שלום,

אני קוראת את הפנייה שלך וכואבת איתך את תחושת הלבד שכל כך זועקת מהמילים,

אני מרגישה שהתקופה האחרונה הביאה אותך לנקודת קצה, שבה הכל הרבה יותר מציף, מאתגר, מעייף ומחליש.

אני כל כך מבינה אותך,

להתמודד בחזיתות ללא סוף, ולהוסיף עוד חזית משמעותית כל כך כמו הבריאות שלך, מצריך המון כוחות, ואת מדהימה אותי בעצם היכולת שלך להושיט יד לבקשת עזרה.

מדהימה ממש!

אני חושבת על משך שנות הנישואין שלך, כמה הכלה, סבלנות, ציפייה לשינוי, תקווה ואמונה צריך להיות בבלילת החיים שלך על מנת לעבור אותם באופן מיטיב, כשחווית הזוגיות, המשפחתיות ובכלל כובד החיים, אם הבנתי אותך נכון, היא על כתפייך כמי שמנווטת את הספינה, ברצון או שלא…

אני רוצה להתחיל בתקווה, אמיתית ומבוססת נסיון, ב"ה, שכל עוד הנר דולק, אפשר לתקן.

ההגדרה של התנהלות בערכת יחסים כ"אופי" יכולה להיכנס עכשיו לשיח פילוסופי מעמיק ומרתק אודות נפש האדם, ההתנהגות ונקודת הבחירה שלו,

אבל לא לשם כך התכנסנו, אלא לשם ההתבוננות בשאלה, האם זה בר שינוי?!?

על פי הגישה המערכתית אינטגרטיבית, שאני עובדת איתה בטיפול זוגי, אני רואה לנגד עיני, התנהגויות שקל להגדירן כפתולוגיות, משתנות מול עיני כשהזוג מבין מה ואיך הדפוס הקיים משרת את הריקוד הזוגי הנוכחי, המכאיב, ומקבע אותו חזק ולא מאפשר גמישות.

את לא מתארת אדם קשה, כעסן, אלים, בוטה ושלל התנהגויות פוגעניות, ב"ה.

את כן מתארת אדם שרוצה לשנות, ש"מבצע פקודות" אבל לא נוכח בערכת היחסים, כמו חי מבחוץ.

ללא לקיחת אחריות על החיים המשותפים.

את מתארת אותך כמי ששנים למדה שאין לה ברירה אלא לתווך את הרצון בפועל, לבקש בפשטות את הנוכחות שלו, העזרה שלו ושיתוף הפעולה הנדרש ממנו, והוא עושה, אבל צריך שוב ושוב לומר לו, כאילו הוא לא מבין את האחריות הנדרשת ולא מתבצעת למידה של הכישורים והנתינה החיונית כל כך מצד עצמו בתוך המערכת.

התמונה הזו לא פשוטה בכלל, אבל, נקודת האור שאירה לי בפנייתך, הייתה שכשאת בלי סוף פעמים מדברת איתו, ומסבירה לו את הקושי שלך הוא מסכים איתך.

זה האומר שהוא יכול להיות אמפתי, הוא מצליח להבין מה קשה לך, הוא יודע שהוא לא בסדר, הוא מבין את החלק שלו בתוך המערכת.

אבל, וכאן מתחילות השאלות,

למה הוא לא באמת פועל לשינוי?

מה מונע ממנו לעשות איתך מאושרת?

למה הוא לא באמת מנסה לקחת אחריות?

ואני רוצה להציע כיווני חשיבה להתבוננות:

מה יקרה אם אני באמת אשחרר את ניהול הבית? כמה חלק הוא יכול בפועל לקיים מצד עצמו?

איך היה הבית אחרי הלידות שלך?

האם הוא נעזר בגורמים חיצוניים? או שאת דאגת ללכת ללדת שהכל כבר מוכן עבורו…

מה יקרה אם לא יהיה כסף לסגור את החודש? ולא יהיה עם מה לקנות במכולת?

כמה אדיש הוא יכול להישאר?

האם הילדים יעיזו לפנות אליו לעזרה במשהו, במקום שאת תתווכי?

כמה קל לבקש ממך מאשר ממנו?

האם אין בכלל יוזמה מצידו? בשום תחום?

יכלו להיות שעבר הוא ניסה ליזום? ולא קיבל תמיכה? או הערכה?

האם הייתה עמדה בתוכך שהבינה שהוא טיפוס שכזה, שאבקש ממנו והוא יהיה שם בשמחה?

אז למה אני מתבאסת שאני צריכה לבקש?

מה בבקשה מקשה עלייך?

למה הבקשה משקפת לך שהוא מחוץ למערכת?

האם את לא סומכת עליו?

אולי את צודקת, אבל אתם נשואים 16 שנה, ולמדת להתנהל לידו בריקוד עדין, שבסה"כ מתאר זרימה של החיים.

לא חלק, לא שוטף, אבל זורם.

תראי, אני יודעת וכואבת איתך את העובדה שאת בתקופה של קושי רפואי, ועייפה ומותשת, ולכן אולי זה יותר קשה לעשות עבודה זוגית במצבך הנוכחי, אבל אני רוצה בעיקר לשדר לך, שדברים יכולים, בע"ה לזוז מהקיבעון בעבודה. כן. עבודה זוגית שמצריכה כוחות, אבל יכולה לחולל תנועה.

אם אין בכוחותייך כרגע, מה שמובן בהחלט, לאור המצב,

אז זה השלב לעצור רגע, ולבחון מה ייטיב איתך.

תמצאי מה ייתן לך כוחות.

תתבונני מה משמח אותך, תהיי קשובה לצרכים שלך, לאהבות שלך,

אל תוותרי עלייך,

את יכולה לבחון את הערכים בחייך, הורות, זוגיות, משפחה, השכלה, אמונה, בריאות, העשרה, פנאי וכו'

תרשמי ליד כל ערך כמה מ1 עד 10 את חושבת שהערך הזה חשוב בחייך,

ועכשיו, תרשמי כמה מ1 עד 10 את משקיעה בו על מנת לממש ולקיים את הערך הזה בחייך,

לדוגמא:

ערך ההורות: 9.

כמה בפועל: 6.

מה חסר:

חסר זמן משותף עם הילדים, חסר זמן איכות, לא טיפלתי בנושא האבחון של…, לילדה X יש בכי יותר מוגבר לאחרונה, לא יודעת למה, לא טיילנו סתם רק אנחנו בפארק, זמן משותף עם הילדים ואיתי בלי מטרה מסויימת, הילד X צריך בדיקת ראייה… ועוד ועוד ועוד…

ואז את מחליטה לחיות את הגשמת הרשימה, לדאוג לחיות את הערכים שחושבים לך וממלאים את לבך בשמחה ובכוחות שאת זקוקה להם על מנת שיהיה לך טוב,

בע"ה, תבחרי להיטיב איתך, ותראי את קריעת ים סוף הפרטית שלך,

רפואה שלמה מכל הלב,

מחבקת מכאן,

שירה.