The Butterfly Button
צער בעלי חיים או שלום בית?

שאלה מקטגוריה:

יש לי שאלה קצת מורכבת. אני נשוי+5. יש לנו כלבה כבר כמה שנים.
בשנה האחרונה כמעט ואין לי זמן ורצון לטפל בה. זה אומר שאני מוציא אותה פעם אחת ביום לכמה דק',
שוכח להביא לה מים מדי פעם וכמעט אף אחד מבני הבית לא מתייחס אלייה.
אמרתי לאשתי שאני רוצה למסור אותה אבל היא לא רוצה שלילדים יהיה קשה והיא ממש נגד (למרות שכל הטיפול בכלבה נופל עליי)
אני מרגיש שזה ממש צער מה שאני עושה לה.
אני ממש רוצה למצוא לה משפחה אחרת גם אם אשתי תתנגד לזה בכל תוקף אבל מצד שני לא רוצה להכנס לריבים בגלל זה.

מה עליי לעשות?
להמשיך ככה בידיעה שאולי אני עובר על צער בע"ח (למרות שהכלבה נראית רגועה ולא נראת סובלת)
או פשוט למסור אותה למרות שאשתי נגד , לריב כמה ימים ולבסוף הכל יחזור למצב טוב?

תשובה:

שואל יקר, שלום וברכה.

קראתי את מכתבך וחשתי היטב את המצוקה שאתה נתון בה. אתה מתאר "מלכוד" של ממש, שבו כל בחירה שעל הפרק נראית הרסנית.

אתה קרוע בין שני ערכים חשובים, החשש מ"צער בעלי חיים" למול החשש מפגיעה ב"שלום בית". זוהי תחושת תקיעות כואבת, שמעוררת רגשות אשמה ותסכול, ואני מעריך מאוד את הכנות שבה אתה מציג את הדברים.

לכאורה, הצגת בפנינו דילמה הלכתית-מוסרית ברורה: מה גובר על מה? וכמדומני שהציפייה הסמויה משאלתך היא לקבל פסיקה שאיסור צער בעלי חיים גובר על הפגיעה הזמנית בשלום הבית, ובכך יינתן לך ההיתר המוסרי-הלכתי לכפות את ההחלטה על אשתך והילדים.

אך אני מבקש להזמין אותך להתבונן לרגע בעומק הדברים שכתבת, אולי הכלבה אינה 'לב הסיפור', אלא דרכה ניתן ללמוד על מצב פנימי וזוגי מורכב יותר.

אתה מתאר שחיקה מובנת לחלוטין: "בשנה האחרונה כמעט ואין לי זמן ורצון לטפל בה".

אתה אב לחמישה ילדים, נתון בעומס ובתביעות של שלב אינטנסיבי בחיים. והכלבה שנרכשה אולי בתקופה פנויה יותר (לפני כמה שנים), הפכה מנכס לנטל. ובתוך העומס הזה, אתה חש שאתה נושא בנטל לבדך. המשפט שכתבת בסוגריים – "(למרות שכל הטיפול בכלבה נופל עליי)" – הוא אולי 'לב הסיפור' כולו. זו אינה רק שאלה של חוסר זמן, זו שאלה של בדידות במערכה. אתה מרגיש תשישות, אשמה, ואולי אף טינה מודחקת כלפי אשתך, שמתנגדת למסירה מסיבות רגשיות מובנות ("שלילדים יהיה קשה"), אך אינה לוקחת חלק פעיל כל כך בנטל הטיפול.

ניתן לראות כאן תהליך מקביל. מחד, אתה נוטה להקטין מעט את גודל הבעיה ביחס למצב הכלבה, כביכול "היא נראית רגועה ולא נראית סובלת". זאת למרות שעל פניו יצור חי ש"שוכחים להביא לו מים מדי פעם" ושמוציאים אותו רק "פעם אחת ביום לכמה דק'" – עלול להימצא במצוקה מתמדת. ואולי ה"רוגע" שאתה מפרש הוא יותר ביטוי לייאוש, לאדישות או לחוסר אנרגיה הנובעים מההזנחה, ולא ביטוי לשלווה.

במקביל, אתה מנסה למזער את תוצאות הפתרון השני: "לריב כמה ימים ולבסוף הכל יחזור למצב טוב". זוהי, ככל הנראה, משאלת לב. מסירת חיית מחמד אהובה, שהיא חלק מהמשפחה כבר שנים, מאחורי גבה של אשתך, נגד רצונה המפורש ובניגוד לרגשות ילדיך, אינה אירוע שיחלוף ב"כמה ימים". זהו צעד קשה שיכול להתפרש כבגידה עמוקה באמון, כהפגנת כוח חד-צדדית. הוא עלול לזעזע את יסודות ה'שלום בית' שאתה כה חרד לו, באופן עמוק ומתמשך בהרבה מהמצב הנוכחי. יתרה מזאת, הוא עלול להשאיר חוויה טראומטית אצל הילדים.

יתרה מכך, עצם הצגת השאלה על ידך במישור הלוגי-הלכתי, תוך חיפוש סמכות חיצונית שתפסוק עבורכם, יש בכוחה ללמד כי הבעיה בבסיסה היא בכלל במישור הרגשי-תקשורתי, כלומר, במערכת היחסים הזוגית-משפחתית.

ואחרי בקשת המחילה, מעז להעלות שאלה 'ספוקלטיבית' מרחיקת לכת ומאתגרת, האם יתכן שבדומה לכך שהכלבה שהייתה בעבר מקור לנחת וטיפוח עבורך, הפכה לעוד משימה ברשימה אינסופית של עומסי החיים, אולי בתהליך מקביל ושוב מתוך העומס המתגבר של החיים, כך גם קרה – באופן כזה או אחר – לקשר שלך עם אשתך?  האם זו יכולה להיות עוד סיבה נסתרת להתנגדותה הנחרצת של אשתך?

יהיה אשר יהיה, שני הפתרונות שהצגת מבוססים על פעולה חד-צדדית שלך, או שאתה ממשיך לסבול ולהזניח בשקט (תוך התעלמות מהמצפון), או שאתה פועל בכוח נגד רצון אשתך (תוך התעלמות מרגשותיה). שתי הדרכים הללו מפספסות את הנקודה המרכזית:

אתם כמשפחה וכזוג – שותפים.

הבעיה אינה "הכלבה שלך" ו"ההתנגדות של אשתך", אלא "הכלבה שלנו" – הכלבה של המשפחה, והאחריות לרווחתה מוטלת על התא המשפחתי כולו.

לכן, הצעד הראשון וההכרחי אינו קשור כלל לכלבה, אלא לתקשורת ולאיכות הקשר ביניכם.

עליך ליזום שיחה כנה, פתוחה ואמיצה עם אשתך. לא שיחת איום או אולטימטום ("אם את לא עוזרת, אני מוסר אותה"),

אלא שיחת שיתוף פגיעה אך אסרטיבית. כשאנחנו חושפים 'פגיעות' אנו מייצרים שיח של קירבה.

צור את התנאים הנדרשים לשיחה שבה תניח את הדברים על השולחן ממקום חשוף: "אני במצוקה. אני מרגיש שאני קורס תחת הנטל. אני מרגיש אשם נורא על כך שאנחנו, כמשפחה, מזניחים את הכלבה שתלויה בנו לחלוטין.

אני לא מצליח לעשות את זה לבד, ואני צריך את עזרתך כדי שנמצא פתרון ביחד".

בשיחה הזו, עליכם לבחון במשותף את כל האפשרויות היצירתיות, ולא רק את שתי האפשרויות הקיצוניות שהצגת:

האם אשתך יכולה לקחת על עצמה חלק מהטיפול? האם הילדים (בני כמה הם?) בוגרים מספיק כדי לקחת חלק?

אפילו מילוי קערת מים ואוכל יכול להקל. האם ניתן להיעזר בשכן נחמד או ב"דוג-ווקר" בתשלום סמלי כדי להוציא אותה לטיול נוסף ומשמעותי במהלך היום?

אם תחליטו יחד שאתם כמשפחה, במצבכם הנוכחי, אינכם מסוגלים להעניק לה את התנאים הבסיסיים להם היא ראויה, תוכלו להחליט 'במשותף' לחפש לה בית חם ואוהב.

כשההחלטה הזו מגיעה מתוך אחריות משותפת ודיאלוג, היא אינה פוגעת בשלום הבית, אלא להיפך – היא ביטוי לבגרות זוגית (כמובן, יהיה צורך לסייע לילדים בתהליך פרידה מסודר, כולל תיווך ותיקוף של המורכבות הרגשית שהם צפויים לחוות).

לסיכום, שואל יקר, הדילמה שהצגת אינה באמת "צער בעלי חיים או שלום בית".

המצב הנוכחי, כפי שתיארת אותו, הוא גם צער בעלי חיים וגם פגיעה מתמשכת בשלום הבית (שכן הוא מייצר בך אשמה, תסכול וריחוק).

הפתרון אינו לבחור באחד על חשבון השני, אלא למצוא את הדרך שבה האחריות המוסרית והשלום הזוגי תומכים זה בזה.

ההזנחה הנוכחית אינה אופציה מוסרית; היא מכרסמת בנפשך, פוגעת בכלבה, ומרעילה את האווירה בבית.

אך הפתרון לכך אינו יכול לבוא דרך רמיסת הקשר הזוגי. האחריות מוטלת על שניכם. הפוך את אשתך משותפה להתנגדות – לשותפה לפתרון.

גלה בפניה את השחיקה והאשמה שלך, ובקש את עזרתה. הדרך לפתרון הבעיה של הכלבה עוברת דרך תיקון וחיזוק התקשורת והקשר ביניכם.

ומבלי להיכנס לדיון ההלכתי, כן חשוב לציין כי בחז"ל אמרו "גדול שלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה: שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה – ימחה על המים", המקום היחיד שהותר למחוק את השם הנכבד והנורא הוא עבור השכנת שלום בית.

ומי יודע, אולי כל הקושי כעת מול הכלבה נועד בכלל כניסיון משמיים כדי לגרום לתיקון ושיפור עמוק ויסודי דווקא ב"שלום הבית".

מאחל שתזכו ל"איש ואשה זכו – שכינה ביניהם".

בברכה,

חיים עוזר ה.

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

מה הייעוד שלי כשאני נשוי למתמודדת נפש?
אני מנסה להבין מה הייעוד של אדם שנשוי למישהי עם מחלה נפשית חמורה. ברור לי שהיעוד של כאלו נישואין אחרת מהרגיל. אני יודעת שלדוד המלך היה שאלה על מה הייעוד של שיגעון, אני לא יודע מה התשובה. קשה לי מאד ואני מנסה למצוא עוגן של ייעוד שיעזור לי. כשזה חמור...
איך לפתח את הקשר ביננו מחדש?
קראתי כאן באתר 2 פניות אחת בנושא המענה הרגשי מבעלי – רבקי ענתה והמליצה שהמענה הרגשי יהיה באחריות עצמי כלומר לעזור לעצמי ולא להיות תלותית בבעלי. אך אני מרגישה שאם דברים שכל כך חשובים לי אני לא יכולה להגיע אליו ולדבר איתו אז מה נשאר לי לחיות איתו? רק דברים...
אשתי מאשימה מתלוננת ומגדפת אותי
אני נשוי כ-10 שנים, ויש לנו 3 ילדים, והמצב הזוגי בכי רע. אשתי מרבה להתלונן מידי יום ואף פעם אינה מרוצה ממה שאני עושה. כל דבר שאני עושה בשבילה יש לה עליי ביקורת. לדוגמא: אם אני קונה משהו מהמכולת תמיד יש לה הערה למה לא קנית את החברה הזאת והזאת?...
בעלי לא חרדי כמו שרציתי שיהיה
אני ובעלי חוזרים בתשובה הכרנו בשידוך . בעלי דתי לאומי תורני (אברך) ,אני יותר בזרם החרדי גם במראה וגם בהשקפה . כשהכרנו בשיחות שהיו לנו בפגישות היה ברור לשנינו שאני יותר נוטה לזרם חרדי . בעלי הוא מאוד תורני מחמיר קלה כבחמורה שומר עיניים ונגיעה על הנייר בחור מושלם ....
כאוס בבית אשתי בדיכאון אין כסף ואנה אני בא?
אני נשוי + 3 ילדים .המצב בבית לא טוב מכמה סיבות . חובות מטורפים אני עובד במשרה מלאה  כדי להכניס כמה שיותר כסף אשתי סובלת מדכאון כבר כמה וכמה שנים בקושי עובדת הילדים קמים מאוחר עקב כך שאשתי לא מתפקדת וכן הבית נורא מוזנח! אני זקוק לטיפול רגשי שעולה לי...
אולי עשיתי טעות כשהתארסתי איתה?
התארסתי בשעה טובה לפני פחות משבוע. מצד אחד, יש לי הרבה על מה להודות. ארוסתי היא בחורה עם לב טוב, יש בינינו תקשורת טובה, פתיחות ומטרות חיים משותפות. היא רוצה באמת להקים בית של תורה, אין פערים מהותיים בהשקפה או באופי ויש בינינו חיבור. אבל מאז האירוסין, מציפות אותי מחשבות...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
הצטרף לסטטוס אקשיבה!
בפייסבוק
תעקבו אחרינו!
דילוג לתוכן