שלום לך שואלת יקרה
שאלה חשובה מאד העלית פה וכמה טוב שפנית להתייעץ!
השנים הראשונות של הנישואין הן בדר"כ אינטנסיביות מאד ויכולות להיות מאתגרות במיוחד,
לעצור ולחשוב מה כואב ומפריע ולפנות לעזרה זה צעד חשוב.
ראיתי בעצם שלש שאלות במה שכתבת לנו:
- איך תוכלי להביע רגשות כלפי בעלך כשאת פחות דוברת את השפה הרגשית ומאידך הוא ממש מצפה לזה
- תחושת הריחוק שלך מבעלך בגלל חלקים בו שמעצבנים אותך ותחושת שאת לא מוערכת כמו שהיית ראויה להיות
- הקושי שלך להבין אותו כשהוא לא מרגיש טוב ומרשה לעצמו להתפנק בשעה שאת מתפקדת גם כשאת לא בטוב ואפילו לא מצפה להערכה מיוחדת על זה
את מתארת את הקושי שלך מול הציפיה של בעלך להערכה עצומה על כל מחווה שלו. את הצורך שלו שתגידי במילים כמה את אוהבת ומעריכה
את אומרת מילה לא פשוטה. שאת מרגישה נכה בעניין.
האמת שאפשר להבין למה זה גורם לך לריחוק. כי כשאנחנו מרגישות שאנחנו מאכזבות אז אנחנו רוצות לא להרגיש את התחושה הכ"כ לא נעימה הזו
והתגובה הנורמלית היא להתרחק כדי בכלל לא להיות במבחן הזה שאני לא מצליחה לעמוד בו.
את מבטאת תסכול עמוק מכך שאינך מצליחה לעמוד בסטנדרט הרגשי שבעלך מציב, אבל כדאי לדעת שהמחסום הזה הוא בהחלט פער בשפה הרגשית שהושרשה בך כבר מהילדות.
כתבת שבבית הורייך האהבה הייתה ברורה כשמש אך מעולם לא נאמרה במפורש.
ובאמת בית ההורים הוא בבחינת מעבדה שבה אנו לומדים איך רגש מתורגם למציאות.
אם גדלת במציאות שבה אהבה הובעה דרך דאגה, מסירות, אחריות ותפקוד, המוח שלך תכנת את עצמו להבין שזוהי הדרך הממשית והאמיתית ביותר לאהוב.
עבורך, המעשים הם המהות, הן העיקר. זו השפה שאת דוברת.
כעת, כשבעלך מבקש זיקוקים וגילויי חמימות הומים, הוא למעשה מבקש ממך לדבר בשפה שמעולם לא שמעת בביתך.
כאילו שאת מתבקשת לנהל שיחה שוטפת בשפה זרה ללא הכנה מוקדמת. נניח שדיברו בבית הוריך אידיש ואת מתבקשת לדבר אנגלית חלקה.
האם זו נכות? זה אולי מרגיש ככה. אבל בפועל זו שפה אחרת.
התחושה שאת צריכה סוג של להרים זיקוקים על כל מחווה -הופכת את הקשר למאמץ בלתי פוסק.
במקום שהבעת האהבה תהיה רגע של חיבור, היא הופכת עבורך למשימה שבה את עלולה להיכשל.
כשבעלך מצפה לתגובה נלהבת שלא באה לך בטבעיות, עבורך זה מאמץ של ממש להתפעל ולומר מילים חמימות כדי להשביע את רצונו. את מרגישה שאם תעשי את מה שהוא מבקש, זו לא תהיה את,
ואם לא תעשי – את פוגעת בו.
הקונפליקט הזה יוצר עייפות נפשית עצומה.
העומס היום-יומי שלך (עבודה, לימודים, בית) רק מחריף את המצב: כשהנפש עסוקה בלעשות ולעשות -כמו שאת מתארת בשאלה שלך-אין לה פנאי למחוות רגשיות מורכבות שלא מגיעות בטבעיות.
המחסום הרגשי שלך הוא גם סוג של מנגנון שימור אנרגיה . אין לך כוח להשקיע במילים כשכל כולך מושקעת במעשים.
השינוי לא יבוא מניסיון להפוך לאדם אחר, אלא מהבנה שאהבה יכולה להיות רב לשונית..
הצעד הראשון הוא להפסיק לראות בעצמך נכה. את אדם שאוהב דרך אחריות ומסירות, וזוהי מעלה גדולה. וממש מותר לך להמשיך להיות מי שאת.זה שאת שונה לא הופך אותך לטובה פחות.
הצעד השני הוא תיווך: עלייך לעזור לבעלך להבין שחוסר המילים אינו חוסר אהבה, אלא סגנון אישיות שלך שיושב על מה שאת מכירה.
אבל העיקר הוא שתשחררי את הלחץ מעצמך. שלא תרגישי אשמה על מי שאת לא.
את מה שאת ויש לזה מעלות נפלאות דווקא להיותך באופן הזה
נכון שאני בעד לגדול ולהיות הגרסה היותר טובה של עצמנו. אבל… של עצמנו!
לדעתי גם הנקודה הבאה- שאת מתעצבנת הרבה על בעלך קשורה לחלוטין לנקודה הראשונה
כשאת מרגישה לא טובה במי שאת אז את לא במקום טוב ושמח כדי להסתכל בעין טובה על בעלך
כי גם על עצמך את לא מסתכלת בעין טובה..
לכן אני מקווה מאד שהקבלה הנינוחה של עצמך תעזור לך עם הדברים שמעצבנים אותך בבעלך
כי כמו שלך מותר להיות שונה ממנו
גם לבעלך מותר להיות שונה ממך
ולעשות דברים באופן אחר ממה שאת מכירה…
התחושה הזו של לא מוערכת היא לא פשוטה. חשוב לי לשאול אותך:
ואת, מעריכה את עצמך? את מריעה לעצמך על עוד יום שקמת ועשית ותיפקדת והרמת ותקתקת וחשבת וסידרת והוצאת והכנסת ו.. ו… ו..
את מסתכלת במראה ואומרת מי זו האישה המהממת והחרוצה הזו?
אם לא- ממש ממליצה לך לעשות את זה
כשאנחנו מזינים את עצמנו בהתפעלות, בהערכה עצמית ובתחושת הודיה על מי שאנחנו
זה מוביל לכמה דברים:
האחד, טוב לנו עם עצמנו, אנחנו מספקות לעצמנו את ההזנה הבסיסית
אנחנו כבר לא מורעבות למילים המעריכות של האחר
דבר שני ההערכה העצמית הזו מקרינה החוצה וגורמת גם לאחר לשים לב לכל המוצלחות שלך!
בהמשך תדעי שזה גם ממש בריא לחינוך הילדים
אני כאמא מוצאת את עצמי אומרת לילדים שלי: איזו אלופה הייתי היום,בשלתי לכם אוכל טעים וגם תיקתקתי את הבית וסיימתי את הכביסה..
ואז הם באמת שמים לב לכל הטוב הזה וגם לומדים לתת לעצמם מילים טובות.
ממליצה לך ללמוד את השפה הזו, של הדיבור העצמי המיטיב והמרים..
ולגבי הקושי שלך כשבעלך לא מרגיש טוב בשעה שאת מתפקדת על 200% תמיד…
הייתי רוצה לשאול אותך מה היה קורה אם היית מפרגנת גם את לעצמך להתפנק… להוריד הילוך…
לא להיות תמיד כזו אשת חיל מדהימה. … ואם כואב לך הראש אז לישון יותר ואם את לא מרגישה טוב אז פחות לתפקד…
מה היה קורה אז?
הרבה פעמים מה שהכי מדליק ומכעיס אותנו אצל האחרים שהם מעיזים לעשות בכיף שלהם את מה שאנחנו לא מעיזים לעשות בעצמנו ומאד מתאמצים כדי לא להיות האדם שעושה את זה
והנה הם בשאננות עושים את הדבר הזה ועוד מעזים להרגיש ממש בסדר עם עצמם!….
הייתי רוצה לשלוח אותך להתבוננות: מה כל כך נורא בלא להרגיש טוב וקצת להתלונן?
האם זה בעיה לעצור את החיים כשמרגישים חולים?
מפחיד אותך להיות האדם הזה? אם כן- כי מה זה אומר מבחינתך?
תארי לך גם את היית כזו שכשאת משתעלת את אומרת שאת חולה ומצפה לעזרה… זה היה נורא?
מעניין להתבונן על זה…
מקווה שמשהו ממילותי דיבר אלייך
אני פה אם תרצי להגיב
בהערכה!!
תמר נ.
דלג לתוכן
