תשובה
שלום לך בחור יקר וצעיר…
יפה מאוד שאתה מתעמק ברצינות בשאלה זו לקראת נישואיך בקרוב בעז"ה… שאלה חשובה מאוד.
אתה כותב שתשמח לגישה הנכונה לשאלה זו. אלא שגישה לשאלה זו, היא עניין מורכב ביותר, ואני איני מתקרב להתיימר להכריע ולפסוק את הדין, אלא אך ורק לחוש יחד איתך את הדילמה ולתת לה צורה.
ועכשיו נרד לעניין.
אני אנסה להתמקד במה שמפריע לך לפי מה שעולה מניסוח שאלתך. ורק אחר כך אנצל את היריעה לפרוש כנפיים קצת להרחבת הדברים.
מה שלך בעצם מפריע, זה שמצד אחד המעלה העליונה היא לעבוד את ה' מבוקר עד ליל, ורק מי שלא מסוגל, ישתדל לקבוע עיתים לתורה ככל שיוכל. ומאידך, אין דבר כזה 'לא מסוגל' כי 'כל אחד יכול ללמוד ולגדול'.
והדבר הזה מהווה סתירה בעיניך משום מה, כי הרי אם כל אחד יכול, אז למה יש היתר כביכול להפחית מלימוד התורה.
*
לצורך הענין, אני אנסה לקחת משל דומה מצבא חיילים, יש כאלה המשמשים בדרגה נמוכה ויש שמשמשים בדרגה גבוהה, וגם בדרגות עצמן יש סוגים שונים של שירותים, כל אחד לפי מידת כישוריו וסוג כישוריו. כמובן, שרק כך יכול להתקיים צבא יעיל, כשכל אחד משמש בתפקיד המתאים לו.
והנה, צועד לו הרמטכ"ל בין חייליו השכם והערב, מעודד מדרבן וממריץ את פקודיו, ונואם להם כך, חיילים יקרים, תנו כל אחד את כל יכולותיו כדי להתקדם ולהשתפר, ומוסיף להם בפאתוס – 'כל אחד יכול להיות רמטכ"ל'.
בא חייל אחד פשוט ושאל את הרמטכ"ל שאלה קשה על דבריו – רמטכ"ל יקר וחשוב, אם אמרת שכל אחד יכול להיות רמטכ"ל, אז איך זה ייתכן שכולנו בעצם לא רמטכלי"ם??? האם כל מי שחייל רגיל ואינו רמטכ"ל, הוא חלש יותר מהרמטכ"ל?? האם כך הייתה כוונתך לומר לנו הפשוטים והקטנים?? היתכן??
נשמע מעט מצחיק, לא כן?
פשוט וברור, שכל אחד יכול לשבת וללמוד, ומצד שני זה קשה מאוד ומאתגר…
אז מה השאלה… אמת, הכי טוב לשבת ללמוד תורה כל החיים, ולעבוד את ה' בצורה מיטבית [ולהיות 'נזר הבריאה'…]. אכן אמנם, מי שאינו מסוגל/יכול/מתאים ללמוד כל היום, יעבוד לפרנסתו ויקבע עיתים לתורה, ויעבוד את ה' בדרך שמתאימה בדיוק בשבילו.
ונכון גם, שמי שמאוד רוצה יכול לעשות את זה, ולהצטרף לקבוצת ה'הכי טוב'…
כך במבט ראשון נראה לי.
*
אנסה להתבונן איתך עוד מעט בענין הזה.
כשמדברים על הדת, על התורה הקדושה, על לימוד תורה, הגישה הרווחת היא מאוד דיכוטומית [חלוקה ניגודית-קיצונית בין שני חלקים, כמו – חיים ומוות, אמת ושקר, עבר ועתיד, וכדומה].
תפיסה זו צובעת את חיי התורה, את לימוד התורה, ואת כל מה ששייך לתורה ולמצוות, בצבעי שחור לבן, או שחור משחור מצד אחד, או לבן זך ובוהק מצד שני…
ללמוד זה טוב, לעבוד זה רע. מי שמסוגל וגם מי שלא, חייב ללמוד כל היום. ומי שנאבעך לא מסוגל או לא מתאים, נו מילא, שיעבוד קצת, אבל שיקבע עיתים לתורה בכל שעה פנויה, ואם לאו דינו לאבדון…
כל מי שגדל על ברכי החרדיות באשר הוא, תפיסה זו חקוקה ומשוקעת בנשמתו עד דכדוכה של נפש, ולא משנה לאן ייטה.
מקור תפיסה זו היא בחוויה האמונית העמוקה שהדבר היחיד שיש לו ערך אמיתי באמת [אמת לאמיתה…] הוא התורה הקדושה, וממילא כל עיסוק בדבר אחר שהוא חיצוני לתורה, יהא חשוב באשר יהא, הוא שולי, הוא לא אמיתי, הוא סתם בזבוז של החיים במידה כזאת או אחרת…
יש אמנם עשייה שהיא על קוו התפר, כמו עשיית חסד בדרכים שונות, שגם היא נתפסת כמצווה גדולה ולכן יש בה ערך רב. אך אין היא נוגעת כמלא הנימה בעליונותה הבלתי מעורערת של התורה הקדושה והעיסוק בה.
התורה ולימודה הם ערך עליון שלפניו ואחריו אין ערך שישווה לו כלל וכלל. כך גדלנו וכך נוצקנו.
*
כעת אני מביט שוב על שאלתך, ואני מקבל עליה אור חדש של שאלה יסודית ומהותית, שבסיסה בהערכת התורה ובכבודה, בחינוך שורשי לתורה כערך עליון.
וזו בעצם שורש שאלתך, אם אני מבין נכון אתה אידיאליסט…
אתה אמנם מבין בתוכך היטב ונכון, שמה שמלמדים אותנו בישיבות שכל אחד יכול והדומה לזה, זה נעשה לשם דירבון ועידוד, וכך באמת ראוי במידה מסוימת לעשות כדי להצמיח לומדי תורה ושאפתנים…
אלא שאתה מתקשה לעכל כאן פשרות כלשהן, אתה מתקשה לקבל הנחות, אינך יכול לראות את התורה כדבר שהוא אינו מהותי, ולומר, כשם שממי שאינו יכול לעסוק בהייטק שיעסוק באדריכלות, כך מי שאינו יכול לעסוק בתורה שיעסוק במלאכה.
מה פתאום! אין דמיון בכלל בין הדברים…
מבחינתך, אדם שלא לומד תורה, או שלומד מעט תורה ממה שהוא מסוגל, הרי מכבה אורו של עולם, הרי הוא חי במחשכים, הרי הוא עושה שקר בנפשו, הרי הוא נוטל שנותיו וזורקן לים הגדול..
אם כן איך יתכן ששייך בכלל לצאת לעבוד ורק לקבוע עיתים לתורה… איזו דרך ה' יש בזה…
ואני מעריך אותך על כך, ומאוד!
וכעת אני אף מזדהה עם שאלתך, גם אני גדלתי כאן…
*
אך… כיון שאתה בן שיח מרתק, אני רוצה להמשיך להרהר איתך הרהורים שונים ומשונים בעניין הזה ובסובב לו.
יש כאן איזה פרדוקס, פרדוקס מכמה בחינות.
ואני רוצה ברשותך לברר אותו, להתקשות בו, ולהתעמת מול העניין הזה.
באמת איך יתכן שכך? הלא עיננו רואות וליבנו חש, שדבר זה לא יתכן בשום אופן. הרי עולם כמנהגו נוהג, ויש אנשים שצריכים לעמול עמל יומי, אם זה לצורכי פרנסה, אם זה לצורך בריאות הנפש ותעסוקתה, אם זה לצורך כל דבר אחר.
כמו כן וביותר, הלא ודאי שהקב"ה ברא את עולמו כדי שנחיה בו גם את החיים עצמם, אחרת לא היה מצווה עלינו לישא נשים ולהתחייב לפרנסן, ללדת ילדים ולזונם, וכן כל חיי הארץ על מגוון דרישותיהם…
אם כן איפה, איך מתאחדים להם שני החיובים זה עם זה, ואיך יתכן לחיות למטה בארץ ולמעלה בשמים, כשהדברים לרוב ככל אינם נכנסים באותו חוד של מחט.
שים לב שאיני מאריך בשאלה זו במקורות ממקורות שונים ומשונים, שוודאי ישנם כאלה רבים..
אני בסך הכל מציג את השאלה בצורה פשוטה ובהירה..
וכאן אני מבקש ממך לבחון שאלה זו ברצינות רבה, ולנסות להשיב לי עליה…
*
אני רוצה להסיט את השיחה הצידה מעט, ולשאול אותך שאלה, האם אתה משקיע זמן כוח ומוח בשאלה 'מה ללמוד' או 'איך ללמוד' בצורה מיטבית?
האם אתה עוסק בהבנה והכנת אסטרטגיה נכונה וראויה לדבר הרציני-עליון הזה שנקרא תורה.
איך להקיף אותה, איך להעמיק בה, איך לדעת אותה, ואיך להשתלם בה…
האם הערכתך העצומה כלפי התורה גורמת לך לשקול יומם וליל, כיצד לנצל את אחרון רגעיך הפנויים במקסימום עמל ויזע כדי ללמוד ולהתקרב לתורה הקדושה.
האם תשלח שאלה ל'אקשיבה', שתוכנה הוא איך לדעת את כל התורה כולה, או האם עדיף ללמוד לאט בעיון או מהר בבקיאות, איך מגיעים מדברי הגמרא להלכה למעשה, ושאלות דומות, שעניינם הוא לטייב את הזמן והיכולות ללימוד יעיל יותר…
למה לא באמת?
אולי מכיוון שבנוסף לביקוש האמיתי-פנימי לאמת הצרופה, יש בנו גם צורך פנימי-עז להשתייך ולהתחבר למשהו גדול, למשהו כללי, לאידיאל ענק, בצורת כניסה לעולם של אנשים ש'רק לומדים תורה כל היום'…
*
אולי באמת, חיי התורה והמצוות אינם דיכוטומיים כל כך, אלא ממוזגים המה שמים וארץ יחדיו…
אולי הנשמה שוקעה בגוף בחיים הללו לא בחינם, אלא כדי שישמשו יחדיו בשותפות ובהרמוניה…
אולי עיקר שאלת האדם אינה 'מה צריך לעשות', או 'להיכן להשתייך', או 'מה יחשיב אותי יותר כזה או אחר'…
אלא כובד המשקל צריך להיות נתון לדילמות של 'איך אני חי את חיי בצורה הנעלה ביותר', 'איך אני מקיים את חובותי וזכויותי בצורה הטובה ביותר', 'איך אני חי חיי תורה באמת'…
אולי אני יכול לשקוע בלימודה של תורה וטעמה של מצווה עד שאני שוכח שאני קיים, עד שזה לא משנה אם אני בדרך לקחת את הילד מהגן, או אם אני לומד בבית הכנסת עם גמרא מתוקה…
אולי הקב"ה רוצה שנחיה חיי תורה…
חיי – חולין..
תורה – קודש..
ביחד – חיי תורה..
שיקוע חומר ברוח ורוח בחומר עד אובדן עשתונות…
אכילה רבתי בשבת קודש, משמנים וממתקים, כדי לפתוח את הלב להודאה לה'.
*
אין אפס. זה קשה, האמצע הכי קשה, להיות ולא להיות, זה תחושה של אובדן. כן ולא זה כמעט תמיד מתפרש בנפש כ'לא' רבתי…
אבל באמת, שם שוכן האושר הגדול. שם קיים המימוש האמיתי. שם האלוקות.. באמצע…
האנשים דרכם להיצמד לדפנות, שם יש קיר חזק שתומך..
אבל אתה תהיה לוליין, לך באמצע על חבל דק, תתנודד מכאן לכאן, תפול מעט, אבל תשוב, ושוב ושוב ושוב…
אלו הם חיינו…
*
ובנימה אישית, אתה מבולבל וסביר שככל שתתקדם תהיה מבולבל יותר בנושא זה… כי הנושא הזה הוא נושא לא קל…
אבל הכי חשוב, שתמיד תחתור להיות טוב, תתרומם מעל הארץ, תעשה את מה שטוב לך כדי לצמוח בתורה ועבודת ה', ואת מה שחשוב לחייך, וה' יהיה בעזרך…
בהערכה רבה
דוד [email protected]
דלג לתוכן
תגובה אחת
וואו תגובה גאונית. ניתוח מרתק של שאלה שיכולה להיות תמימה. מאוד התחברתי לעומק השאלה כפי שהוצגה. טוב שיש אנשים כמוך בעולך שנותנים את נסיונם לעולם. התרשמתי מאוד. פתח לי צהר לכיווני מחשבה.