שלום לך

אתה מתאר, במילותיך הספורות חיים נחמדים, אישה טובה, ילדים בריאים, וגם אתה ככל הנראה נמצא במקום סביר בחייך, מבחוץ.

אלא שמבפנים בוער בך כבר כמה שנים הספק, היובש, חוסר היכולת להתחבר לאותם חיים דתיים ציתניים שאליהם הורגלת שנים רבות.

והאמת היא שאתה צודק. כתבת שהרגילו אותך לציית להורים, לסביבה, לחיות את חייך על ידי הוראותיהם ולחציהם של אחרים, ללא חיבור משמעותי, ללימוד (שלא כל כך אהבת, חוץ מאיזה פלפול שכלי מחודד) או לתפילה. וכעת בתהליך של שנים ארוכות, אתה הופך לעצמאי, לאחראי על חייך, לאדם שצריך לנווט את חייהם של אחרים – ילדיך, ואתה שואל את עצמך שאלות קשות על מה ולמה, ובשביל מה, והאם בכלל…

אולי יהיה לך מוזר לשמוע, אולי תהיה קצת נבוך לחשוב, אבל אתה עובר תהליך של התבגרות (שבניגוד למקובל לחשוב, אינה תלויית גיל). רבים מאוד אינם עוברים תהליך זה, אלא ממשיכים כל חייהם מאותם כוחות של אנרציה (התמדה) צייתנית שעליה חונכו בילדותם, אך אתה, לשמחתך, עובר שלב אחד קדימה, לאותו שלב של המתבגר, השואל, החוקר, זה שאינו מוכן לקבל את הדברים מאליהם, זה שדורש להתחבר, להרגיש, לחוש, ולהבין את מה שהוא עושה. אשריך שזכית לכך!

אז מה ניתן לעשות בתוך הסערה? כיצד ניתן להתמודד עם הספקות המכרסמים, עם הניתוק הרגשי, עם תחושת הצביעות?

כמובן שזה תלוי אופי, תלוי מצב, ותלוי הרבה משתנים נוספים, לכן אכתוב לך את הרהורי, בתקווה שתוכל לקחת מהם את המתאים לך, ואם תרצה, נוכל להמשיך התכתבות בהרחבה.

הדבר הראשון הוא באמת להבין שמדובר בתהליך נכון, טבעי ורצוי. הצורך להעמיק חקר אינה בעיה, הרצון לעצמאות מחשבתית אינו חיסרון, והדרישה לחיבור לב ונפש לעשיה היומיומית הדתית אינה עוון. זוהי דרישה רצויה, חשובה ומעידה על מעלתו של דורשה.

הדבר השני הינה ההבנה שאין כל צורך ותוחלת לנסות לשחזר חוויות של דת ילדותית (שהיתה טובה לזמנה). לנסות לחוות רגש "כמו בישיבה" או להנות מלימוד "כמו השטייגן של פעם" או לשמוע שיעור מחשבתי שתואם את הרמה של בחור בישיבה קטנה, הינם דברים שלא רק שאינם מועילים, אלא במידה מסויימת גם מזיקים. לא רק שהם אינם משביעים את נפשו ויוצרים בו את החיבור המבוקש, אלא גם מותירים בו טעם של אכזבה, טעם טפל של משהו תינוקי, מפוקפק ולא מתאים לאיש הבוגר שהוא כיום. משל למה הדבר דומה למי שמנסה שוב ושוב להנות ממשחק בארגז החול, כזכר לאותם הימים שבהם זה היה מקור הנאתו. כשלון מובטח.

אז מה כן?

הגיע העת לחפש את היחס העצמאי בינך לבין האלוקים. חיפוש דרך והתבגרות היא משימה לא פשוטה, היא כרוכה מול הקרובים, מול האלוקים ביסורים וחיבוטי נפש, בבירור עמוק ומתיש, ובחוויה של חיטוט אמיתי בנקודות העומק הכואבות ביותר. בהתרסה ובחיבוק, בזעקה ובנישוק, בכעס ובמשיכה עצומה. היא תדרוש ממך מאמץ וכנות, אומץ וישרות, אבל בסופה, אני בטוח, תמצא את השביל שלך אליו. אל אותו האלוקים שכבר לא רוצה אותך צייתן, "מגלגל", "דופק תפילה" מפחד, אלא בן, עצמאי, אוהב, אהוב ובוגר.

איני מכירך, ועל כן קשה לי להמליץ לך על ספרים, שיעורים, כיווני חשיבה, שיתאימו לאופיך ולמקום שבו אתה נמצא. אך העולם התורני רחב עד מאוד, ומלא ב"ה באנשים עמוקים, עצמאיים ומלאי יראת ה' שלמה, מתוך הבנה ורצון וחיבור ושמחה. התחל בחיפוש (אם תרצה אוכל לנסות לתת לך אפשרויות), שאל את השאלות, תעלה את הכאבים ואני בטוח שתמצא אוצרות.

ויום יבוא, ותוכל לשבת עם ילדיך, לעבור אף הם משלבי הצייתנות אל שלבי ההתבגרות, ותוכלו ללמוד יחדיו, לא את ספרות הילדים שאיתה חיית ארבעים שנה, אלא את האוצרות הענקיים של עולמם הבוגר של יראי ה'. עולם עמוק, חוויתי, ומשמח.

מאחל ומתפלל שתהנה מהמסע, ותמצא רק טוב,

אשמח לדעת אם תשובתי סייעה לך, וכמובן לנסות לסייע עוד במידת הצורך

בהערכה רבה!

מיכאל

[email protected]