יהודיה יקרה ואכפתית,

אלו משימות דרמטיות הטיל הקב"ה עלינו, נשות דור הגאולה.

אני חושבת עלינו בהקבלה לנשות מצרים, שהתמודדו שוב ושוב עם הייאוש שפשה בגברים, והתעקשו להפיח רוח של תקווה.

גם את מתמודדת עם רוח של ייאוש, עם ניתוק, עם קושי להחזיק בחבל, בחיבור לבורא העולם…

עם נסיון להיות החזקה גם במקומו, ועם הרבה רצון כנה וטהור לבית של שכינה.

עול הגלות הפיזית הוקל מאד מעלינו בדור זה (בתודה ובתפילה לה' ולרחמיו).

אבל החושך הרוחני והאור ממשיכים להילחם זה אחר זה בעירבוביה, ואנחנו בתווך.

את ממשיכה לשמור על הכבוד של בעלך כראש המשפחה, וצוברת את התהיות בלב.

איך זה יכול להיות שבן אדם פשוט מפסיק להתפלל?

ומה עם החיוב להתפלל שלוש תפילות ביום?

ולאיפה הבית שהקמתם הולך בכלל?

ובכלל,

מה פתאום שאת תהיי זו שנושאת את הדגל הרוחני? הסבירו לך שהבעל הוא המנהיג הרוחני, אז מה פתאום הוא משתמט מהתפקיד שלו?

הסיפור הקצר שאת מספרת טומן בתוכו כל כך הרבה שאלות ותהיות. ממש כמו פקעת צמר שהסתבכה בתוך עצמה.

בואי ננסה לחפש קצה חוט:

את מספרת שהוא הפסיק להתפלל כבר לפני מספר שנים.

לכאורה, זה לא קושי לקום בבוקר או סתם חוסר אנרגיה, כי בתחילה הוא קם מהמיטה בבוקר (קשה להרבה אנשים!), והולך עד בית הכנסת.

ו- בכל זאת לא מתפלל.

אז מה הסיפור? על מה זה יושב?

בעיניי, תפילה זה אתגר לא קל בכלל. זה מחייב אותך לעמוד מול הקב"ה, ולהיזכר שהוא קיים.

מערכת היחסים של אדם מול בוראו היא מערכת מורכבת קצת, לרובנו.

קודם כל, צריך להאמין שהוא אכן קיים,

שנית, להאמין שהוא מקשיב,

שלישית, שהוא טוב ורוצה בטובתנו…

ועוד כמה נקודות מבחן לאמונה, שבלעדיהן קשה בכלל להתחיל ולפתוח את הפה.

הניחוש שלי ממה שעולה ממכתבך, שיושב משהו מהותי במקום הזה, בקשר של בעלך עם הקב"ה, וממילא עם התורה והמצוות.

מדברייך אני מבינה שאף פעם לא דיברתם על זה.

החל מההתחלה, שהיה יוצא ב'כאילו' להתפלל, כדי שלא תדעי,

ובהמשך, שזה נשמע כמו איזה פיל לבן שעומד באמצע החדר, כולם רואים אותו ואף אחד לא מדבר.

עד שבא הילד הקטן ואומר את מה שהמבוגרים חושבים בשקט…

ופתאום כבר אי אפשר להתעלם.

אולי הגיע הזמן לדבר.

יש פה שני נושאים משמעותיים:

יש פה את השאלה הרוחנית, של עתיד הבית שלכם,

ובנוסף את מתארת איך לא דיברתם על זה אף פעם, ואיך כשהילדה שלך שאלה בעצם איך והאם, ממש הצטערת שהיא לא שאלה את זה באוזניו.

תאור שגורם לי לשאול אותך:

ולמה בעצם אף פעם לא דיברתם על זה?

על דברים אחרים שחשובים לכם אתם כן רגילים לדבר?

זה רק הנושא הזה שהוא בטאבו, או שנכנסים לשם עוד נושאים טעונים?

בכל מקרה,

אולי לפחות עכשיו, בזכות הילדים שמעוררים אתכם, הרווחתם הזדמנות לבדוק ביחד כמה דברים מהותיים על החיים שלכם.

וכן, להתחיל לדבר.

במה את מאמינה?

במה הוא מאמין?

איזה חיים אתם רוצים לחיות?

מה מתוך החינוך שקיבלתם מתאים לכם גם היום, ומה אתם צריכים לבדוק מחדש?

אתם כל כך לא לבד במערכה.

יש כל כך הרבה אנשים היום בתהליך של ברור מחדש.

הרבה אנשים זוכים ומנצלים את זה לבניית קומה חדשה, מסלול חדש של בניה.

להרבה אנשים אחרים נדמה כי אין מה לעשות. אז מה בכל זאת עושים? סוחבים. שומרים מה שהולך בקלות, לא שומרים כל כך מה שלא, וקצת… הולכים לאיבוד. עצוב :(

עם האכפתיות היהודית האמיתית שלך, בעז"ה לא תהיי מהסוג הזה.

צעד ראשון לחיפוש עשית כבר בעצם הפנייה הזו. צל"ש.

את הצעד השני אני מאד מציעה לך לעשות ביחד.

קודם כל תדברו, מה הוא חושב, מה את, ומה אתם מחפשים.

ואחרי שאתם יודעים ביחד מה אתם מחפשים, אז איפה? ואיך יוצאים לדרך?

התחושה שלי היא שיש הרבה אנשים שלא מחפשים וסוחבים איכשהו, גם בגלל שאין להם מושג איך יוצאים לדרך כזו בכלל.

אני יכולה להציע לך כמה אפשרויות, זה קצת תלוי בך ובסגנון שלך, בבעלך ובסגנון שלו.

אפשרות אחת שאולי תתאים לכם, במידה ויש לכם שאלות ספציפיות שתרצו לשאול – זה לשלוח אותן לכאן, לאתר אקשיבה.

אפשרות נוספת, שגם היא תלויה בסגנון שלכם, זה להשתתף בסמינר 'ערכים' לזוגות חרדיים.

אם מעניין אתכם סמינר ערכים לחרדים,

המיילים של האחראים על הרישום הם:

אשר זקש [email protected]

[email protected]  שמואל רוטנר

אני יכולה להציע עוד כמה כיוונים, אבל בשביל להתאים זה צריך להיות יותר ברור מה חסר לו, ואיזה סגנון של מענה הוא היה רוצה לקבל.

אני באופן אישי, ושאר צוות אקשיבה, נשמח לשמוע מכם שוב.

דבורה

[email protected]