שלום לך שואלת יקרה

שאלה גדולה וחשובה.

איזו התמודדות יש לך. אבא אמור להיות העוגן החזק בחייך, האיש שדואג לך, שמגן עלייך, שמלמד אותך איך להתמודד עם קשיים, הוא אותו האיש שמייצר לך את האתגר הגדול הזה.

החיים לצד אדם מכור אינם פשוטים- לראות את הטלטלות שהנפש שלהם עוברת מייאוש לתקווה. לראות את החלקים השונים שלהם באים לידי ביטוי- התוקפני, הכועס, הרגוע והמנחם. בכל פעם כזאת שיש התנהגות נורמטיבית, לרגע הלב מתחיל לפעום במהירות, כמעט מאושר שאולי זה יקרה הפעם, במהירות ובזהירות כי עם הזמן לומדים בכאב גדול מאוד שאולי גם הפעם זה לא יקרה.

את כל מה שכתבתי עד עכשיו את מכירה ויכולה אפילו לדייק את מה שתיארתי.

עכשיו אני רוצה להתייחס רגע למה שאני חושבת ששאלת.

את חלקת את הכאב שלך ואז שאלת אם מותר לך לצמוח, איך מותר לך לצמוח, ומה האחריות שלך במשפחה בה האנשים שאמורים להיות אחראים לא מתפקדים.

אני עונה לך מה שאני חושבת ומה שאני יודעת מהניסיון שלי.

מותר לך לצמוח. מותר לך להתרחק, ללכת לטיפול, לבכות על מה שקרה לך, למצא את החוזקות שלך ולהבנות מחדש. מותר לך לבנות יחסי אמון עם העולם ועם אנשים אחרים. לדעת שיש הורים שמתפקדים וזה הנורמלי, זה מה שהיה אמור להיות לך ולאחים שלך. לעבור את כל התהליך הזה שבו את מבינה שאת לא יכולה להציל את אבא שלך- לא בגלל שאת אנוכית ומטפלת בעצמך ולא בגלל שלא הצלחת לשכנע אותו ולא בגלל שום דבר אחר. הוא מי שהוא. הוא מתמודד עם שדים מהעבר שלו אולי, עם ההיסטוריה של החיים שלו, עם החולשות שלו. זאת ההתמודדות שלו שהפכה להיות גם ההתמודדות שלך והיא תהיה איתך כל החיים אבל את תלמדי לא להישאב אליה. הוא לא את וזו לא את שמוותרת עליו. הרבה פעמים כשאנחנו רואים את היקירים שלנו סובלים אנחנו מקווים שנוכל להציל אותם מהסבל שלהם, הכוונה לסבל שהם יצרו, ולצערי הרב מאוד מאוד, לרוב זה לא מצליח. למה? כי אדם צריך להיות בעל החלטה לעשות תהליך ולעמוד בו. אפשר לבקש תמיכה, אי אפשר לבקש שמישהו אחר יעשה את העבודה שאתה צריך לעשות.

מה אנחנו יכולות לעשות כשמישהו יקר לנו סובל? להיות איתו, להקשיב לו, לשמוע ממנו את הסיפור שלו, לשתות איתו תה או קפה או לטייל בחוץ. לפי כמות הזמן שהנפש יכולה להכיל. ברוב המקרים אני לא חושבת שנכון להתעלם, אני חושבת שנכון להיות ונכון להפסיק לעשות. להיות זה אומר לטפל בעצמך ולבקר ולהקשיב אבל לא לנסות לפתור עבורו את הבעיות "אני רואה שקשה לך אבא, הלוואי ותמצא כוחות לשנות את זה" ולזכור שאת לא יכולה לשנות את זה עבורו.

לגבי האחים שלך זה נושא מורכב. כמה שאת נשמעת חזקה, יכול להיות שהם לא חזקים כמוך ולא יצליחו להתבגר בשלום ולבקש עזרה ולבנות את עצמם.

אני לא יודעת מה בדיוק המצב אבל יש פתרונות שיכולים לעזור, יש טיפולים מטעם הרווחה וטיפולים רגשיים מטעם קופות חולים ואפשר לפנות לשירות הפסיכולוגי חינוכי. אבל צריך לוודא שזה לא הופך להיות החיים שלך. אם את לא אפוטרופוס שלהם, לא תוכלי לדבר במקום ההורים שלך עם אנשי ונשות הטיפול ואפילו לא עם הארגונים שיכולים לעזור לך. את יכולה לנסות ולסייע בתהליך אבל גם שם תצטרכי לזכור שלא הכל בידיים שלך. בידיים שלך לבנות את עצמך ולטפל בעצמך ולספק להם דוגמא למבוגרת אחראית שדואגת להם ואוהבת אותם אבל שגם יודעת איך לדאוג לחיים נורמטיביים ככל שניתן.

אני יודעת שזה מורכב כל הנפרדות שהצעתי פה.

להישאר אכפתית אבל לדאוג לעצמך, להשאר בקשר אבל לקבל את מה שלא ניתו לשנות.

הלוואי ויהיה לך טיפול טוב ותצליחי.

נשמע שיש לך כוחות גדולים מאוד שתעשי איתם דברים טובים. אני מאמינה בך.

שלך

נועם