תן לגופך כוח אם לא למענך עשה, עשה נא למען כל אלה הנזקקים שיצטרכו לענק מידות שכמוך ברבות הימים. אביך שבשמים וכל אחיך בני ישראל צריכים אותך בריא וחזק, ועליך נאמר (שופטים ו, יד) "לך בכוחך זה והושעת את ישראל".

מידת החסד תעמוד בעדך תמיד, בכל עת ובכל שעה. הרמ"ק כותב בספרו "תומר דבורה" (פרק א), כי אחת משלוש עשרה מידותיו של רחמים נקרא "כי חפץ חסד הוא", היינו, שגם אם יתעוררו כל מיני קטרוגים חלילה, הרי שהחסד שבני ישראל עושים תכריע תמיד את הכף לזכות ולברכה. גם במצב של נפילה רוחנית ח"ו, מי שהוא טוב מטבעו עתיד להתחזק ולשוב, כדבר האמור בספר "נועם אלימלך" (פרשת וישב): "דהנה יש בני אדם, שמעשיהם מקולקלים, רק מחמת שיש בהם איזה מידה טובה מצד הטבע, דהיינו שהוא 'לב טוב', 'גומל חסד', ועושה טובה עם בני אדם, זה מועיל להם שחוזרים למוטב". ובזה הוא מפרש את הכתוב (תהלים כג, ו) "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים", זוהי סגולתה של מידת החסד, להבטיח את קיומו של העם ואת קיומו של הפרט, הן ברוחניות והן בגשמיות.

המשך במידתך זה, עלה והצלח!

בהצלחה רבה

משה

<[email protected]>