שלום אישה ראויה,

המכתב שלך מתאר מצב שכמעט כולנו חווים כעת: המלחמה מערבלת אותנו ומציפה דברים שביום יום נחים בשלווה על קרקעית הנפש. זה יכול להוביל לכעסים ומשברים, אבל אם אנחנו מפנים את המבט פנימה ולוקחים אחריות על החלק שלנו – אז בהחלט הסערה יכולה להוביל אותנו למקום טוב יותר.

מדברייך נראה שזה בדיוק מה שאת עושה. הכי קל זה להתפוצץ על הבעל שמרשה לעצמו בכיף ולא מפרגן לך, אבל את מבינה שזו קריאה עבורך להגביר את היכולת שלך להרגיש 'ראויה' ואת יוצאת בחיפוש אחרי המקור של תחושת ה'ראויה' בתוכך. האמת שזה די נדיר לפגוש אדם שגם בשעת כעס וסערה מצליח לפנות פנימה ולחתור לדיוק, אז תודה לך על הטון הזה ומכאן נתקדם לשתי שאלות: האם, ואיך.

נתחיל ב'האם': האם להרשות לעצמי ליהנות מהעולם הזה? האם אני ראויה לכך?

אני בוודאי לא אחדש לך אם אומר שהיהדות רואה בעולם הזה פרוזדור. אז בואי ניכנס יחד לפרוזדור ונתבונן בעיצוב שלו. באופן כללי אפשר לראות שני סגנונות עיצוביים שבהם ציירו גדולי הדורות את הפרוזדור: היו שהשקיעו בו כמה שפחות כדי לשמר את האווירה של עראיות וזמניות. כך למשל הסיפור הידוע על החפץ חיים שהסביר לאורח העשיר מחו"ל למה ביתו כל כך דל: גר אנוכי בארץ, אמר החפץ חיים, הרהיטים שלי מחכים בעולם הבא.

דרך אחרת לעבור את הפרוזדור היא ראיית העולם הזה ככלי לעבודת ה', כאשר עתיד אדם לתת את הדין על כל דבר שלא נהנה ממנו. עבודת קידוש החומר היא מהדרגות הגבוהות ביותר בעבודת ה'.

הבחירה בין שתי הדרכים הללו קשורה אולי לחינוך, לתקופה ולשורש הנשמה, אבל לדעתי אנחנו צריכים להיות קודם כל פרקטיים. הרי התפקיד של פרוזדור הוא לקדם אותנו לקראת הטרקלין, אז בואי תשאלי את עצמך בכנות: מה יקרב אותך יותר אל ה', הצטמצמות ומיעוט בהנאות העולם הזה או שימוש בשפע שניתן לך? מה יהפוך אותך לאישה שמחה ואמא טובה? מה יעשה אותך יהודיה יותר קשורה לה'? מה ישמח את אביך שבשמיים ואיך הוא רוצה לראות אותך?

אני לא רואה את פנייך עכשיו ולא יכולה לנחש את תשובתך אז אשתף אותך בתשובה שלי שנכונה לפחות לגבי אדם אחד (אני). עבורי, ככל שאני מזינה את עצמי ודואגת שהצרכים שלי יתמלאו, כך אני הופכת לאדם טוב יותר, הנתינה שלי לסובבים באה בקלות ובשפע, והמסירות שלי למצוות גדלה. אני ממש יכולה לראות את הקורלציה בין הרווחה האישית וה well being שלי לבין איכות החיים הרוחנית ועבודת ה' שלי.

אני מקווה שאת רואה את ההבדל בין זה לבין התבהמות והתבוססות בעולם הזה. אם נחזור לדימוי של הפרוזדור, אז ברור שאני לא מתכוונת להשתקע ולהתנחל בפרוזדור, אבל כן מנסה לייצר בפרוזדור שלי תנאי חיים אופטימליים כדי שאוכל להמשיך בדרך.

אז לשאלה האם את ראויה ליהנות מהחיים, התשובה היא כן. כן כי הקב"ה הוא זה שהעניק לך את החיים ואת כל מה שהם מזמנים לך. כן כי ה' אמר לכל יהודי: בני אתה, שאל ממני ואתנה גויים נחלתך ואחוזתך אפסי ארץ. כן כי הקב"ה שמח להעניק לנו מידו הפתוחה והרחבה כמו שאת מאושרת כשאת מרעיפה על הילדים שלך. כן כי ככל שתקבלי ממנו יותר כך תהיה לו בת שמחה וחזקה יותר, הבית שלה יהיה שמח ובריא יותר, ולשכינה שלו יהיה מקום נפלא לשכון בו.

עכשיו לשאלת ה'איך'. איך מפנימים תחושה של 'אני ראויה' אם היא לא פועמת בתוכנו באופן טבעי?

החדשות הטובות הן שהתחושה הזו לא זרה לנו ואנחנו לא צריכים לייבא אותה מבחוץ. אם תסתכלי על תמונה שלך מגיל יומיים את תראי שם תינוקת שברור לה שהיא ראויה. היא לא חושבת פעמיים לפני שהיא מעירה את ההורים שלה באמצע הלילה כי עכשיו בא לה לאכול. גם בגיל שנה וחצי היא בטוחה שהיא ראויה, ולכן היא חוטפת את הצעצועים של אחיה ומבקשת שירימו אותה על הידיים למרות שהיא יכולה כבר לעמוד. עם הזמן והביקורת ועוד כמה דברים, היא מתחילה לפקפק בשאלה אם היא ראויה או לא, אבל התחושה הקמאית ש'אני ראויה' תמשיך לפעום בתוכה, ותגרום לה להתקומם אם מישהו לא מפרגן להתרענן ומבקש ממנה לחזור מהר כדי לשמור על הילדים.

עכשיו השאלה איך מעוררים את התחושה הקמאית הזו, שכנראה דעכה. אני בטוחה שתמצאי בתוכך דרכים יעילות, עצם המודעות לכך היא חצי תשובה, בכל זאת אעלה כאן כמה הצעות:

1. שטיפת מוח – כן כן, הביטוי המושמץ כל כך הוא בעיניי דווקא דרך נפלאה לעזור לעצמנו להפנים מסרים שאנחנו מאמינים בהם. יש כאלה שעוזר להם לכתוב לעצמם, לדבר מול מראה או לחזור על משפט מחזק כמו 'אני ראויה, אני בת מלך'.

2. קפיצה למים – גם אם בלב עדיין יש ספק, אנחנו יכולים לעשות פעולות שמשדרות פנימה מסר של 'את ראויה'. זה יכול לבוא לידי ביטוי בלבוש שמשדר 'אני ראויה', ביציאה שבועית לצורך התמלאות והזנה, או אפילו באומץ לשבת על הספה בסוף יום עמוס, ולשמוע מוזיקה שאת אוהבת במקום להדיח כלים.

אני מרשה לעצמי לנחש שבתחילה זה ייראה מוזר. ושבעלך יכול להרים גבה ולא בטוח שהוא יתלהב מזה מהרגע הראשון. ושבדיוק באותו ערב ששריינת לעצמך ליציאה מאווררת משהו יקרה ולא תצאי. ועדיין אני מנחשת כמעט בוודאות שבסופו של דבר בעלך ישמח לחיות עם אישה ראויה, והאיכות של עבודת ה' שלך תהיה גבוהה יותר.

3. קצת פסיכודרמה – בואי ננסה תרגיל משעשע. חשבי על חברה טובה שלך, ותנסי להיכנס לרגע לנעליים שלה. כעת את, בתור החברה, מספרת לנו עלייך. היא מתארת לנו אותך כאדם, כחברה, כאישה, כאמא ובעבודה. על איזה הצלחות היא תספר לנו? על איזה תכונות היא תצביע בתור מאפיינים שלך? מה היא רואה בך מבחינה רוחנית ואנושית?

התרגיל הזה יכול לעזור לך לזהות את ההישגים שלך, ובעזרתם את יכולה להתחיל לאמץ הרגשה פנימית של 'ראויה'. במשך הזמן ההרגשה הזו לא תהיה צמודה להישג מסוים (הבוקר הייתי אמא מושלמת אז מגיע לי להתפנק על עוגת גבינה), אלא תהפוך לתפיסה פנימית שאינה תלויה בדבר (הבוקר אני חיה וקיימת, אז מגיע לי להתפנק על חמצן חינם מאת ה' וגם לקחת זמן לעצמי).

שלמה המלך מלמד אותנו עיקרון מפתח: 'גומל נפשו איש חסד'. איש חסד מהסוג הזה לא פותח עמותה ומחלק תמיכה לאחרים. להיפך: הוא מכוון את החסד כדי להעצים את נפשו שלו, וזאת משתי סיבות: האחת – כי הנפש שלו חשובה וראויה בתור אדם שנברא בצלם, והשניה כי כשהנפש שלו מלאה הוא מעניק בנדיבות לסביבתו. האם בתור 'איש חסד' היית חושבת שמגיע לך קצת להתאוורר? אם כן – לכי על זה ותגמלי חסד עם בת ישראל יקרה שצריכה כרגע להתאוורר. העובדה שאת היא אותה בת ישראל לא אמורה לגרום לך לתת פחות, ולא מורידה מערך המעשה.

מאחלת לך שתזכי לגמול חסד עם צלם האלוקים שבך, ותבני בך מקום של הערכה עצמית ותחושה של בת מלך שראויה לכל הטוב.

ברוריה