שלום לך

אני מאוד מעריך את הכנות שבשאלתך. הרבה מהשאלות והתהיות שלך יושבות על בסיס נכון. את מבקשת ואף דורשת שהאמונה תהיה משהו שמתחבר למציאות, מתיישב על הלב, וחי מבפנים. עם כל הרצון שלך להאמין, את חשה שהרבה מהדוגמות ומההנחות שאת מכירה אינן מבוססות, ואף לא מחוברות ומשכנעות אותך.

אני חושב שרק מאנשים ונשים כמותך תצא אמונה אמיתית מציון.. אנשים שמקבלים הכל בלי ביקורת יאמינו לכל דבר בבחינת "פתי יאמין לכל דבר", ואילו הרבה אנשים חכמים בעיני עצמם בוחרים פשוט להתנגד לאמונה, ולחסום את הערוץ הזה בחיים. לכן הגישה שלך מאוד בריאה, ודווקא ממנה, מעז יצא מתוק והספקות והתהיות שלך הם פוטנציאל של אמונה אמיתית, שורשית ועמוקה שלא תלויה בשום דבר חיצוני.

אני רוצה קודם כל שתנסי לתרגל עם עצמך את השאלה: האם אני מאמינה בבורא? האם אני מאמינה בכוח עליון? מה בעצם הדבר בו אני מאמינה ללא כל ספק? והאם ישנו גרעין כזה או שאני לא מאמינה בכלל? אני מציע שתשאלי את עצמך: מדוע אני מאמינה? האם אני מאמינה בגרעין הזה בגלל לחץ חיצוני? בגלל הרצון שלי להאמין? או שאני באמת מאמינה. אני חושב שכך תנקי קודם כל את רעשי הרקע ותשאלי את עצמך: מהי אמונתי כיום? ואז יהיה לך הרבה יותר קל לפתח את האמונה מתוך המקום בו את נמצאת. מלכתחילה כדאי לדעת, בפרט בנושאי אמונה לא כדאי לקבל מראש כל דוגמה וכל אמונה רווחת. גם ביהדות אין כמעט בדברים האלו איזה תקנון מחייב לגבי מה נקרא אמונה ומה לא. זה מאוד תלוי בנשמה שלך, באופן שבו את תופסת את זה מבפנים, ומה באמת מה שחשוב בסוף. אמונה אינה קבלה של רעיון כלשהו, אלא חיבור פנימי לבורא, להבדיל מתורה, שיש לה היגדים מחייבים, שאנו מקבלים על עצמנו כחלק מהמורשת של עם ישראל. השייכות לתורה ולעם ישראל, מקלה עלינו את האמונה בבורא ואת ההתקשרות איתו ועם רגשי הקדושה של נשמתנו, אך אינה תחליף לאמונה, שלבסוף היא נמדדת באופן בו הדברים חיים בתוכי פנימה.

ולגבי השאלות עצמן, אני רוצה להתייחס קודם כל לשאלה הראשונה. את מביעה ברמיזה איזו סתירה לכאורה שיש בהיגדים הרווחים כיום בין המאמינים. יש אמירה שהקב"ה דואג לנו וכו, ויש אמירה סותרת שבעצם כל היחס שלנו לה' הוא דמיוני, והוא לא קשור בכלל לאמיתת הימצאו. ואת מקשה בעצם, אם כן איזו משמעות יש לדמיון שלי? מדוע יש ערך בכלל למחשבה שהקב"ה דואג לי, אם הקב"ה בלתי ניתן להשגה? אם הוא אינסוף שלא קשור בכלל למושגים האנושיים? השאלה חזקה, ואנסה לענות עליה. מדובר בפתיחה של מושגי יסוד בתחום האמונה, מושגים שבמסגרת זו נוכל לגעת בהם רק בנגיעה קלה.

וגם ככלל, התמצית מהשאלות שלך היא שאת בעיקר מסתכלת על הבריאה במונחי מקרו, יש מוות ולידה וכל הזמן דברים קורים. ייתכן ויש השגחה כללית, במובן של תכנון תבוני, את קרובה להנחה שיש לעולם הזה מתכנן גאון.. אך זה רק ברמת הכלל, המקרו, ולא ברמת המיקרו, שם הדברים נראים יותר כנתונים לאקראיות. נראה לך שהרעיון של השגחה פרטית ושל איכפתיות הבורא לנברא קונקרטי נראה יותר דמיון ומשאלת לב מאשר ממשות.

הנקודה היא שהאמונה משתמשת בדמיון בדיוק כפי שאנו משתמשים בכל דבר בחיים בדמיון. המטרה של הדמיון היא לחבר, ללכוד את נקודת האמת של היחס בין הקב"ה לבין האדם. לצורך כך אנו חייבים להשתמש בדמיון, אין לנו כל כלי אחר לעשות זאת. זה אנו מדמיינים את הקב"ה באופן מסויים, זה רק האפשרות לעמוד לנוכח, לאפשר להתרחשות של המפגש בינינו לקרות. לדמיון יש תפקיד מאוד חשוב בעבודת ה', אך עם זאת תמיד חשובה ההפרדה בינו לבין מה שהוא בא לבטא.

אך מי אמר שאותה נקודת מבט עמוקה שמעבר לדמיון קיימת בכלל?? מי אמר שהקב"ה איכפת לו מהאדם? מי אמר שלאדם יש איזושהי נקודת ממשק עם הקב"ה? שביכולתו להיפגש איתו? זוהי בעצם שאלת השאלות!

אז ראשית אנחנו, כעם ישראל, כבני אברהם יצחק ויעקב וכאלו שעמדנו בהר סיני, תופסים את הקב"ה לא רק ככוח תבוני גדול, האחראי על יצירת העולם הכה מופלא הזה, אלא ראשית לכל כרצון, "כשעלה ברצונו לברוא את עולמו". ועולם שנברא ברצון יש לו גם תכלית ומטרה שהוא מכוון אליה.

הדבר קשור בנקודה מאוד יסודית בחווייה היהודית, בכך שה' הוא לא רק בורא, אלא הוא התגלה אלינו, וההתגלות היא בשם "אהיה אשר אהיה", המשמעות של הביטוי הזה, כמו גם עוד שמות של ה', כמו שם הוי"ה, שהם מבטאים איכפתיות. הופעה זו של ה' בתור האל המתגלה, שונה מהופעתו הכללית והעולמית כאל הבורא. האל הבורא הוא אל חכם, שאחראי על תכנון המציאות, לא בהכרח איכפתי, דואג ומבקש את האדם. אך האל המתגלה הוא אל שאיכפת לו ממה שמתרחש כאן, שמודעותו פגשה את מודעותנו, שהמועקה שלנו, והכאב שלנו כעם פגש אותו, והוא גם מעוניין שהכאב הזה יגיע לקיצו. (למרות הפרדוכס המוזר, שהרי הוא בבריאתו גם גרם לאותו כאב..)

באמת התפילה היא דבר לא מובן מאליו. בעבר רק הנביאים שהיתה להם גישה מאוד אינטימית עם הקב"ה היו מתפללים. אבל עם ישראל למד שהקב"ה קרוב לכל קוראיו, שאיכפת לו, כי מי שגילה את הרז הזה הוא בעצם ה' בעצמו. וכי הקב"ה אינו יכול להתעלות מעל למגבלות שנראים לנו, בעיקר מגבלת המרחק האינסופי בינינו לבינו? האם הדבר סביר שיקרה? אינני יודע! אבל עם ישראל חווה מאז ומתמיד את קיומו כך, כעם נגאל, כעם שההתרחשות של התגלות ה' והאיכפתיות שלו עומדת בשורש חייו. ולכן גם כעם שנטוע בתוך האמונה והתפילה, בתוך האפשרות של הנס, שדברים ישתנו מתוך הקשר עמו.

הנקודה האמיתית היא שהרגעים של המפגש עם השכינה, עם ה' ועם מה שמעבר הם בעיקר הרגעים בהם מתפוגג הניכור. הניכור הוא הפירוד. ואילו כשאין ניכור, כשיש חיבור אמיתי של הדברים מבפנים, אנו כבר לא חשים בנפרדות שלנו, ואנו חווים את ההרמוניה שבינינו לבורא ולבריאה. הקב"ה לא נמצא רק ממעל, הוא נמצא במפגש שלנו עם מה שבפנים. המפגש שלנו עם הנשמה שלנו, עם רגשי הקודש שלנו, והסירוב שלנו לדחותם, האמון שלנו שהם מייצגים את הקשר שלנו עם האלוהות, עם מה שגבוה מעולם העובדות החומרי. המסע לאמונה יהיה אם כן המסע אל נקודת החיים הפנימית שאיבדנו, כפי שאנו יכולים להבין, שהחיים הם יותר מאשר צרור עובדות, אנו מנסים בחיים למצות משהו נעלה יותר, אהבה עזה, הישג כביר, חווייה אסתטית. כל אלו הם נסיונות להגיע אל נקודה נשגבת יותר מאשר השטחיות של מרוץ היומיום. אם נבין שבעצם מה שעומד מאחורי כל זה זה המפגש עם האלוקי, שבנו, שמעבר לנו, הדבר לא ייראה לנו כנטל, אלא כפסגת השאיפה האנושית.

הנקודה העיקרית שאני חושב שכדאי לך לשים לב אליה, היא שהאמונה היא ארוע, התרחשות שבינך לבין קונך, בינך לבין הנשמה שלך, ובינך לבין מה שנמצא בעומק עומק הלב שלך ושל אנשים סביבך. הארוע הזה אמנם תלוי באמון שלך, הוא לא יכול לקרות בלעדיו, אך כשאת תסכימי להיות בתוך הארוע הזה, יש סיכוי שהוא אכן יתרחש. וההתרחשות הזו היא לא משהו שניתן להתווכח עליו, כי זו חווייה בלתי אמצעית שלך. הארוע הזה לא קשור לשום אמונה דוגמטית שמישהו חייב אותך להאמין בה, היא התרחשות בתוכך, וגם כזו החורגת ממך בו זמנית. זה ארוע של אמונה, ארוע של תפילה.

הבעיה אצלך כרגע זה חוסר אמון, בגלל שדחסו לך כל כך הרבה קלישאות, שזה באמת נשמע כבר לא אמין כל כך, לא ברור כבר מה אמת ומה בדיה, מה מתיישב ומה לא מתיישב על הלב. אך את האמונה עלייך לחצוב מתוכך, מתוך ההתרחשות האינטימית, במה שקורה בינך לבין הקב"ה במפגש הבלתי יאומן, הניסי הזה המתרחש ברגעי האמונה והקשר. מקווה שתקחי, דווקא מתוך הרגישות שלך, את הנקודה הזו כנקודת פתיחה למסע פנימי אל האמונה, שאולי אבדה לך, למסע חיים עמוק ועשיר שהוא בין היתר גם המפגש המעמיק ביותר עם עצמך ועם העולם.

בהצלחה בדרכך

אריה מ.