שואל נכבד מאד.

אגדות חז"ל בתלמוד ובמדרשים, הינם בעלי חשיבות רבה עד מאד. עד כדי כך שבספרי (דברים פרשת עקב פיסקא מט) נאמר: "דורשי הגדות אומרים רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם? למוד הגדה. שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו".

כלומר, על ידי העיסוק באגדות חכמים, ניתן להכיר את בורא העולם. מלשון חכמים במקום אחר ניתן לראות שתחום האגדה הינו תחום מורכב ועמוק יותר מהסוגיות החמורות שבהלכה. וזה לשונם (חגיגה יד, א; סנהדרין לח, ב): "אמר לו רבי אלעזר בן עזריה. עקיבא. מה לך אצל אגדה כלך אצל נגעים ואהלות".

ניתן לבאר זאת בשל הסיבה שהעיסוק ההלכתי דן במציאות החיים המצויה, כיצד לנהוג בה. משכך, החיבור השכלי לסוגיות הינו טבעי יותר [גם סוגיות הדנות על נושאים שאינם שכיחים, ניתן לחלץ מהם את גרעין הרעיון ולהעתיקו למציאות החיים המצויה]. בניגוד לענייני אגדה הדנים יותר בשאלות פילוסופיות ותיאולוגיות, שבהם ניתן יותר לטעות, והטעות בהם הינה חמורה ומשמעותית יותר.

זו גם הסיבה שחכמים כתבו דבריהם באופן הנראה סתום. על ידי סגנון כתיבה זה, מובטח לחכמים שאותם דלי השכל, ואותם החושבים בשטחיות לא יתעסקו עם דבריהם באופן רציני. נקח כמשל את אגדות הגמרא במסכת בכורות (ח, ב), הוויכוח שבין רבי יהושע בן חנניה לחכמי אתונה היוונים. שלאחר שקוראים את הסברי המהרש"א מגלים את העומק הטמון בוויכוח. וכן הלאה.

כבר חכמים כתבו בריש פרק שני של חגיגה שענייני מושכלות ותיאולוגיה אין ללמד בפומבי, ובגמרא שם מבואר שזה מאותו חשש. גם הרמב"ן בהקדמת פירושו לתורה כותב במפורש שבכדי שדבריו לא יובנו לכל אחד, הוא טמן את הדברים בחיבורו באופן שרק החכמים יוכלו לרדת לסוף כוונתו.

הרמב"ם בפירוש המשניות (סנהדרין פרק חלק, הקדמת הפרק) מביא שהיו שפירשו את כל אגדות חז"ל כפשטם, וגרמו לרבים לגחך על דברי חכמים. והיו שפירשו כל דבר על דרך המליצה והחידה. והדרך הנכונה היא: "שיש בדבריהם [של חכמים] פשט וסוד, ושכל מה שאמרו מדברים שהם בלתי אפשריים אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל". כלומר, אם הגמרא מספרת שאחד האמוראים אמר לחבירו דבר מה, אין סבה לחשוב שכוונתם למשהו אחר [אע"פ שיש הוגים שמצאו עמקות ורמזים גם בשיחות החולין של חז"ל], אבל אם מסופר בגמרא סיפור תמוה או בניגוד לשכל הישר, עלינו לנסות ולהבין מה היתה כוונתם העמוקה.

בהצלחה.

בניהו.