דלג לתוכן
יותר מידי פעמים אני שומע על אנשים דתיים שנרצח להם מישהו, והם מודים לאלוקים שלקח אותו אליו, או שהנרצח היה פיקדון, וכעת מחזירים את הפקדון.
זה נשמע קצת לא הגיוני.
האם מי שנולד הוא פקדון זמני ?
למה מברכים על מי שנרצח ומודים לאלוקים ?
מהיכן הנוהג הזה ? מסתמך על התורה ?
תודה.
שואל יקר,
אני שמח שהעלית את השאלה, היחס למוות הוא תמיד מורכב ובוודאי כשמדובר בעיניים דתיות. מאוד מובן הקושי שאתה חווה מול סוג האמירות שאתה מזכיר, הן נשמעות מזלזלות בצער ובכאב ואפילו בערך קדושת החיים.
אתה תמה על הגישה הזו ושואל האם זו גישה תורנית? מאיפה היא מגיעה? וברשותך אוסיף לשאלותיך את השאלה החשובה מכל, מה משמעותן של אותן אמירות?
כפי שתראה, התשובה אכן מורכבת, זה רחוק מלהיות שחור ולבן, אני או שמח או עצוב, מקבל או לא מקבל. חשוב להבהיר את המצופה מאדם מאמין ביחס למאורעות חייו בכלל וביחס למוות בפרט. לשם הצגת התמונה השלמה ואיך שאני רואה אותה, אני רוצה להעלות כמה מדרשות ואגדות חז"ל הקשורות לנושא, חלקן נראות סותרות אלו את אלו, אחר כך נוכל להתבונן במכלול ולהסיק לגבי הכיוון הרצוי והמשמעות בכל סוג האמירות המוזכרות.
אפתח ואומר כי כן, יש מקור לאמירות האלו, לא רק מקור, אלו דברים מפורשים בכמה מקומות, את חלקם אביא בהמשך ועם זאת יש גם צד שני וממנו הייתי רוצה להתחיל.
הרמב"ן בספרו "תורת האדם", ספר שהוקדש לנושא המוות, כותב בהקדמה בשפתו המליצית: ואמנם הסתכלתי והשכלתי כי אין בתורה השלמה איסור על האבל ומצוה על הנחמה, לא אסרה על המתים רק התגודדות וקרחה, לא הרחיק מבכי ולא תתעב האנחה.
…והנה האב תמים דעים [-יעקב אבינו], על ילד שעשועים, בכה ולא הרגיע, ושק ואפר הציע, והמלך הגדול [-דוד המלך] אשר לבו כלב האריה, על ילוד אשר לא ראה ולא ידע החכם יהיה, שכב ארצה ועפר בעפר, ואם אחרי מות הילד בגד תפר. הנה על אמנון ועל אבשלום אשר נפשו חמס. לבבו המס ימס. כי אומץ הלב בזה מדרך המרד. והמורך בו מדרכי ההודאה והתשובה .
המשפט האחרון שכותב כאן הרמב"ן מגלה כי לא רק שהכאב הוא אפשרי, הרבה מעבר לכך, "אומץ הלב בזה, מדרך המרד", מי שמתעלם מהרצינות שבטרגדיה, מראה כי אינו מתייחס ברצינות לבריאה כולה ומזלזל במי שמנהיג את עולמו ומעורותיו.
עתה נפנה למקורות בהם חז"ל מורים לנו לברך ואפילו לשמוח בעת צרה:
הגמרא במסכת ברכות מביאה: רבי מאיר אומר: ומנין שכשם שמברך על הטובה, כך מברך על הרעה? תלמוד לומר, "אשר נתן לך ה' אלקיך" – דיינך בכל דין שדנך, בין מדה טובה ובין מדה פורענות.
ובהמשך הגמרא שם ישנה דרשה דומה נוספת: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, שנאמר "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וגו'", בכל לבבך – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע. ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאדך – בכל ממונך. דבר אחר, בכל מאדך – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, הוי מודה לו.
אם לא די בברכה על הרעה, הגמרא ממשיכה ואפילו דורשת מאדם שישמח, אצטט את המשך דברי הגמרא: מאי חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה? …אמר רבא, לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה. את המקור לשמחה הזו מביאה הגמרא מכמה פסוקים כאשר המפורסם שבהם בהקשר זה הוא מדברי איוב "ה' נָתַן וה' לָקָח – יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ".
מיד לאחר דרשות אלו ממשיכה הגמרא ומדברת על המעלה הגדולה של לראות את טובו של הבורא בכל מאורע, "לעולם יהא אדם רגיל לומר, כל דעביד רחמנא לטב עביד".
לגבי ההגדרה של מוות כ"השבת פיקדון" ישנו סיפור שמובא במדרש וראוי לעיון: מעשה היה ברבי מאיר, שהיה יושב בבית המדרש בשבת בשעת מנחה ודורש. מתו שני בניו. מה עשתה אמן? הניחה שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם. במוצאי שבת בא רבי מאיר מבית המדרש. אמר לה, היכן שני בני? אמרה לו, לבית המדרש הלכו. אמר לה, צפיתי בבית המדרש ולא ראיתי אותם. נתנה לו כוס של הבדלה. חזר ואמר, היכן שני בני? אמרה לו, פעמים הלכו להם למקום פלוני ועכשיו הם באים. הקריבה לפניו לאכול, מאחר שבירך, אמרה לו, רבי, שאלה אחת יש לי לשאול. אמר לה, אמרי. אמרה לו, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פקדון. עכשיו בא. נחזור לו, או לאו? אמר לה, בתי, מי שיש לו פקדון אצלו, אינו צריך להחזירו לרבו? אמרה לו. חוץ מדעתך לא הייתי נותנה אותו. מה עשתה, תפשתו בידו והעלתה אותו לאותו החדר, והקריבה אותו למטה, ונטלה הסדין מעליהם, וראה שניהם מתים מונחים על המטה. התחיל בוכה, ואמר, בני בני, רבי רבי. בני בדרך ארץ, ורבי שהיו מאירין פני בתורתן. באותה שעה, אמרה לו, רבי מאיר, רבי, לא כך אמרת לי שאנו צריכין להחזיר הפקדון לרבו. כך, "ה' נתן וה' לקח". בדבר הזה נחמתו, ונחה דעתו ונתישבה.
לעומת אשתו של רבי מאיר [כנראה ברוריה], רואים דווקא את תגובתו הרגשית של רבי מאיר, אותו רבי מאיר שהוא בעל האמירה שלעיל שצריך לברך על הרעה. רק הרעיון של הפיקדון הוא ש"מיישב את דעתו".
עד כאן ציטוטים ומכאן לאיך שאני רואה את הדברים.
אין חולק שהעולם הזה, המקום אליו נשלחנו, חשוב לנו. אנחנו מתפללים שוב ושוב על חיים, מצווים על החיים ומברכים בחיים. הדרך היהודית מעולם לא בזה לחיים ולא היללה את המוות או הקלה בו ראש. החיים מתוך חשיבותם דוחים כמעט כל דבר שבתורה שניתנה לנו כתורת חיים, "וחי בהם ולא שימות בהם". כל אדם מצווה לעשות את המקסימום בכדי להישאר בחיים ולשמור על חיי חבריו בני האדם ואין מצב בו מותר לאדם למאוס בחייו ולקחתם.
אבל, מה לעשות, אנשים גם מתים, כאן מתחילה השאלה איך אני מתייחס לזה. האם אני רואה רק את החידלון והרע, מפרש את האירוע כחור שחור שבלע אל קרביו את הטוב והשמחה. או שיש דרך אחרת, משלימה יותר, להסתכל על אותו אירוע כואב.
אף אחד לא אומר שאין רעה, אדרבה, במילים עצמם "חייב לברך על הרעה", ישנה הסכמה עם כך שלא הכול ממש טוב. נכון שצריך לברך על הרעה אבל על הרעה מברכים "ברוך דיין האמת" בזמן שעל הטובה מברכים "ברוך הטוב והמטיב".
הגמרא שואלת: "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", אטו האידנא לאו אחד הוא? [-האם עכשיו אין ה' אחד חלילה?] אמר רבי אחא בר חנינא, לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הזה, על בשורות טובות אומר "ברוך הטוב והמטיב" ועל בשורות רעות אומר "ברוך דיין האמת", לעולם הבא – כולו הטוב והמטיב. בחסידות מסבירים שלא רק שבעולם הבא לא יקרו דברים רעים. בעולם הבא נראה כמה הכול, גם הדברים שנראו לנו כרע גמור, הכול באמת טוב. אבל אנחנו עדיין לא שם. אדרבה, הגמרא אומרת: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה". בעולם הזה זה עוול להתייחס כאילו הכול טוב, כאילו אין כאן כאב וסבל. אם אתה ממלא פיך שחוק, אתה מנותק ממה שקורה. רק בעתיד, כשהאמת הפנימית תתגלה לכול, רק אז נוכל לשמוח באמת ובשלמות.
יחד עם זאת, חז"ל מלמדים אותנו לראות במוות חלק מתהליך מהחיים. החיים עצמם אינם רצף של מאורעות חיוביים ונעימים, הם הרבה מעבר לכך. החיים הם משמעות והמשמעות הזו היא רחבה מעבר לעונג שאנו חווים ברגע מסוים. כל זמן שאנחנו עוד בעולם הזה המציאות מורכבת מטוב ורע, מדברים נעימים ומהתמודדויות עם כאב וקושי. הדרך אינה פשוטה אבל המטרה היא טוב גמור. ההכרה בכך שהחיים הם רק חלק מהתכנית הגדולה ושיש מי שמתכנן את הכול ומוביל את התהליך למקום הטוב ביותר, משנה לחלוטין את המבט שלנו על המוות ועל אירועים קשים בהם אנו נתקלים במהלך חיינו.
במבט רחב זה מנסים חז"ל לקחת את הדברים וללמד אותנו שיש ראיה נוספת חוץ מהראיה הראשונית שמצטיירת מתוך העיניים שלנו, מתוך החוויה המצומצמת שלנו בתוך הגוף המוגבל ובמרוץ ההישרדות אותו אנו מרגישים ועמו אנחנו מזדהים כל כך. עצם ההכרה בכך שהתמונה רחבה בהרבה, יכולה לתת לנו את היכולת להתייחס לקשיי העולם אחרת ולראות שהחושך אינו סוף והמוות אינו חידלון. כשאנו פוגשים מתוך המודעות הזו את הרע, הוא אמנם קשה אבל לא מאיים, כואב אבל לא שובר, מצער אבל לא מעציב ומרסק.
אני מקווה שהצלחתי להעביר את תחושותיי בסוגיה עמוקה זו. שנזכה תמיד לראות את הטוב שסביבנו ולדעת גם להתמודד נכונה עם הדברים הקשים יותר.
מנחם ס.
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
