שואלת נכבדה מאד.

השאלה שלך ואופן הניסוח שלה, עוררו בי התפעלות רבה. ניכר מתוך השאלה הרצון המפעם בך להיות טוב ולהתנהג בסדר. משכך, עולה השאלה מדוע אסור גם להרהר על עבירה. או אם ננסח את זה בחריפות יותר, למי זה מפריע אותם הרהורי עבירה?

שאלתך נוגעת ביסוד חשוב ביהדות, הטמון בדברי חז"ל (יומא כט, א) הללו.

הגמרא שמתבטאת על הרהורי עבירה הקשים מעבירה, מדגימה זאת לריח הבשר שהוא מגרה יותר מהבשר עצמו.

הפירוש הפשטני של דברי הגמרא, וכך פירש רש"י שם, הינו שמחשבה על תאווה לנשים, מתישה את הגוף יותר מעשיית התאווה בעצמה. אין מדובר כאן על חומר העבירה, אלא על השפעותיה הפסיכולוגיות על גוף האדם. וכלפי השפעות אלו מתבטאת הגמרא שהדמיון משפיע יותר מהמציאות.

ניתן להמשיל זאת לחוויית המחנה או הטיול, שהדמיון מה עתיד לקרות מהנה יותר מאשר החוויה בפועל.

היו מהראשונים (ר' אהרן מלוניל) שביארו את הגמרא, שעונש ההרהורים, גדול יותר מעונש העבירה בעצמה. ראשית, מפני שההרהור הוא מושלם ואין פגם וחיסרון בהנאה שהוא מספק, בניגוד למעשה עבירה שכמעט תמיד יתרחש משהו שיפגום בגודל ההנאה. בנוסף, אנשים חוזרים בתשובה על מעשים רעים, ואילו על הרהורים רעים, אנשים לא חוזרים בתשובה, ועל כן הם נשארים עם עוון ההרהור ולא עם עוון המעשה.

ההסבר העמוק יותר בדברי הגמרא הינו, שהתורה איננה מעוניינת ששכלנו ומחשבותינו יהיו שקועים בתאוות. אין ספק שלעשות עבירה חמור יותר מלהרהר עליה. אך אדם המהרהר בעבירה, חוטא לאבר הכי גדול והכי חשוב שיש באדם, והוא הדעת האנושית.

זוהי אחת הסיבות הבולטות לכך שתאוות נשים מגונה יותר מתאוות אכילה, מפני שתאוות אכילה [במרבית המקרים, חוץ ממקרים קיצוניים] איננה משעבדת את המוח למחשבות עליה, מעבר לזמן ההתעסקות בה. מה שלא ניתן להיאמר על תאוות נשים, שהמציאות כיום מוכיחה עד כמה שהיא משעבדת את המוח.

הנזק שנגרם לנפש האדם ממחשבות על עבירה הינו קשה יותר מהנזק הנגרם מביצוע עבירה.

שוב אדגיש, אין ספק שעבירה מעשית חמורה יותר מעבירה מחשבתית. אך מבחינה תודעתית הנזק המצטבר מהרהור עבירה קשה ומשמעותי הרבה יותר מהעבירה עצמה.

אקווה שעזרתי לך בהבנת מאמר חכמינו הקדושים, ואשמח לענות על כל שאלה.

בהצלחה.

בניהו.