אלייך יקרה

לפני הכול אני שמה לב שיש לך יכולת ביטוי מעניינת ומקורית: מילים כמו חייזר ואבני יסוד מוכיחים שיש בך יצירתיות. האם את מודעת לזה? מה את עושה עם זה בחיי היום יום? מעניין אותי מאוד.

ועכשיו אל כאב הזרות שלך.

אני מבינה אותך מאד. ישנן הרבה מאוד נשמות שבואן לעולם אינו קל. שהמגע שלהן עם המשימות הפשוטות של היום יום והמפגש עם הכללים, החוקים האנשים המקיפים אותם הוא מאתגר ודורש תעצומות נפש.

סופר אמריקאי  בשם ריימונד קארבר כתב פעם על החוויה הזו כך:

קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוש ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהנום.

נראה שלמרות שאת מרגישה עשויה מחומרים אחרים, ישנם רבים כמוך שראשית מסעם בעולם מתאפיין בחוויה של בדידות, ניתוק וזרות.

אולי אין בכך גאולה לייסוריך אבל ייתכן שמסתמנת נחמה קטנה. פסוקים רבים בתהילים מספרים גם הם על בדידותו של דוד המלך. האם את מכירה את המדרש על כך שהיה הבן הלא מקובל, החריג, שכשבא הנביא למושחו העביר אביו את כל הילדים לפניו והוא בכלל היה בבדידות בשדה? לא לחינם הוא כותב: "שקדתי ואהיה כציפור בודד על גג," "כל היום חרפוני אויבי," "איך תאמרו לנפשי נודי," "עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי יומם," "כי החרשתי בלו עצמי בשאגתי כל היום." פרקים רבים מספור מתארים מציאות קשה של בדידות, רדיפה, חוסר תקווה וחוויה של השפלה וניתוק.

את בחברה טובה, יקירתי.

אבל זוהי רק נקודת ההתחלה כי מתוך החוויות הקשות של דווד נוצרת מלכות ישראל ונבנה בית המקדש ויש בידינו את אחד הספרים הכי נפלאים שמשמשים את כלל האנושות, לא רק את היהודים, כאשר מבקש האדם מפלט מפני חוויות קשות כמו שאת מתארת.

אני מאמינה שאת, כמו דוד המלך, יכולה להתקדם מן המקום הבודד והקשה שאת מצויה בו.

גם אם תבחרי שלא להתחתן, וזו אינה חובה למישהי שאינה מסוגלת, את עדיין תוכלי לחיות בעולם חיים של משמעות וסיפוק וענין. עדיין אינך מכירה את השביל לשם, את עסוקה כרגע בלשרוד את הכאב, אולם מניסיון שלי בליווי נשים ונערות ומהתבוננות בהרבה מאוד מקרים בעולם אני תמיד עומדת נפעמת כיצד אפשר לבחור בחיים, למרות הקושי, למרות הבדידות, למרות הסבל.

לעניין החיבור שבנישואין בין איש ואישה: יש בו בהחלט הרבה אלמנטים שעלולים להרגיש לך דוחים, בעייתיים ומוזרים, זה לא דבר רע שזה נראה כך, כי אחרת, ללא הרתיעה והבושה מן החיבור הפיזי אנשים היו מנהלים את חייהם האישיים בראש כל חוצות וזה היה הופך אותנו לחיות. אני חוזרת ומדגישה: לא חייבים להתחתן למי שהדבר גורם לו סבל. אבל הרבה מאוד בנות שהיה נראה להן שהדבר הזה הוא בלתי אפשרי עשו מסע של התקרבות, של פתיחת לב וראש לדבר הזה ואפילו גילו שהקשר יכול להיות דבר שמח, מקרב ומחבר. לא אצל כולן זה קורה בגיל 18. לפי דברייך נראה שאת צריכה עדיין לעשות דרך כדי לאהוב את עצמך, את גופך ואת אישיותך לפי שתמצאי מישהו אחר לאהוב.

לאט. בנחת. לא חייבים לרוץ.

כרגע המשימה הגדולה שלך היא ללמוד לאהוב את עצמך גם עם החלקים הנחמדים וגם עם החלקים הפחות נחמדים. לכולנו יש גם תהומות וגם פסגות.

האם את מטופלת? לא הצלחתי להבין מדברייך.

אני ממליצה לך בחום ואפילו חושבת שזו מצוות עשה מדאורייתא בשבילך ללכת באופן עקבי לטיפול מסודר אצל אישה מקצועית, בעלת תעודות מוכרות, שאת מתחברת אליה ושאת מרגישה שיש לכן שפה משותפת. מעודדת אותך להיעזר, אם צריך, בתרופות שישפרו לך את מצב הרוח ויוציאו אותך לאאאאאאאאאאטטטטטטט, (כי זה לוקח זמן! ראי הוזהרת) מן המקום העצוב שאת שרויה בתוכו.

העדת על עצמך שאת עקשנית ושאת לא מתנחמת כל כך מהר בדיבורים מהסוג של: אני טובה! אני נחמדה!. או קיי. אני מאמינה לך.

לא אגיד לך שום דבר מהסוג הזה.

אני אהיה קשוחה איתך כמו שאת קשוחה איתך ואגיד לך שזו פשוט חובתך.

בלי קשר לזה שאת טובה או רעה, שמנה או רזה, שתהיי בגן עדן או בגהינום (רבי נחמן מברסלב אמר פעם לתלמידיו שעל הגן עדן והגהנום בעולם הבא הוא לא יודע כלום, אבל כשהוא רואה סבל של אנשים פה בעולם אז הוא יודע שכאן יש גהינום… כנראה  גם רבי נחמן ידע משהו על סבל מהסוג שלך, אולי גם הוא היה בודד בין חסידיו או ששמע חסידים אחרים שמספרים לו, כמוך, על בדידותם.) בלי קשר לכל הנ"ל אדם מצווה לדאוג לעצמו לחיים טובים. לבחור בחיים, לבחור לעזור לעצמו. הדרך שלך לעזרה עצמית עוברת כרגע בללכת לטיפול טוב שכולל גם שיחות וגם תרופות.

אין שם צורך וטעם לחשוב עכשיו על חתונה או על ילדים, אם זה יבוא יום אחד אז יופי, ואם לא אז לא. היו בהיסטוריה היהודית הרבה אנשים שלא הייתה להם משפחה ועדיין עשו מעשים עצומים בשביל עם ישראל. (על שרה שנירר בטח שמעת, נכון?).

טיפ קטן בכל זאת: כשאת נתקפת ברגעי זעם עצמי ושנאה פנימית, נסי בכל זאת לעשות משהו או איתם או מעבר להם.

איתם: לקום לצייר את הזעם או השנאה, לקחת צבעים ודפים ולצייר בשחור או באפור או בכל צבע אחר את התחושה.

מעבר אליהם: להגיד להם עוד רגע אני ממשיכה להקשיב לכם, בינתיים אני קמה לרגע לסדר מדף, להכין תה צמחים, לקפל ארבע מגבות. פשוט לקום ולעשות משהו קטן ונקודתי ששובר את הקקפוניה הצורמנית שמשתוללת לך בראש.

יקירתי.

עכשיו קשה, זה לא אומר שיהיה ככה לנצח, את תמצאי בעזרת השם דרך להבקיע החוצה, לחיות בעולם עם פחות כאב ויותר משמעות ותוכן, זו אינה אמירה ריקה, אני מכירה הרבה מאוד אנשים שרגליהם מצולקות אבל פניהם אל האור, את תהיי חלק מהם.

בהצלחה רבה

אתי