שלום לך אשה חרוצה,
קראתי את שאלתך כמה וכמה פעמים. כל כך הרבה כאב יש בה.
אני מתפעלת מהאופן בו את רואה את המציאות ומבינה אותה.
בעיקר את ההבנה שלא אוכל להיות אחרת ממי שאני.
אחרי שניסית בכמה וכמה אופנים להיות הדבר שהוא רוצה, וללא הצלחה, עצרת את הרכבת המסוכנת הזו.
היכולת שלך לעמוד מול הביקורת הקשה והאכזבה המרה,
ועדיין להחזיק את הידיעה הפנימית שלך שאת ראויה כמו שאת – היא נדירה ומעידה על חוסן ועוצמה.
כמו שאת אומרת, את לא באמת יכולה להשתנות. לא יכולה לספק לבעלך את החלום שלו.
אבל לא פחות מזה, את לא יכולה לחיות עם אדם שלא שמח בך.
את מציינת כמה וכמה פעמים עד כמה הצטיינת כבחורה,
עד כמה זכית למשוב חיובי מן הסביבה,
וברור שמבעלך, האדם הקרוב ביותר, האוהב ביותר – את מצפה לקבל את המשוב הזה יותר מכל.
הפער בין מה שהורגלת בו לבין המציאות הזו – מטלטל. פוצע.
זו מכה כפולה. גם אין את מה שהורגלת בו וגם נעלמו הקצפת והדובדבנים הנוספים שציפית לקבל ממנו – עוד יותר…
זו מכה כואבת. מדממת, וכמו בהרבה דברים כואבים – אולי יום אחד נוכל לראות שמאחוריהם עמד מלאך ואמר לנו: גדל.
יש בכאב הזה הזמנה שקטה לשאלות של גדילה:
מה אני בלי משוב? מי אני בעיני עצמי? כמה משקל אני בוחרת להעניק לציונים של אחרים?
האם אני יכולה לתת לעצמי ציונים במקום לקבל אותם מאחרים?
או אולי עוד יותר טוב – לוותר לגמרי על העיסוק בציונים ולהתרכז בעשייה שלי?
אולי בתוך הכאב הזה מסתתרת הזמנה עדינה לשאלות חדשות:
האם הערך שלי חייב להיות תלוי בציונים שאני מקבלת מאנשים אחרים?
האם נועדתי לעמוד למבחן, האם תכלית חיי היא לקבל ציון טוב,
או אולי להשפיע מכל הטוב שיש בי על סביבתי, על מי שיכול ורוצה ליהנות מהטוב שחנן אותי האלוקים?
יחד עם זה,
החוויה של היותך אכזבה, מקור לצער ועוגמת נפש,
היא החוויה הקשה ביותר שיכולה להיות לאשה, כשהדבר שהיא רוצה כמעט יותר מכל זה לשאת חן בעיני בעלה.
האם בעלך מודע למשמעות של הדבר בעבורך?
האם הוא שמע ממך את עוצמת הכאב?
האם מתאים לך לשתף אותו בכנות בחוויה של היותך האשה הלא נכונה, הלא רצויה?
בכאב הבלתי נסבל?
לשקף לו את המסר שהוא מעביר לך?
לבדוק איתו אם אכן לזה הוא מתכוון, לזה שאת לא מה שהוא רוצה?
שהיה רוצה אחרת…
אני שואלת את כל זה משום שלא פעם אנשים מצליחים לראות היטב את האכזבה שלהם, אבל לא את המחיר שהאדם שמולם משלם עליה.
בעלך מלא מידות טובות, ובנקודה הזו נראה שמרוב כאב הוא לוקה בעיוורון ולא מרגיש את משמעות הדברים.
אני מניחה שהוא לא מתכוון לפגוע בך, וודאי שלא רוצה לצער אותך.
האם ייתכן שכאשר תתני לו לחוות את רגשותייך ואת המשמעות של הדברים עבורָך, באופן כנה וישיר, בלי לייפות ובלי לנסות להגן עליו –
הוא ימצא בתוכו את הגבורה הנדרשת להחזיק את אכזבתו, לפנות פנימה ולקחת אחריות על הכאב שלו?
הייתי מציעה לך לנסות את זה. להיות שקופה לגבי החוויה שלך,
גם אם זה כואב, ולתת לו הזדמנות להיות גבר.
יחד עם כל זה, אולי שווה להתבונן בנקודה נוספת – היחס שלך לעמדה שלו.
כרגע בעלך מביא למרחב שביניכם את הרעיון שאת אמורה להיות יותר הישגית. יותר שואפת.
מעבר לרעיון עצמו, ולעובדה שהוא אינו בר־ביצוע עבורך –
איך זה בשבילך שאת אמורה להיות משהו מסוים עבורו?
שהוא מחזיק בראש תמונה של האשה שרצה – ומצופה ממך להתאים את עצמך אליה.
אולי כדי להחריף את השאלה:
ואם כן יכולת להיות כמו שהוא רוצה, כמו שהוא חולם, וגם היית הופכת לאשת חלומותיו, למענו – מה היית מרגישה אז?
זאת אומרת שהנושא המרכזי הוא לא התכונה הספציפית שהוא רוצה,
ולא השאלה אם את יכולה להיות הדבר הזה או לא,
אלא עצם הרעיון שאחד מבני הזוג צריך להיכנס למשבצת הדמיון של השני ולהתאים את עצמו לחלומותיו.
זו תפיסה שעוקרת את המושג אחדות. סותרת את הקרבה.
זו מערכת יחסים שיש בה משהו מן המשהו של קונה מול מוצר.
הקונה מרוצה או לא מרוצה מהמוצר, מנסה לשפץ אותו, להתאים אותו לרצונו.
אחדות לעומת זאת – היא בין שני אנשים – שכל אחד מהם הוא בעל ישות, מקום וכבוד בפני עצמו.
קרבה יכולה להתקיים ולפרוח בין שניים שיכולים להיות נוכחים במלואם, כמו שהם, ללא הסתרה, מתוך תחושת ביטחון שהם מקובלים ורצויים כמו שהם.
הרעיון שבן הזוג צריך להתאים לחלומותיי – נפוץ מאוד. מאוד. מאוד.
והשאלה היא איך את הולכת להגיב לרעיון הזה.
יש שתי דרכים לשתף איתו פעולה, להסכים עם קיומו:
- להשתדל להפוך לדבר ה"נכון". מה שכמובן לא יכול להחזיק מעמד זמן רב ותמיד מוליד עוגמת נפש וריחוק גדול.
- לכעוס, לבעוט, להתנגד, לצעוק באלפי דרכים שיכולות גם להיות שקטות להחריד – תפסיק להכריח אותי להיות משהו אחר!
אבל, וזה אבל גדול,
יש דרך אחת לא לשתף פעולה. והיא?
לא להכיר בקיומו של רעיון כזה.
אם בעולמך לא קיים מושג כזה, לא אפשרית תפיסה כזו של נישואין – הרי שאין לך יכולת לראות אותה…
איך זה בא לידי ביטוי? בהענקת משמעות אחרת לכל מה שנאמר.
כשבעלך שואל ומברר לאן את שואפת ולאן את רוצה להגיע – מבחינתך זו התעניינות פשוטה בעובדות ואת יכולה לענות בחביבות ואפילו בהומור עצמי:
"אני? אני טוב לי כאן. אין לי שאיפות גדולות. אבל לך יש, וממש מעניין אותי לשמוע עליהן…"
(הייתי רוצה להעביר בכתב את המנגינה וההבעה של שלמות ומתיקות)
כשהוא שואל מה את רוצה ללמוד, לאן את רוצה להתקדם, לאן את רוצה להגיע בחיים, את שוב שומעת התעניינות ושוב עונה ממקום של שלווה וקבלה עצמית:
"אני בדיוק איפה שאני רוצה להיות – איתך ולידך!
ואיזה כיף שאתה תמיד רוצה יותר, ושואף ליותר, זה מעשיר את החיים שלי!"
וכשהוא אומר שאני תוקעת אותו ושאני לא נותנת לו להתקדם, שאני תקועה במקום שלי, שאני לא מנסה, שאני לא רוצה –
זה מידע ממש מפתיע.
"אני תוקעת אותך? אוי ואבוי! אני הכי בעולם רוצה שתצליח. מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לך? מה חסר לך כדי להצליח?
שאני אהיה כזו? אוי, כמה חבל שאני לא כזו, ואיזה מזל יש לך שאתה לא אני ואתה יכול להיות מי שאתה. זה מקסים בעיניי."
יקירתי, אני לא שולחת אותך לומר דווקא מילים כאלו או אחרות, אלא רוצה לתת לך את רוח הדברים.
זו גישה שלא משתפת פעולה עם הרעיון שאני אמורה להיות משהו, אלא לוקחת את הדברים בענייניות, בהומור, בקלילות.
בדיוק מה ואיך – זה נתון לסגנון שלך, ליצירתיות ולחוש ההומור.
העיקר הוא שהתפיסה הזו לא קיימת בעולמך. שלא עובר את קצה דעתך שאת אמורה להפוך לפרי דמיונו.
תמשיכי להיות מקסימה כמו שאת, להאיר מכל הטוב שבך,
להשיג את מה שחשוב לך וליהנות מכל רגע של ההווה.
זלטי.
דלג לתוכן
