לשואל היקר שלום וברכה

בדבריך הקצרים נגעת בנושא יסודי בלימוד התורה, הלא הוא לימוד המדרש או כפי שהוא מכונה מקצוע ה"אגדה". מהי בעצם האגדה ?

התורה שבעל פה מחולקת לשני חלקים, החלק האחד עוסק בגדרי המצוות וחיוביהן. אולם התנ"ך כידוע אינו עוסק רק במצוות ופרטיהן, אלא בחלקו הגדול הוא מלמד אותנו תפיסת עולם.

הסיפור התנכ"י פורש בפנינו תמונת עולם מהבריאה ועד שיבת ציון, כמעגל שלם המתאר את התגלות ה' בעולם, תגובת האנושות לכך, דרכי ה' בהנהגתו את עולמו, יחסי אדם עולם, ואדם עם הקב"ה, וכו'

תמונת עולם זו, נוגעת אלינו בשלשה רבדים:

א. ברובד ההכרה השכלית, היא בונה אצלנו תפיסת עולם נכונה, שלנו כבני אדם וכיהודים העומדים בבריאה אל מול הבורא המתגלה אלינו בדרכים שונות, ומבקש לגאול את המציאות ולהביא לשלמותה ולהטיב לה.

ב. ברובד הנפשי, עולם הרגשות שלנו נבנה ומעוצב לאור התובנות האלו. מצוות הלבבות הכתובות בתורה אינם נמדדים בגדרי הלכה, אלא בעקרונות הללו המביאים את האדם לאהבת ה', אהבת ישראל, וכל שאר הרגשות היהודיים – תורניים, כפי שהם נובעים מן היסודות המבוארים בתורה נביאים כתובים.

ג. ברובד המעשי, חיי האדם גם לאחר קיום כל גדרי המצוות המעשיות – הלכתיות, נמצאים רובם מטבע הדברים ב"תחום הרשות" (לא מצווה ולא עבירה). וההנהגה של דרך החיים של האדם בתחומי הרשות (שהם כאמור רוב הזמן), נגזרת מתוך תפיסת היהדות הרחבה שלו הנפשית והשכלית. כפי הרמה היהודית תורנית שהאדם בנה את עצמו בפנימיות, כך הוא יוכל לרומם את הנהגותיו ודרכי חייו גם בחיי החול, (וכפי המבואר במשלי, אבות, וכל שאר ספרי ההדרכה).

בתחום זה עוסקת האגדה, במגוון המדרשים. בהם מתארים לנו חז"ל את תמונת העולם של התנ"ך, ומבארים אותה. (וכמו שאמרו חז"ל: "רצונך שתכיר את מי שהיה העולם למוד אגדה שמתוך כך אתה מכירו ומתדבק בדרכיו").

מכיוון שכאמור נושא האגדה אינו עיסוק פילוסופי מופשט, אלא תחום הנוגע אל החוויה היהודית של כל פרט ופרט ושל העם בכלל. ממילא שפת האגדה אינה שפה של הגדרות כפי שאנו רגילים בהלכה, אלא "שפת הסמלים".

הסמלים משמשים כתפאורה להעברת מסר עמוק הנוגע אל החוויה שלנו, כשאנו מתחברים לתמונת העולם היהודית, אם זה למשל יציאת מצריים, ואם זה למשל שכרם של המצוות ועונשם, או כל פרשה תורנית שהיא.

שפה זו היא סוגה ספרותית מקובלת בעולם, ובכדי להבין אותה ולהתחבר אליה, נחוץ מעט הכרות עם שפת הספרות והשירה. (כשם שגם את התנ"ך לא ניתן להבין רק כקריאת פרוזה פשוטה, ויש בו הרבה מן הממד הספרותי והשירי, ומן השימוש במשלים וסמלים).

בכדי להבין את חשיבות השפה הספרותית המשתמשת בסמלים כאמצעי להבעת הרעיונות, אפשר להקביל זאת לספרות המקובלת בזמנינו. נדיר למצוא אדם שספר עיוני פילוסופי השפיע על חייו, לעומת זה אין ספק כי הספרות משפיעה ברעיונות הגלומים בה כמעט כל אדם ואדם. הוי אומר, כאשר בהשפעה על תפיסת העולם ועל הנפש עסקינן, אין כמו השפה הספרותית להשפעה ולעיצוב וחינוך, הן לטוב והן לרע.

[יש לציין גם כי במקצוע הפסיכולוגיה העוסק לחשוף את שפת התת מודע של הנפש, נעשתה פריצת דרך חשובה על ידי ק. יונג שחקר רבות את משמעות הסמלים בתרבויות השונות, והגיע למסקנה כי לתת מודע שלנו יש סמלים משותפים בכל התרבויות, ולשימוש בהם יש השפעה על רבדים עמוקים ביותר בנפש האדם].

כמובן שהאגדה נתפסת אצל כל שומע בהתאם לרמתו הוא, הילד מתפעל מהמשל ומהמטאפורה ומפנים מבלי משים את המסר החינוכי, ואילו המבוגר יותר מבין את משמעות המסר, ויחד עם זה מתפעל מן היופי שבספרות העוטפת אותו.

יכולת זו של הטקסט להתאים את עצמו לכל רמה ולכל גיל, מהווה המשך לשפה התנכי"ת שגם היא ידועה בכך שגם ילד קטן מבין את המסר הבסיסי שלה ומתחבר לסיפור, ומאידך גם גאוני עולם מוצאים בו רובדי עומק עוד ועוד.

לאור האמור, ברור כי פעמים רבות אין האגדה מתארת את המציאות כפי שהייתה, אלא כתיאור ספרותי. – בכדי לזהות אילו אגדות מעבירות תיאור היסטורי, ואילו מעבירות רעיון פרשני או מוסרי, יש להסתכל במפרשי האגדה על דרך הפשט.

הראשונים כתבו ספרי הדרכה להבנת האגדות ושפתן, ביניהם הרמב"ם (בהקדמה לפירוש המשנה לפרק "חלק" בסנהדרין),  וכן "מאמר על דרשות חז"ל" מר' אברהם בן הרמב"ם, ועוד. מומלץ לקרא את פירוש האגדות של הרשב"א (יצא בהוצאת מוסד הרב קוק), שמהווה מדריך להבנת פשט האגדות יחד עם הפניות לרובד עמוק יותר המשתמש בשפת הסמלים של הקבלה. כמו"כ ישנו חיבור "תהלוכות האגדות" מאת ר' יוסף זכריה שטרן (נדפס בסוף שו"ת זכר יהוסף), המבאר מתוך בקיאות רבה את דרכי האגדה. לסקירה מקיפה אשר לעיין בספר תורה שבעל פה (הוצאת מוסד הרב קוק) פ"ה ח"ג "אגדות חז"ל".

אביא כאן דוגמא לסגנון הספרותי של אגדה בלשונם של בני אדם: כמה שבועות לפני שחרור העיר העתיקה בירושלים במלחמת ששת הימים, הושמע לראשונה השיר "ירושלים של זהב". השיר ריגש מאד את הציבור, והושמע שוב ושוב.

על כך כתב ד"ר ישראל אלדד "היה היה בירושלים ראש עיר מחולקת ובלבה חומה, רצה ראש העיר לפרוץ את החומה ולאחד את העיר, הזמין משוררת מן הכנרת היא סובבה את החומה עד שפרץ מלבה השיר, והוא פרץ את החומה והעיר נכבשה". – הקורא הרציונאלי עלול לגחך בבוז למשמע הדברים, וכי איננו יודעים כי חטיבת הצנחנים של מוטה גור כבשה את העיר העתיקה. אולם כוונת הספור כמובן איננה לתיאור פיזי, אלא לתיאור ההרגשה שמכוחה הסתער העם בין תעלות גבעת התחמושת, הרגשה זו נוצקה אכן בחודש שלפני המלחמה באותו שיר.

וראה זה פלא, מחקרים חדשים טוענים כי ב"בור" שבמטכ"ל לא הייתה שום תכנית רצינית לכיבוש ירושלים, ויש האומרים כי בעקבות השיר והעלאת הנושא למודעות ולרשות הציבור, הוכנו התכניות הצבאיות לכיבוש ירושלים.

אם כן, סגנונה של האגדה מלכתחילה הוא בשפה של סמלים, ולא בתיאור אינפורמטיבי של מציאות פיזית. ודרך זה היא מעבירה לנו את חכמתם של חז"ל ואת העומק שבתורה.

מקווה ששאלתך תהיה פתח שדרכו תכיר את משמעותם של האגדות והמדרשים, "ומתוך כך אתה מכיר את דרכיו של הקב"ה"..

בתודה

אוריה

[email protected]

הערה אל השואל: השאלה כללה גם את הנושא של כינים בשבת.

מכיוון שלפי הבנתי זהו נושא בפני עצמו השווה דיון נפרד. השבתי קודם כל על נושא האגדה והמציאות. ובל"נ לאחמ"כ אכתוב בפנ"ע על נושא ההלכה והמציאות.