בס"ד

שלום לך שואלת יקרה, ראשית, איחולי מזל טוב!

הזדהיתי מאד מאד עם שאלתך, וכולי תקווה שאכן אהיה שליחה טובה למענה עליה.

את מתארת מצב שבו אינך חשה קשר של אהבה אל חתנך. את מתארת חיבור וקשר מסוים, אבל לא ברמה של אהבה. וזה יותר בסדר מבסדר! חשוב להסביר: כרגע הקשר ביניכם הוא קשר של התחלה. עדיין בראשית התהוותו, והוא מבוסס על שיח ותקשורת בשלב התחלתי מאד. את כותבת ש'זורם' לכם, וזה הכי חשוב.

מאמינה שיש ימים שיותר ויש ימים שפחות, כמו לכל זוג נורמטיבי… שמעתי פעם ממדריכת כלות חכמה שכינתה את התחושות האלו של ימי האירוסין – 'הורמונים של כלה'. הימים האלו שבין האירוסין לחתונה הם ימים עמוסים מכל בחינה: טכנית ולא פחות- נפשית ורגשית. (למזלנו יש תאריך יעד שבו הם אמורים להסתיים. מכירה כמה כלות שכבר מזמן היו בורחות ולא שבות). הספקות שצצים, והלחץ של-לפני, והפחד מהלא נודע…

אבל תרשי לעצמך לנשום עמוק, לתת מקום לרגשות האלו, ולומר להם להמתין בסבלנות.

אהבה נבנית לאט . בשונה מהתאהבות שהיא קצרה יותר, (אבל גם חיי המדף שלה, בד"כ קצרים יותר).

עדיין לא היתה ביניכם מספיק אינטראקציה בשביל להגיע לרמה כזו של אהבה כמו בין בני זוג. אהבה היא מוצר שבתפעול נכון רק הולך ומשתבח עם הזמן. מומלץ לנסות!

מה שאת מתארת לגבי זוגות אחרים – שיש ביניהם אהבה, קודם כל מי אמר לך? אז מה אם החברה שלך לא מפסיקה לומר 'החתן שלי' בכל משפט שני? אז מה אם הלב שלך עדיין לא נעתק למראהו, ואת עדיין לא מרגישה פרפרים בבטן?

מבטיחה לך שזה יכול להגיע גם אחרי החתונה!

כמו כן, לגבי מה שאת מציינת- שהוא מעריץ אותך יותר ממה שאת אותו. אז תרשי לי לצטט משפט ששמעתי פעם, (קראתי יותר נכון, נראה לי בימי ה'ביניים' של חוי רוזנברג): בכל קשר יש מישהו שרוצה יותר. זוכרת את המשפט הזה מנעורי, וכמה עמוק הוא נחרט לי בלב. הפרשנות שלו היא שבכל תקופה יש מישהו אחר- בכל קשר שנמצא במצב שבו עכשיו הוא זה ששואף יותר, שמחובר יותר, שמשתוקק יותר.

אנחנו בני אדם. לא רובוטים, ולכן קשה מאד לכמת ולכוון את עוצמת הרגש שלנו, כך שתהיה מתוזמרת בדיוק כמו הצד השני. זה גם היופי בחיי הנישואין (ובעצם של כל קשר בין אנשים)- יש תקופות של יותר ותקופות של פחות. זה טבעי ונורמלי. ובריא!

יכול להיות שבאופי שלו הארוס שלך מוחצן יותר, ולכן את חווה את זה בצורה כזו. תני לזמן לעשות את שלו, תרשי לעצמך לחוות את הג'ונגל הזה של הרגשות, את יכולה בהחלט לשתף מישהו קרוב, וגם לפרוק קצת בתפילה או בכתיבה או בכל דרך אחרת שעשויה להקל עלייך.

ועוד מילה לגבי ההבדל בינך לבין החברות הנלהבות שלך…

הרשי לי להניח שהחברות האלו גם יותר נלהבות מקנית השמלה שלהן, מהאחין החדש, מהפרחים שבחרו ומהטיול האחרון שחוו. יש אנשים שחווים את החיים בווליום גבוה יותר, נסער יותר ומוחצן יותר.

ויש אנשים כמוך עם אופי יותר שקול, יותר רגוע, יותר חווה לעומק ופחות סוער את זה בווליום גבוה מול כולם.. אין ספק שזה עניין של בגרות ובשלות, וגם של אופי. אם את טיפוס מאופק יותר (ומאמינה שאת כזו, משום מה)- ההתנהלות הזו ניכרת בכל מהלך בחייך. התגובה שלך לסיטואציות העכשוויות גם היא מאופקת יותר. ותרשי לי לנבא שגם אחרי החתונה תהיי פחות מהטיפוסים המתלהבים בקול רעש גדול אדיר וחזק. יש כאלו שלא מפספסות רגע במבצע הבילוש אחר החתן ומהלכיו והליכותיו, ויש שבשוויון נפש מתכוננות לחתונה שלהן עצמן, כאילו משקיפות מהצד. לפעמים זו סוג של חומה שנבנית דווקא מתוך חשש לתת מקום רחב מדי לרגש, וזה נורמלי והגיוני. ובעיקר מותר!

מאחלת לך שתצעדי לחופה ברגל ימין, במלוא מובן המילה. תני ללב שלך את המקום להכניס לשם עוד מישהו יקר, ומשם והלאה, בסיעתא דשמיא (ובמאמץ משותף) תגיע ותפציע האהבה. ובגדול!! זה שווה…

איתך בתפילה, ויותר ממוזמנת לפנות בכל שאלה ומחשבה

לאה