שואלת יקרה!

ישנו שילוב מעניין בדברייך. את מתארת מצד אחד שאומרים לבחורה להתחתן גם כשהיא לא רוצה…כל עוד אין משהו שממש מפריע או דוחה, ומצד שני את אומרת שיש תכונות שבפרוש גרמו לך לרצות רק שהיום המבט שלך השתנה באיזושהי רמה.

אני רוצה לומר שבין אם התחתנת איתו מרצון שלם, ובין אם לחצו עלייך ולא הייתה לך תחושה של בחירה חופשית לגמרי והבנה שאת מחפשת חבר לחיים, יש סיבה טובה לחשוב שבכל מקרה כולנו משתנים הרבה במשך עשרים שנה. זה ממש נורמלי שהוא ישתנה ויצוצו תכונות שיעצבנו אותך, ובמקביל גם את תשתני באופן שתכונות שלו יהיו פחות מוצלחות בעינייך…

אז איך  באמת אפשר לחיות לאורך שנים יחד? זה הרי "באג" מובנה…

הנישואין הם כריתת ברית שמתחילה אי שם בגלל בסיס מסוים שגורם לנו להכריע שאנחנו רוצים להתחתן, אבל אז אנחנו בוחרים לתקוע יתד שאומר שבנישואין האלה יש עוצמה שהיא מעבר לתחושה שלנו ברגע מסוים. הרי למה אנחנו מתחתנים וכורתים ברית? למה שלא נחיה יחד כל עוד זה נחמד לנו, וכשזה יפסיק להיות נחמד, כל אחד ילך לדרכו? האם הברית הזו נועדה לרגעים שיש בהם אהבה? אז למה צריך אותה? או שהיא נועדה לרגעים בהם כבר אין אהבה? אז מה הטעם בה?

והתשובה היא שהברית היא החלטה ומחויבות ליצור את האהבה לאורך זמן, אנחנו מתחייבים לשמור עליה, לחדש אותה ובעצם לייצר אותה מחדש כל יום. איך? בוחרים להסתכל על הדברים הטובים, משתדלים למצוא עשייה חיובית שמקרבת בינינו, מבטאים נאמנות  בזה שלא שמים פוקוס על החלקים הפחות מוצלחים בעיניי, ונותנים ביטוי לדברים הטובים.

זה לא קל… אבל עצם הידיעה שהקושי הוא נורמלי ושאהבה בין בני זוג היא לא מציאות בלי קונפליקטים, אלא בחירה איך להתייחס אליהם, יכולה לתת כוח.

בראש ובראשונה, הנקודה שמאפשרת לייצר אהבה חדשה כל יום היא להיפטר מהעֶמדה של ההתלבטות והשאלה התמידיים: האם הוא האדם שמתאים, האם אני אוהבת אותו וכו'

אני מציעה שלתקופת מה, תרפי מהשאלה האם הוא האדם הנכון, והאם את אוהבת את האופי שלו.

תרפי רגע מהשאלה האם הוא האדם שאיתו את רוצה לחיות. הוא הרי בעלך וכרגע אין לך מחשבה ריאלית על גירושין, בואי ניתן אמון בנישואין האלו שהם בסדר גמור, ועם בירורים מסוימים הם יהפכו להיות הרבה יותר מבסדר.

אז בואי נתמקד בשאלה איך הופכים את הנישואין למקום טוב ואוהב יותר. או במילים שלך, איך מאפשרים לאהבה לשוב ולהיות כשהיא חסומה.

קודם כל צריך להשקיע בהיכרות. היכרות? אנחנו נשואים עשרים שנה…

קראתי הגדרה יפה של ג'ון גוטמן שבה הוא כותב שזוגות שמצליחים בחיי הנישואין שלהם מתאפיינים בכך שהם מעדכנים מעת לעת את מפות האהבה שלהם. מה הכוונה?

לשוחח, לשמוע ולהקשיב לעיתים קרובות מה בן הזוג אוהב, חושב, מתעניין, כועס, מתרגש, מהרהר, אולי יש מישהו שהוא התחיל להעריך? אולי יש תחום חדש שהתחיל להעסיק אותו?

הרי אי אפשר לאהוב אדם שלא מכירים.

אפשר לחשוב שאנחנו כבר מכירים את בן הזוג שלנו בעל פה, אבל האמת היא שזה לא ככה. כלומר, אם אנחנו חושבים שאנחנו מכירים, נגלה שאנחנו באמת מכירים. ככל שנתפוס את הדמות שלו כדמות שטוחה ולא מרובדת, נחשוב שזה צפוי מה הוא יענה על כל שאלה, שברור לנו מה הוא אוהב וכו', זאת אכן הדמות שתתגלה לעינינו. אנחנו נשתעמם, נתרחק והאהבה תישחק. אבל אם אנחנו מבינים את האמת העמוקה שאין לנו שום דרך לסיים להכיר את בן הזוג. ניגש בפתיחות ובסקרנות, בלי לנחש שום דבר מראש, ממש נייצר שיחות כמו הפגישות שהיו לנו כשהכרנו אי אז. ונגלה שכל יום אנחנו פוגשים רבדים חדשים, מחשבות חדשות, פחדים חדשים, התלהבויות חדשות. הנקודות שאת לא מבינה ממה הוא מתלהב הן דווקא נקודות שיכולות לאפשר חידוש ורענון בזוגיות. הן משהו חדש. שימי סימן שאלה סקרן ותקשיבי להתלהבות החדשה שלא הכרת עד היום, ותנסי ללמוד ממה יש להתלהב. אל תפסלי על הסף ותגידי שזה לא מלהיב. תגידי לעצמך: מעניין לשמוע מה יכול להיות מלהיב בזה. תשאלי אותו: מה אתה חושב על זה? מה הנקודה שדיברה אליך? אולי תראי פתאום שזה באמת מלהיב, ואולי רק תלמדי על האיש שלך שיש לו מחשבות מעניינות שלא הכרת, טעמים חדשים, עושר שהוא לא חלק ממך, אלא חיצוני לך.

הסקרנות הזאת, המוכנות לשים סימני שאלה מולידה מאיתנו דברים חדשים, תחומי עניין חדשים, ועומק אישיותי חדש.

היא הופכת גם את הקשר למשהו חי שצומחים בתוכו דברים.

הנקודה השנייה היא לכבד. השונות שצצה יוצרת אצלך כעס, וכשכועסים יותר מאתגר לכבד…

לכבד זה תפיסה עמוקה, שאין לי עליונות עליו.

שאני לא ראויה יותר, או "נכונה" יותר. אנחנו שונים, אבל שווים בלגיטימיות שלנו.

ההתנהלות שתיארת של להעיר ולהזהיר שלא ייהרס וישבר היא אולי לא לטעמך, אבל היא לא טעות. האמירה שלך ש'הבית נועד לשרת אותנו', היא קביעה שהתפיסה שלך שיותר זורמת ופחות חוששת שייהרס היא הנכונה יותר. אני מרשה לעצמי לומר לך מלב אל לב שהמשפט 'שוחחנו על כך שהבית נועד לשרת אותנו'

הוא קצת כמו 'שוחחנו על זה שאני צודקת ואתה טועה'. זה לא בדיוק שיחה… זה יותר חינוך והַעֲמדה של הגישה שלך כנכונה יותר.

וזה לא ככה. האנושות נמצאת על רצף כמה נזהרים על דברים, וברצף הזה גם את וגם בעלך עומדים באיזושהי נקודה. הנקודה שלך היא לא אמיתית יותר משלו. ושל שניכם לא אמיתית יותר משל השכנה, או של בעלה…

וחלק נוסף בעניין הכבוד.

אני מתבוננת בביטוי שכתבת: "להעיר לכל בני הבית" ואני מציעה לחלק אותו ל'מעיר לי' ו'מעיר לילדים'. זה שונה.

לגבי ההערות לילדים, אני לא הייתי מציעה לך להתערב בזה. כחלק מזה שאת מקבלת אותו כלגיטימי, קבלי גם את החינוך שלו כלגיטימי. הוא אבא שלהם, לא פחות ממה שאת אמא שלהם.

והוא קיבל מהקב"ה קרדיט לחנך אותם בדיוק כמוך.

ואני אגלה לך סוד, שקרוב לוודאי שכשאת תיצרי אווירה לילדים שההערות של אבא הן הערות חשובות שיש להתייחס אליהן ככאלה, הן דווקא יתמתנו… כי בעלך לא ירגיש שהוא צריך להילחם על מקומו כאבא מחנך ומעצב את הילדים.

לעומת זאת, אם הוא מעיר לך, הגיוני מאוד שתבקשי שיקבל את זה שאת מתנהגת שונה ממנו. את מקבלת את זה שהוא רוצה להיזהר, והוא מתבקש לקבל את זה שאת לא רוצה להיזהר…

אבל זה לא יכול לקרות לפני שאת תקבלי את הגישה שלו כלגיטימית.

ולסיום, בזוגיות צומחת שלא מזניחים אותה, שיש בה שני אנשים שממשיכים להתפתח כל החיים,

מדי תקופה נתקלים בצורך (ובאפשרות) לעשות שדרוג של הזוגיות.

השדרוג הוא למצוא נתיבים חדשים מלב אל לב, לבנות קומה חדשה של אהבה, לפגוש מרחבים חדשים בינינו.

הדרך ליצור את כל אלו היא בדיוק בדרך שלך של התבוננות ורצון לדייק את עצמנו.

שתהיה לכם סייעתא דשמיא גדולה!

ציפי