רחלי שלום.

זה באמת כל כך קשה להיות במקום הזה, שבו את יום יום עומדת בקונפליקט אמוני מול ה', שמצד אחד את אוהבת אותו, ומצד שני הכעס כל כך גדול על מה שעשה לך!

ומיד מגיעה המחשבה המבקרת אותך מבפנים: "האם מותר לי בכלל לכעוס על ה', האם זה בסדר?"… ושוב הדיכאון יורד ומכסה את כל כולך, עוטף אותך כאילו בענן סמיך ומפחיד…

כי המקום הזה, הסיטואציה הזאת ש'קיבלת' אל תוך חייך, קשות מנשוא, וחוסר האונים בא לבד, בלי לשאול…

רחלי, האמת שכעס אי אפשר לכבוש. כלומר אפשר, אבל הוא נכבש פנימה, ללב, או כמו שאומרים "לתוך הבטן". ושם הוא הולך ומייסר את האדם מבפנים.

כעס אי אפשר לכבוש. כמו כל רגש. הוא פשוט קורה, מתרחש ויצא. לאן שרק אפשר. גם לכיוון הקב"ה (ואוי כמה שהקב"ה כבר רגיל שכועסים עליו…)

מה לא עשית נכון? הלכת למעקב רפואי, שיתפת פעולה עם אנשי מקצוע. עשית כל מה שדרשו ממך. ולא זו בלבד שהתרופות "תרמו" לך רק תופעות לוואי מזוויעות, ולא רק שהמעבר בין התרופות היה מלווה בסבל וייסורים, אלא שכעת, בסופו של דבר הדבר היחיד שיצא לך מכל זה, היא המסקנה העגומה: אין תרופה שמתאימה לי.

אין דבר קשה יותר מחוסר אונים. זו ה-מילה האחרונה, כאשר את נמצאת חסרת כוחות ועם תחושה של סף פירוק. והתחושה שאת כל כך לבד, והקב"ה, שאת מדברת איתו, כאילו לא נמצא שם איתך, הסתיר את פניו ממך ואת הכי לבד שבעולם!

אין מילים שיוכלו לעודד אותך במצב הזה. בדומה לפתרונות שונים שניסית עד כה ולא וויתרת. בעצם… את יודעת מה רחלי? יש בך "משהו" באופי שלך שלא מוותר. שמנסה, נופל וקם, פותח בנסיון לשינוי, לא עוזב. ה"משהו" הזה הוא שקט. לא מדבר, ולא שומעים אותו. הוא פשוט עושה את מה שצריך ולא מבליט את עצמו. מתקתק כמו שעון שווייצרי, ועושה זאת ברקע, מאחורי הקלעים.

זה המקום החזק שלך. עליו את נשענת מבפנים, כאשר כבר נגמרו מילות נחמה ומלמעלה – שתיקה ו"הסתר פנים". אבל את נשענת על ה"משהו" הזה, והוא החוסן שלך.

אין הסבר, אין עצה ואין תבונה. יש רק אותך, והחוזק שלך. שמקבל את הכוחות שלו מאותו קב"ה, רק שה' גם תומך בך… בהסתר! "מתן בסתר"… מאת "יושב בסתר".

שנזכה לשמוע ממך בשורות טובות, ותצאי מאפילה לאור גדול.

אברהם

[email protected]

https://www.youtube.com/watch?v=cf-KgPSQV74