דלג לתוכן
התחתנתי לפני כשנה וחצי, לאחר שנים ארוכות של שידוכים. ב"ה זכיתי-זכינו ויש לנו זוגיות נפלאה. יש לי בעל אוהב ותומך ומכיל ועוזר כמה שרק יכול וב"ה אנחנו כבר הורים לאוצר נפלא.
ב"ה בעלי תלמיד חכם אמיתי, קובע עיתים לתורה כפי כוחו ויכולתו ובאמת מונח בתורה (למרות שבפועל הוא גם עובד חצי יום).
כשהיינו מאורסים, הוא סיפר לי שעם נושא התפילה יש לו קושי ו"לפעמים הוא לא מתפלל במניין". לאחר החתונה התברר לי שהמשפט הזה הפוך, לפעמים הוא כן. כלומר בשבתות הוא הולך בליל שבת לבית הכנסת, וכן בשבת בבוקר (למרות שלפי שעת ההליכה והשעה שהוא חוזר, אני מניחה שהוא מגיע איפשהו לקריאת התורה). מנחה ומעריב של מוצ"ש הוא לא יוצא, וכך גם במשך שאר ימות השבוע. רישמית הוא מתפלל מהבית, ואני משתדלת מאד לא לעקוב אחריו אבל לפעמים זה שקוף לי שהוא מדלג על תפילות. גם על תפילת שחרית.
אני רואה את תיק הטלית והתפילין שלו מונחים על השולחן בסלון, נזכרת איך הלכתי כבחורה מאורסת ומרוגשת לבחור את הדוגמא הכי יפה כדי לרקום את השם שלו, והלב שלי נצבט. לא יכולתי להעלות בדמיוני שהטלית והתפילין לא יבקרו בבית כנסת. וכשאני רואה שהם מונחים כבר יומיים באותה תנוחה בדיוק, הלב שלי צורב ושורף ובוכה. איך בדיוק אני נפלתי בזה. למה לא זכיתי.
כמובן שאני לא אומרת לבעלי מילה בנושא. משתדלת להסתיר את הכאב העצום שלי. יודעת שזה עסק שלו מול הקב"ה, ולא עניין שלי.
הפעם היחידה שדיברתי על העניין היתה כשהתארחנו אצל הורי לשבת שלמה בפעם הראשונה, וביקשתי ממנו שיצא למנחה "כי אני יודעת שקשה לך ומעריכה אותך אבל לא רוצה שהם יחשבו עליך שאתה לא מתפלל".
אבל המחשבות על זה לא בדיוק מרפות ממני, קשה לי להעריך אותו באמת, וזה מתסכל אותי בלי סוף.
אני מתפללת על זה המון, בהדלקת נרות כל שבת מבקשת שבעלי ימצא את האור בתפילה ויתחזק בנושא, גם בחדר לידה, ברגעים של כאב איום לא שכחתי להכניס את הבקשה הזאת.
אבל, לא רק שאני לא רואה שינוי מצידו. אני לאט לאט מרגישה שנוצר בי שינוי ביחס לתפילה. כאילו משהו התקרר אצלי.
יחד עם הכאב על התפילות שלו מצטרף הכאב על הרפיון שלי בנושא.
בימי רווקותי לא היה מצב מבחינתי לטעום כלום לפני תפילת שחרית. החמרתי בזה מאד. גם כשהייתי ערה בלילה בדקתי מתי עלות השחר ומאותה שעה לא הכנסתי כלום לפה עד לאחר התפילה, ובכלל, לא היה מצב שעברתי על זמן תפילה. ואילו היום, מרגישה זלזול בנושא.
זמן קצר לאחר החתונה היה ערב שלאחר שנכנסתי למיטה נזכרתי שלא התפללתי ערבית. קמתי מהמיטה, התלבשתי לבוש מלא, כולל גרביים, התפללתי וחזרתי למיטה (היום לצערי לא מקפידה להתלבש בשביל תפילה ואומרת לעצמי עדיף שאתפלל עם כותונת לילה מאשר שלא אתפלל בכלל). זוכרת שבעלי התפעל אז "עם איזו אשה צדיקה התחתנתי" ואני שכבר התחלתי אז להכיר בחולשה שלו בנושא כ"כ קיוויתי שהוא יראה את ההקפדה שלי על תפילות ויתחזק בזה, אבל לצערי קורה ההיפך.
סליחה על המכתב הארוך, לא הצלחתי לקצר מעבר לזה כדי להעביר את הכאב והתיסכול שלי ממצבו וממצבי.
אשמח לכל עצה וחיזוק עבורי.
יישר כח גדול!
תגובה אחת
וואוו!!!! אני חייבת לשתף שמה שאת מתארת זה כמעט אחד לאחד מה שקרה אצלי, עם שינויים קלים (אני נשואה יותר זמן). גם אני התjתנתי אחרי שנות ציפייה, אצלי בעלי לא התפלל בכלל (פרט לליל שבת. אפילו בימים הנוראים הוא פספס כמעט את כל התפילות, כולל יום כפור), גם אני הרגשתי שנפלתי בפח, מתביישת (עדיין) שההורים שלי ידעו, וגם אני 'ירדתי' בנושא התפילות בגלל זה (הפסקתי להתפלל בכלל, לא הרגשתי טעם). אז תודה על השאלה 🙂 עוזר לדעת שאני לא היחידה.
וגם חשוב לי להגיד אחרי שקראתי את התשובה, שעברתי את התהליך שהמשיבה פירטה (והתחלתי להעריך כל דבר, למשל ההקפדה על הנחת תפילין).
מתרגשת מאד לשתף שכבר תקופה ארוכה בעלי מקפיד על קריאת שמע בזמנה (רק קריאת שמע, כמובן בבית 🙂 ושהוא אפילו התחיל להקפיד על תפילת מנחה (בבית או בבית כנסת)!
באופן אבסורדי אני מעריכה היום כל כך את הצעדים הלכאורה קטנים האלו. אם הייתי מתחתנת במצב הזה, אין ספק שהייתי מתאבלת על זה.
למדתי שצריך לעבור את תהליך האבל, שכדאי להפריד, לשחרר ולהאמין!!