שלום וברכה!

הותרת אותי פעור פה. לא חשבתי על זווית הראיה הזו, אולי פשוט מפני שאני וחבריי חווים זאת כמתבוננים מהצד. אכן הגיע הזמן שתקום אישה ותאמר את אשר על לבה, בלי טרוניות, תוך חשיפת הרגשות העדינים ביותר.

מה המטרה שלי בכתיבת התשובה? האם אני בתפקיד סנגור של הקדוש ברוך הוא, תורתו ודברי חכמיו? האם יש לך 'בעיה' שעלי לנסות לפתור אותה? אני לא חושב כך. עלי להיכנס לסוגיה, לנסות לבררה בעזרת השאלות שלך, ולנסות להגיע למסקנות שישפרו את איכות חייך ואולי גם את איכות חייהן של נשים נוספות.

כתבת מילים יפות על מצוות הנדה, על היותה המצווה המשמעותית ביותר בחיי אישה. יש לך רצון להיות מחוברת אליה רגשית ורוחנית. כאן אני עוצר רגע. מה פשר הרצון הזה? כלומר, מצד אחד זה נשמע רצון בסיסי בכל דבר שאנו עושים בחיים, להיות מחוברים למעשה. אבל רגע, מה הכוונה להיות מחובר?

כשאני מכין קפה, האם אני מחובר למעשה שלי? כנראה שכן. אני רוצה קפה, וכשאני מרתיח את המים, מוציא את הכוס מהארון, שולף כפית מן המגירה, פותח את קופסת הקפה, מודד את הקפה עם הכפית, מוזג מים רותחים, פותח את המקרר, מוציא את החלב, מוזג אותו לתוך הכוס, מערבב בכפית חד פעמית, זורק אותה לפח ומחזיר את החלב למקרר. וואו, כמה פעולות. מעולם לא חשבתי שהכנת קפה זו פעולה כל כך מורכבת. מכל מקום, היא נעשית עם כל הלב, תוך חיבור מוחלט בין הרצון לבין המעשים.

הדקה המתוארת לעיל מייצגת מעשה שלם. אנחנו רוצים שכל היום שלנו יהיה מלא וגדוש בחוויות כאלו, של אחדות הלב והמעשים. האם זה אפשרי?

קראתי לאחרונה ב'חובות הלבבות' כי בניגוד למעשים, לא נתן הקב"ה גדרים ברורים לחובות הלבבות, זאת משום שברמת המעשה ניתן לקבוע גדרים אמצעיים המחייבים את כולם, בדרגות שכל ועומק שונות, אך בחלק הפנימי, הכול לפי רמתו האישית של כל אחד ואחד.

עוד דבר יפה מ'חובות הלבבות'. הוא כותב שהציוויים מתחלקים לשני חלקים – "אחד מהם מצוות הלבבות"; והשני? הייתי בטוח שהוא יכתוב "מצוות האברים", אך להפתעתי הוא כותב "והשני מצוות הלבבות והאברים יחדו". הסתכלתי שוב ושוב מעלה ומטה לראות אם יש עוד סוגים, אך לא. יש מצוות הלבבות, ויש מצוות הלבבות והאברים, ובכללן הוא מונה את שביתת השבת ונטילת לולב. ומכאן אנו למדים כי אין דבר כזה "מצוות האברים", וזה חידוש נפלא.

חידוש נפלא כשאנו מרגישים מחוברים בלבנו, וקושי נורא במצב ההפוך.

את מחפשת להתחבר, ובטרם נדע כיצד מתחברים, אני חושב שטוב שתראי זאת כמסע מרתק בחייך, ולא כעול של בעיה שעלייך לפתור ולסמן וי. גם תחושת המרמור שלך אינה רעה. כך דרכו של עולם. שמעתי פעם מרבי אשר וייס שליט"א שלכאורה לא מובן מהי 'קושיה' בלימוד התורה, שהלא איך יתכן שיש קושי בדברי אלוקים חיים? כנראה אתה לא מבין וזהו זה. והגדיר זאת בתכלית הפשטות, כי כל קושיה היא ראיה. כלומר, שעל ידי חוסר ההבנה היא מובילה את הלומד להבנה עמוקה ומדויקת יותר. הקושי – הקושיא, שיש לך במערכת מצוות האישה, כמוה כראיה שמובילה אותך לחיבור נכון ומתאים לך.

"כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה" (ברכות ד, א). איני חושב שעלינו לברוח מהביטוי של דוד המלך אודות הלכלוך שבדבר, אבל הבה נשים לב לדבריו: אני חסיד שלך, בורא עולם. כל המלכים יושבים בטרקלינים מכובדים ומבריקים, ואני מתבונן בעד בדיקה ובוחן שליה, כדי לטהר אשה לבעלה. המקיים את המצוות הוא צדיק, מי שרואה מעבר, שחייו נאמנים ליעד ולמטרות העליונות של החיים – כגון החיבור והקרבה שבין איש לאישה – הוא חסיד.

אגב, הזדמן לי לשאול מורה הוראה שציטט באוזניי את הגמרא הנזכרת: איך הרב מגיע למצב שלא מפריע לו לגעת בעדי הבדיקה וכו'? הופתעתי מאוד מתשובתו: מי אמר שזה לא מפריע לי?! ולפתע הבנתי שכן, זה מפריע לו. הוא לא מתעלה מעל זה. כן, לא קל לו כל העניין הזה. וזה בסדר.

עם זאת, אין לטעות ולהחשיב את הטומאה כלכלוך. גוי אינו יכול להיות טמא. כל המערכת של טומאה וטהרה שייכת רק לבחיריו של הקב"ה. הגברים בדורנו כלל אינם חיים ברוטינה של טומאה וטהרה, רק הנשים זוכות לקיים בגופן את החלק הכה-מיוחד בתורתנו הקדושה. אכן, תחושת הריחוק והנדות היא קשה, אבל כנגדה עומדת הטהרה והקרבה המחודשת, שלא תמיד אנו זוכים לחוות אותה במלוא עוצמתה.

לא מזמן ציטט באוזניי אברך תלמיד-חכם את דברי הגמרא (נדה לא, ב): "מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים". ומפרש רש"י:"שלא יהיו הכל שמחין – שאוכלין ושותין בסעודה; ואביו ואמו עצבים – שאסורין בתשמיש". [בעבר הייתה היולדת זכר טובלת בליל היום השמיני]. וכתב לי שהוא הסיק מכאן שזה בסדר להיות עצובים מזה. איננו צריכים לצפות מעצמנו לחוות את הקדושה וההתעלות שבמצוות הנדה ברוב שמחה. זו מצווה קשה לקיום, והיא גורמת לנו להיות עצובים.

אעתיק עוד מתכתובת הדוא"ל עמו. וזה לשונו: "תחושתי היא, שפעמים הקושי בהרחקות הוא כה גדול וארוך (תאר לך שאחרי הלידה הראשונה, אם זכורני נכון, הייתה לנו תקופת איסור של כשלושה חודשים), שתועלת ההתחדשות, פשוט מעלה חיוך מריר, כשמשווים אותה אל מול הקושי הגופני והנפשי משני הצדדים, שגם מביא חיכוכים ומתחים". אני מרגיש שזו גדלות, לדעת לומר בקול רם שלא תמיד דברי חז"ל מסתדרים עם מציאות חיינו. ואולי זה אומר שיש לנו עוד דרך לעשות.

אומרים בשם ה'חזון איש' כי הקיצוניות היא השלמות. אנו רגילים להתייחס לביטוי 'קיצוני' על צד השלילה, אך מאידך, כשמדובר באמנות למשל, הכול יודעים שההבדל בין אמן לחובבן הוא בפרטים הקטנים, ברמת הדיוק והמגע.

דיני ההרחקות המפורטים לא מקלים על בני הזוג. האם הם מוגזמים? הרמב"ן כותב כי כל המחמיר בהרחקות הרי זה משובח. מדוע? האם בכל חלקי התורה יש עניין להחמיר? אני חושב שהריחוק הטוטלי מביא עמו את בשורת הקרבה העתידית. ריחוק מינימלי לא מייצר את ההתחדשות הנדרשת לקשר זוגי רב שנים. אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ההלכות לא באו כדי לסבך לנו את החיים ומתוך כך נזכה לחיי העולם הבא. כנראה כל זה טוב עבורנו, גם אם איננו רואים זאת במבטנו קצר-הרואי.

ספר החינוך (במצווה טז) קבע הגדרה יסודית במערכת המצוות: "ועתה בני אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות. דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו. ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכוח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".

ושמעתי מרבי ראובן לויכטר שליט"א כי אין לצפות שעצם קיום הפעולות שוב ושוב ימשוך את לבנו לדבר, מבלי שמץ של רצון לחיבור. לדבריו, כשהאדם רוצה להתחבר לדבר אז קיום המעשים שוב ושוב יגרום לכך. לפיכך, יתכן שהרגשת מתחילה חוסר חיבור למערכת זו, ובמידת מה כל סבב של טומאה-טהרה הוסיף עוד לתחושתך הלא-נעימה. אבל הואיל ואת רוצה להתחבר לעניין, ומשתוקקת להרגיש את קרבת הא-להים שבתהליך הטהרה והטהרה, זה יקרה.

הדבר נכון גם בהקשר של ההכנות האינטנסיביות לטבילה, ההיתפסות לקטנות. ככה זה כלוקחים דבר ברצינות. הרבה פעמים ההבדל בין אירוע יוקרתי לפשוט נבחן בפרטים הקטנים. הוא הדין בטיפוח הבית, בהופעה נאה, ועוד. גם בלימוד התורה, אחד נכנס לבית המדרש ב-16:00 ויוצא ב-19:00 כשמאחוריו שלוש שעות לימוד מלאות. חברו נכנס באותה שעה ויצא באותה שעה, אך לא נתפס לקטנות, פעם טלפון, פעם קפה ופעם פטפוט. זה תורתו שלימה וזה תורתו נעשית קרעים קרעים. כשאישה הולכת לטבול, היא צריכה לעשות זאת בשלמות, שלא תהיה עליה כל חציצה. זוהי קדושת הגוף.

בעניין המקווה עצמו, החוויה שלך לא נעימה וזה מצער. הטבילה אמורה להיות חוויה מרגשת, גם אם היא באה אחרי הכנות מייגעות וימים ארוכים של ריחוק. אין ספק שטוב תעשי אם תחקרי היטב אודות כל המקוואות שבעיר מגורייך: שמא יש מקווה אחד שנראה אחרת? גם אם הוא רחוק, שווה את ההשקעה. מחוץ לעיר? יכול להיות שזה שווה. ללכת למקווה שנועד לרחוקות ממצוות? גם זו אפשרות. אני רואה מפעם לפעם את התמונות של המקוואות החדשים הנבנים ביישובים נידחים. ממש עושה חשק. אכן לא נעימה המחשבה שצריך ללכת לאזורים חילוניים כדי לקבל יחס נורמלי, אבל אלו תנאי השטח.

את מתארת קונפליקט: מצד אחד המתנה לסיום האיסור ומצד שני חשש מיום הטבילה. זה שאת ממתינה לסיום האיסור ועורגת לקשר עם בעלך, זה רצון השם. זה שאת חוששת מיום הטבילה, זה לא רצון השם. בקושי הראשון ראוי שתטפלי מבפנים, שתנסי להכיר במרחק שבין החוויה שלך כאישה לבין מצוות תורתנו התמימה, ותצמצמי אותו בעבודת חיים. בקושי השני ראוי שתטפלי מבחוץ, ללכת למקווה אחר או למצוא דרכים לגרום למקווה הקרוב לביתך להאיר לך פנים.

כתבת לקראת סיום שאת לא מנסה להיכנס לסוגיית פמינזם-שובינזם ביהדות. כלל נקוט בידי, שכאשר אדם אומר "ואני לא נכנס לסוגיה של…", פירושו של דבר שהוא מרגיש שדבריו נוגעים לסוגיה זו, ועל כן הוא צריך לשלם מס-שפתיים ולומר שהוא לא נכנס לשם. בדרך כלל זה משום שהכניסה לשם מאיימת עליו או שאין בכוחו לעסוק בה כדבעי. זו סוגיה בוערת, ומצווה לעסוק בה. ובמשפט אומר, שאין מקום למסורת ביחס למעמד האישה, שכן הוא מתעדכן מידי שבוע בערך. לא כל משפט שאמרו חכמינו בדורות קודמים תואם למציאות זמנינו. ואני אומר זאת באמונה תמימה.

בחתימת דברייך הזכרת בעדינות שההתנהלות של הלכות טהרה מזכירה טקסים של דתות וכתות, ואת רוצה להגיע להבנה רגשית אחרי הבנה רציונלית. האם בדבריי עד כה סייעתי לך להגיע להבנה רציונלית? האם אמנם הרצון שלנו להבין את מצוותיה של תורה בשכלנו הוא נכון?

ברצון האנושי להבין דברים בשכל יש גם אלמנט של צמצום. שכן השכל שלנו מוגבל, ואין בידיעתנו אפס קצהו מחכמת הבריאה. אז כיצד נרצה להקטין את החכמה האינסופית הטמונה במצוותיו של בורא עולם – מקור החכמה ומעיינות הטוב והיושר – ולהכניסה לקופסת גפרורים זעירה? אולי לא אנחנו צריכים ללמוד את המצווה, אלא המצווה צריכה ללמוד אותנו?

אני מקווה שהדברים ימצאו מסילות אל לבך.

אביאל

[email protected]>