שלום לך יקרה.

בלי להכיר אותך, רק מלקרוא את השורות הרועדות והאמיתיות… אני מרגישה מאוד קרובה.

מזדהה מאוד.  אולי לא דווקא עם הפרטים, כמו עם התחושה…

ההרגשה שמשהו קצת מת. ודברים לא כמו שהיו. אטימות, תקיעות וניתוק. וזו תחושה קשה מאוד.

שאלת : למה אני כזאת שטחית ורדודה.

תשובתי היא, את לא! ממש לא. אדם שטחי ורדוד לא זועק שאלה כזאת מקירות ליבו.

מי שהוא שטחי אפילו לא מבחין בקור הרוחני שאת מרגישה.

לא הרחבת את היריעה. מה גורם לך ככה לכעוס כשמדברים  על אמונה? מה מרחיק אותך? אולי הידיעה שאת לא במקום הזה, עליו מדברים, אולי הספק, אם אלו שמדברים, בעצמם נמצאים במקום הזה… מי יודע.

יכול להיות שעבר עלייך משהו שגרם לך לטלטלה וממילא לסוג של דכדוך וריחוק. או אולי את שומעת מסרים שלא עולים בקנה אחד עם מה שאת  מרגישה וחושבת כאדם בוגר.

אולי השיעורים על בית של תורה כמו שאת מתארת, נמסרים באופן לקוי, ואת מחפשת משהו עמוק או שונה. איני יודעת.

טוב מאוד שאת מנסה ללבן ולהגיע אל שורש הדברים, ולפעמים, אפילו רבות, שורש העניין הוא בכלל לא משהו חסר שצריך תיקון, אלא פשוט התבגרות.

מגיע שלב שאנו לא מסתפקים בבגד האמונה או הרוחניות שהיה לנו עד כה. כמו שמלה שקטנה ממדותינו. והייתה מצוינת לשעתה. אך הגיע הזמן להחליפה באחרת.

עבודת השם היא דבר שיש לחדש אותו כל הזמן. הנסיגות הן גם חלק מן הדרך, בתנאי שעוצרים, מחשבים מסלול מחדש ואז ממשיכים. פעמים רבות הריקנות הזו, מעידה על גדילה משמעותית, ועל חיפוש ברובד עמוק יותר, עד כדי שהרובד הקודם כבר נראה לנו לא רלוונטי.

כתבת בכאב על התפילות שאת מפספסת, ועל עצת ספרי המוסר שלא עזרה…

נכון שלימדונו תמיד כי 'תפילה בלי כוונה כגוף בלי נשמה', אך עדיין, כדאי מאוד גם אם לא מצליחים להתכוון, לשמור על סדר תפילה מינימלי קבוע. שנותן מעין יציבות מינימלית בעבודת השם. ומשם לנסות להתקדם.

איך?

מלבד מילות התפילה השגורות, אליהן את לא מתחברת מספיק בתקופה הזו, ומלבד העובדה שכדאי לעיין קצת בפרוש המלים עצמן, כי ההבנה מעוררת את הכוונה והחיבור.

אפשר להתפלל במילים פשוטות, ולבקש מהשם יתברך, תעזור לי, אני מרגישה מרוחקת. בודדה, לא מעוניינת ולא מעניינת… מה עושים?

ולמחרת, שוב, אותו מלמול (איני יודעת אם זה מתאים לך אבל תוכלי לעבד לעצמך ווריאציות),

'אני עדיין באותו מצב, מה יהיה, תעזור לי לצאת מזה'…

הדיבור עצמו הוא כפטיש יפוצץ סלע, מפוצץ את סלעי הלב ומרכך.

אם את מרגישה שמדובר על תחושות עמוקות בהרבה. של דכדוך וריחוק רגשיים גם מדברים נוספים ולא דווקא במישור של עבודת השם הפנימית, אולי כדאי לך לבדוק מה גרם לכך, ולנסות לסלק אם אפשר את הגורם המפריע.

כתבת על שידוכים, ועל החשש שלך להתחתן. מובן מאוד. באמת מטריד להיכנס לפרשיה כל כך מורכבת ומאתגרת כתקופת שידוכין, כשאנחנו לא כל כך סגורים על עצמנו…

לא הפחד שמא 'לא מגיע לי'. אמור להניע אותך- מלהיכנס במלוא האינטסיביות למרוץ,

אף אדם לא מתחתן כי מגיע לו או לא מגיע.

השאלה היא לא אם מגיע, אלא מה נכון וראוי לעשות כרגע. וברור שכדאי במידת מה, להתחמם- כלשונך. להתמלא באנרגיות חיוביות ובמצבר רוחני בסיסי. כדי להיות ערוכים למסע הכל כך משמעותי.

מקווה שנתתי לך כיווני מחשבה שיהיו לעזר.

מחזקת את ידייך, ובטוחה שהעובדה שאת פונה ומשיחה דאגתך, היא עצמה ראשיתה של דרך חדשה ומבטיחה בעזרת השם.

אשמח תמיד לעזור בלי"נ,

שירה.

[email protected]