שלום לך, יקרה ומיוחדת.

אני חשה בהערכה גדולה מאוד כלפיך. גדולה מכפי שחשתי זה זמן. מבחינה בליבי שלי שעוצר פעימה מכאב ומתבונן נפעם לשעור קומתך. נרגשת מהנקיות שבשאלתך. מהרצון וחיפוש הדרך לסלוח ולבנות מההסתכלות הנדירה והאמון שאמנם נפגע אבל עדיין שם, כל כך שם שהנה הוא מחפש את הדרך להבנות.

ללא הטלת אשמה, עם מיקוד בעבודה אישית שלך, עם בחירה לסלוח-

זו גדלות. גדלות בחלקיה האצילים והדקים.

גדלות המעוררת השתאות.

אני מודה על הזכות לענות לך ולוואי שישים הבורא בליבי את המילים המדויקות לליבך היקר והאציל.

יקרה לי מאוד,

אין ספק כי הכאב שלך עמוק ונוכח. אני מניחה כי העובדה שגבר נשוי היה בקשר רגשי עם אשה אחרת- מעוררת תחושה קשה מנשוא.

המחשבה עלולה לגעת בעומק הנקודה של התחושה הבסיסית שאשה מבקשת להרגיש בתוך קשר. היותה מיוחדת, אחת ויחידה עבור בעלה.

עובדת היותה של אשה, על מבנה נפשה הפנימי, על אופיה, על מי שהיא- אהובה, מוערכת, נחשקת על ידי בעלה.

הכאב שלך מובן, יקרה. כל כך מובן.

ובאמת שתחת מילים, הייתי רוצה לשלוח אליך רק לב שומע ומקשיב. להיות שם בלי לומר מילה.

פשוט להיות-

להמתין בדממה לכל מה שיבוא- מתי שיבוא-מתוכך.

אז הנה אני כאן. מנסה לחפש את הרצון הזה לאותיות כתובות ולרצפי משפטים ולבקש מליבך היקר שילמד לעשות זאת גם הוא בעצמו.

הן לא סוד הוא כי הדרך לסלוח ולהבנות, עוברת בראש ובראשונה דרך המקום הזה-

דרך הקשבה עמוקה ומתן של ביטוי לרגשותיך.

להבין את עצמך,

לדייק מה בדיוק את חשה ולשוחח עליו..

איננו יכולים לקפוץ בשלבי הסולם או להסתפק בהדחקה והתעלמות מרגשותינו משום שהדחקה אינה מעלימה רגשות קשים. היא רק דוחקת אותם לתנור בישול פנימי לעיבוי והסמכה. התפרצות היא בלתי נמנעת.

אני יודעת, יקרה, שלעיתים שקשה להרגיש.

קשה לפגוש בו, בכאב במערומיו, אולם זו הדרך היחידה בה רגשותינו עוברים תהליך של עיבוד ומאפשרים לנו מרחב לקשת הרגשות השלם. הדרך היחידה "לעבור הלאה" היא ההסכמה להיות ולתת מקום לרגשות ההווה.

את מספרת שהקשר שלכם התחזק בעקבות טיפול שעברתם, יתכן ונכון היה לו הייתם לוקחים את הפצע הזה בינכם ומול איש מקצוע- כזה שמתמקד בשיח בין בני הזוג עצמם- משוחחים עליו. אני סבורה כי הקשבה אמיתית של בעלך לרגשותיך ולאופן שבו הדברים פגשו בך והבנה שלו לליבך עשויה להביא לך מזור צמיחה וחיבוק גדול.

יתכן כי קיימת רתיעת מה להעלות את הדברים שוב, בינכם, אולם מעבר לנקיון הלב שלך ולעיבוד החוויה- גם המרחב שבינכם יוכל להתנקות.

בהליכה זהירה תוכלו ללמוד-

את עולמך שלך כמו גם את עולמו שלו. תוכלו לגלות זה את זו מחדש ולהבין, לעומק פנימה את מבנה הנפש שלכם.

תוכלו שניכם גם ללמוד מה למעשה הביא את בעלך למקום הזה, למרות שלא רצה בו ולמה שניכם זקוקים זה מזה בתוך הקשר-

כך שאותו המקום של הפצע מביא לצמיחה עמוקה.

למעשה. פעמים רבות כשאנו נמצאים בקשר כלשהו. יש משהו שאנו מקבלים בקשר שמעורר בנו רגשות חיוביים. כשמדובר בקשר אסור- ( כמובן אם נוציא לרגע מהמשוואה את המתיקות העוצמתית הנלווית אל כל דבר אסור).

אנחנו לומדים לבודד ולשאול מה למעשה זקוקה הנפש שלנו ולהעניק לעצמנו את הדבר הזה דרך הקשר עם עצמנו או הקשר המותר.

כלומר, ברור הוא שבעלך אוהב אותך- לא את האשה האחרת. יתכן שצורך מסויים נענה אצלו בקשר עמה אבל זה רק זה. רק היענות של צורך ולא היא עצמה.

הוא יוכל ללמוד להעניק את אותו הצורך לעצמו- מתוך עצמו ובד בבד עם כך גם בזוגיות שלכם ולאפשר בכך צמיחה עמוקה לכל אחד מכם לחוד ולשניכם גם יחד.

את מתארת שהוא קיבל ממנה רגש וחום שלך לא תמיד יש לתת לו.

יתכן כי כך הם הדברים היום. היום- כוונתי לאנשים שגדלתם להיות. לחלקים שבכם שאותם עודדה הסביבה הטבעית שלכם להתפתח.

אנו נולדים אנטגרטיביים בעלי פוטנציאל ויכולת בתחומים רבים.

יש והסביבה מעודדת יכולת שכלית ולא נוטה לדבר או לגעת כלל ברגש- (באופן הקיצוני רגש נתפס כסוג של איסור) או להיפך. או אז

מתפתח הרגל להשתמש בחלקים אותם פיתחנו אולם אין זה אומר כי אין לאדם אפשרות לפתח את החלקים ש"הקפיא". הוא עשוי להרוויח מפיתוחם אישיות שלימה ומפותחת.

כשבני זוג מפתחים את אישיותם ומתאימים את עצמם לצורכי בני הזוג גם הם אלו המורווחים בראש ובראשונה.

והפחד להיפגע שוב?

כלומר, הוא יהיה שם.

הוא יהיה שם כמו אחרי כל פגיעה. נמצא, חושש.

גם עבורו עליך להיות קשובה ומחבקת ועם זאת-

להיות הבוגרת שמנהלת אותו ולא הוא אותך.

במקום המופלא שבו את עומדת עכשיו, אני בעצם שומעת אשה גדולה,

כזו הנותנת יד לילדה הקטנה שבתוכה ואומרת לה:

נכון שהיתה כאן תאונה.

האם בגלל זה נפסיק לצעוד ברחוב? לחצות כבישים?

אני רואה אותך מחבקת אותה, מבינה את הפחד, נוכחת, מקשיבה וכשהיא מוכנה- עוזרת לה למצוא את העוז ואיתו יחד להמשיך לחיות. לבנות.

העוז-

המגיע מהיותה היא מחובקת, ראויה, אהובה- כמות שהיא. קודם לכל- היא בפני עצמה.

שוב ושוב ושוב-

היא חשובה ויקרה ומגיע לה טוב ואהבת אמת.

מהיותה אוהבת בלי חשבון.

הכח-

מהידיעה שבהיותה שם, מכווננת לקשר, היא תמיד תגדל ותקבל- ללא קשר למעשיו של אדם אחר זולתה. גם אם השני ימעד-

זה לא בגללה ולא פוגע בה.

מעשה לא טוב של אדם פוגע רק בו עצמו.

ההטהרות- שיש בכחה של סליחה אמיתית.

מטען כבד ומעיק שמשתחרר ופותח ראות ענק למחסני הראות והלב.

האם נסגור את הלב לאהבה כי נכווינו ממנה?

האם אין זה מוטב לנקות את המרחב ולתת ללב לחוות?

כולנו יכולים למעוד.

כל הזמן.

הבורא יודע את זה.

הוא גם רואה אותנו מועדים. אפילו שהבטחנו.

ובכל זאת-

תמיד אלול חוזר- מאפס אותנו,

שולח אותנו לחשבון נפש להבין מה קרה לנו ולחזור לנקודת ההתחלה בה הספרים והמחברות ( הגשמיות והרוחניות) עם ריח של חדש. וברור לנו שנשמור עליהם כך ל"עולם"- שלא תמיד מחזיק למעלה מחודשיים ימים.

ובכל זאת היא כאן-

האפשרות להתחיל מהתחלה.

בעדינות. עם הרגשה. עם הרבה מקום של חיזוק ואהבה לעצמך. עם החיבוק אל הפחד-

ובכל זאת, צעדים קטנים קדימה-

אל הבחירה בחיים.

חותמת אליך כשליבי רוטט,

מתחנן עבורך לטוב גדול כל כך וקשר עמוק כל כך עם בעלך עד שמהפצע הזה לא תשאר-

אפילו לא צלקת.

שלך,

לכל שאלה,

דקלה

[email protected]