שואלת יקרה מאוד,

בשאלה שלך יש משהו מאוד נוגה. מעין פס קול דק של געגוע שמרחף מעל המילים הכאובות. געגוע עמוק ל״ביקשתי את ששאלה נפשי״. כמיהה למשהו אמיתי שאת מבקשת לעצמך. והחיפוש הזה לא משאיר אותך אדישה. חרף העייפות והבלבול את יוצאת לחקור, לשאול, לברר. את לא מוותרת לעצמך כי את לא מוותרת על עצמך. לא מוותרת על האפשרות לחיות חיים שיש בהם אמת פנימית, חיבור ומשמעות. חיים שלא רק נראים נכון מבחוץ, אלא מרגישים ראויים ונכונים גם מבפנים.

ולמסע הזה את לוקחת גם אותי. מכניסה אותי לתוך החוויה שלך במילים החשופות, בכנות הפשוטה ובמשפטים השבורים שנכתבו מתוך סערה אמיתית. לוקחת אותי איתך אל תוך הניסיון הכואב להבין מה בדיוק אבד לך, ולמה הלב כל כך מתגעגע.

כשחזרתי שוב ושוב על הדברים שכתבת, ניסיתי להקשיב לא רק לשאלות עצמן, אלא גם לזרמי העומק הסמויים. ניסיתי להבין מה באמת זועק שם מבפנים. במשפט ״אבל פתאום זה כאילו כבה״ נעצרתי. כמה שהוא מטלטל יש בו גם גאולה. הוא עשוי להסביר מה אבד לך והיכן.

המשפט הזה מספר על חוויה קשה של פרידה. פרידה ממציאות של שלום, של חיבור, של שלמות. פרידה מהשאיפה שהלב ינוח, שהנפש תתרחב. פרידה ממשהו שלם. ברשותך, תני לי לקחת אותך לרגע מכונן – הפרידה מהמציאות השלמה ברחם. כשעובר מגיח אל אוויר העולם ונפלט אל הסדין הירוק בבית החולים, הוא מאבד ברגע אחד את המקום שבו הכול היה מוחזק עבורו. שהכל היה שלם והרמוני. ברגע אחד משהו בהרמוניה הראשונית של הקיום שלו נסדק. ומאותו רגע, במובן מסוים, מתחיל המסע האישי בדרך חזרה אל אותה הרמוניה.

באופן לא מודע הכמיהה לשוב אל אותה מציאות שלמה מנהלת אותנו ואת הבחירות שלנו. השאיפה שהחלקים השונים שבתוכנו ומחוצה לנו יעשו שלום ביניהם מניעה אותנו לפעול בעולם הזה. לזוז מאזור הנוחות שלנו, לייצר לעצמנו מענים. לייצר לעצמנו פתרונות. וזה טוב לנו. זה נכון לנו. הכמיהה הזו להרמוניה מדייקת אותנו. היא גורמת לנו להשלים עם דברים שלא נעימים לנו. גורמת לנו לוותר על מה שחשבנו שאנחנו חייבים לעצמנו. גורמת לנו לקבל גם מה שלא מרגיש לנו הכי טוב. גורמת לנו להשלים עם אנשים, להשלים עם עצמנו. הכל במטרה להשיג הרמוניה.

אבל איפה זה מפסיק לשרת אותנו? כשהגעגוע למציאות הרחמית הופך להיות המטרה ולא האמצעי. ואני אסביר – לפעמים מרוב הרצון להגיע להרמוניה מלאה, כל סדק נהיה מאיים. כל שאלה מרגישה כמו איום על כל המבנה. וכשאין תשובה מיידית, נוצרת אצלנו תחושה שהכול מתפרק.

אולי זה יכול להסביר את תחושת העייפות שאת מתארת. האנרגיה האדירה שאת משקיעה בניסיון למצוא תשובות שיסבירו את הכאב והמורכבות של החיים. השאיפה להגיע מוכנה לנישואים בלי להשאיר אפילו סדק קטן באמונה. הפחד לטעות, הפחד להתרחק. כל אלו יכולים ללמד אותך עד כמה הרצון להגיע להרמוניה פנימית מנהל אותך. עד כמה הכמיהה למציאות שבה הכול מסתדר, מנהלת את הבחירות שלך לטוב ולרע.

אבל אולי חלק מההתבגרות הנפשית והרוחנית היא היכולת להבין שהמציאות הרחמית לעולם לא תשוב. אולי האבל הזה הוא חשוב כדי להמשיך הלאה. אולי דווקא היכולת לשאת ניגודים תאפשר לך לייצר מקצב יותר הרמוני ממה שאת חווה כיום. אולי היכולת להכיל גם אמונה וגם שאלות, גם געגוע וגם כעס תעשה שלום בתוכך.

ואולי זה לא אומר שהלכת לאיבוד, אלא שנכנסת לשלב עמוק יותר במסע שלך. שלב שבו האמונה והלב  לא נשענים רק על תחושה פשוטה וטבעית.

אולי אמונה אמיתית נבחנת ביכולת שלך לא לפחד לחוות חוסר הרמוניה. לא לפחד לתהות, לבדוק, לחקור. לא לפחד לכעוס, לכאוב.

יקרה, אני לא מכירה אותך, אבל התרגשתי מהשאלה שלך, מהכנות והאמת החשופה. אני מאחלת לך שתקחי את זה מכאן – שתצליחי לראות במציאות השלמה אמצעי אבל לא מטרה. כי אין מציאות שלמה יש מציאות מושלמת ואת זו שתקבעי איך היא תראה.

מתפללת להצלחתך,

דבורה