שלום לך,

אני מקשיב למה שכתבת וגם למה שכתוב בין השורות. אתה חש מעט אבוד, ולמען האמת הייתי מודאג אם לא היית חש כך כי הדבר היה עלול להעיד על חוסר רגישות וקהות חושים. אתה מרגיש,  משמע שיש לך את הכלי החשוב והבסיסי ביותר לתחזק קשר בריא ולהקים בית חם של אהבה ואחווה, של שלום ורעות.

סוגיית "האיש מקדש" היא סוגיה סבוכה מטבעה. בתוך הקלחת הזו בה מבשיל האדם לאיטו לקראת בניית ביתו לעתיד מתערבבים מרכיבים רבים המשתנים מאדם לאדם: תכונות אופי, תקוות, פחדים, ניסיון, אידיאולוגיה, אמונה, משפחה, ציפיות וכך הלאה. לעיתים המרכיבים הללו מתבשלים יפה יחד ועולים לכדי סעודה נאה המספקת לבעליה על מנת לצאת ולחזר אחר אבדתו, ולעיתים מתקשים החומרים להתגבש לכלל משנה סדורה ושלוות נפש אלא יוצרים בוקה ומבולקה, פחדים וחששות שלא תמיד קל לצאת מהם, וככל שזמן הבישול מתארך כך מסתבכים הדברים.

במקומות גדולים והומי אדם ישנן בדרך כלל מפות המסייעות למבקרים למצוא את דרכם בסבך השבילים. מפות אלה, מדויקות ככל שיהיו, עדיין יהיו חסרות תועלת ללא הציון של "אתה נמצא פה", עם חץ למקום בו אתה עומד כעת. כך גם בהתלבטויות משמעותיות בחיים, ישנם כיוונים ואפשרויות רבות, אך חשוב קודם כל להבין איפה אתה נמצא כרגע, ואז לבחון את האופציות.

אז איפה אתה נמצא עכשיו? כבר זמן רב שאתה נפגש עם בחורות, אך עדיין לא מצאת את זו שתרצה להקים אתה את ביתך. לאחר תקופה ארוכה ופגישות עם בחורות רבות אתה מתחיל לחשוב שאולי משהו לא בסדר אתך. אולי אתה לא מתאים להתחתן? אולי יש לך קושי להתחייב? בשלב זה אתה מתחיל גם לגבות את החששות הללו בהסברים לוגיים. איך אפשר להתחייב כעת לכל החיים?

עמוד! עצור! אל תלך לשם. לא זו הדרך ולא זו העיר. לא תמיד התשובות הפשוטות הן הנעימות לשמיעה, אבל במקרה הזה דווקא כן. האם יש לך בעיה? כנראה שכן. נפגשת הרבה מאד ועדיין, מתוך כל הבחורות הללו, לא פגשת אפילו אחת שתענה לציפיות שלך? מחשיד מעט. בהחלט ייתכן שיש לך בעיה, אבל זו איננה בעיית אופי בסיסית, כפי שאתה חושש, אלא מסתבר הרבה יותר שזו בעיה באופן ההסתכלות שלך, בתפיסות ובציפיות, בעיה נפוצה מאד דרך אגב…

אתייחס לשתי נקודות מתוך אלה שהעלית – ה"אור בעיניים" והפחדים.

אנו מברכים חתן וכלה בברכת "שתזכו להקים בית נאמן בישראל". בית אינו יורד בנוי באש מן השמיים – הוא מוקם ונבנה יום אחר יום, אריח על גבי לבנה. אני מאמין שקיימים פה ושם זוגות שהקשר ביניהם התחיל עם אור בעיניים, לבבות מרפרפים וריחוף על עננים ורודים, אבל אלה אינם מהווים את הרוב. הדרך הנפוצה היא דרך של מציאת חן בסיסית שעל גבה באים השקעה, עבודה, בניין, שיתוף וחיבור. זו גם דרך שיוצרת בניין יציב ועמיד יותר מאשר זה שנבנה על אור ועננים ורודים. מחפשים ומוצאים מקום מתאים להקמת הבית, לאחר מכן מוודאים שיש את חומרי הבניין, ואז ניגשים לעבודת הבניין.

אז איך תדע אם הבחורה שאתה פוגש היא ה"מקום" המתאים לבנות בו את ביתך או לא? שאל את עצמך כמה שאלות. האם היא נאה בעיניך? האם לאחר שהכרת אותה, המחשבה שאתה עומד לפגוש אותה שוב עושה לך טוב? האם נעים לך בחברתה? אם התשובות על השאלות מסגנון זה הן חיוביות, אז אתה כנראה במקום הנכון. עכשיו, האם יש לכם את חומרי הבניין הדרושים? האם הבחורה יודעת לוותר? האם היא יודעת לראות את הטוב שבאנשים?  האם אין ביניכם פערים אידיאולוגיים או אישיותיים בלתי ניתנים לגישור? זה סוג השאלות שכדאי לך לשאול את עצמך במהלך פגישות. אם התשובות הן חיוביות אז יש פוטנציאל מצוין. תמשיך אתה לעוד פגישות, תנסו לעשות יותר מאשר רק לשבת ולדבר, ותלמדו אחד את השנייה טוב יותר. בשלב מסוים תגיע לנקודה בה, עמוק בלב, תדע שאין מה לברר יותר ושצריך לקבל החלטה.

אמא'לה!!! החלטה!!!

מפחיד? בטח שמפחיד. רק חמור לא מפחד. אבל אני מכיר אדם או שניים או בעצם שניים-שלושה מיליארד שעשו זאת ויצא דווקא לא רע בכלל. אז הסיכויים הם לטובתך בענק. בנוסף, אם תחפש לעצמך חיים ללא סיכונים כלל, חייך עתידים להיות דלים מאד. מייחסים לאריסטו את האמרה שהדרך היחידה להימנע מסיכונים היא לא לומר דבר, לא לעשות דבר ולא להגיע לשום דבר (באנגלית זה נשמע טוב יותר:  "say nothing, do nothing and be nothing" ). הקב"ה ברא כך את העולם עם סיכונים וסיכויים, וצייד אותנו בכלים על מנת לקבל את ההחלטות הנכונות. אי שימוש בכלים הללו והצמדות רק לבטוח ולברור ישאיר את האדם קטן ועלוב, ובאופן מסוים יש בזה אפילו כפיות טובה כלפי הקב"ה. בשולי הדברים אוסיף שלעיתים קרובות פחדים מהסוג שאתה מתאר נוטים להעלם לאחר ששאר המעכבים מנוטרלים.

הארתי כמה נקודות כלליות לשם גירוי החשיבה, אך יתכן שמן הראוי לשקול פגישה או שתיים עם אדם מקצועי ומנוסה שיודע לזהות את החסמים האינדיבידואליים, אם ישנם, ולהציע דרכים להתגבר עליהם. יתכן שזה יעלה קצת כסף, אבל זו הוצאה שעשויה להתגלות כהשקעה הטובה ביותר שתעשה בחייך.

ואוסיף רק בקשה אחת. אתה עובר תקופה לא קלה, אבל זו איננה סיבה לעשות שטויות. כיבוד אב ואם היא מצווה חביבה ויקרה, אבל לא מתחתנים על מנת לשמח את ההורים, לא על מנת לרצות את ציפיות החברה ואפילו לא על מנת לקיים את המצווה. ידועים דבריו של האדמו"ר מסוכוטשוב בהקדמה לספרו "אבני נזר" שמי שלומד תורה בגלל שהוא נהנה מהלימוד אין לך "לשמה" גדול מזה. אדם צריך להתחתן ולהקים בית לא "לשם שמיים" אלא מתוך צורך בסיסי וכוונה להשלים את בריאתו ואת אישיותו, ועל מנת לחיות באהבה ובאחווה ולראות חיים עם האשה שייעד לו הבורא. דווקא זו הדרך לקיים את המצווה לשאת אשה – "שלא לשמה".

לסיום, שמחתי לקרוא בדבריך שהזוגיות אכן חסרה לך, כלומר שאינך זאב בודד ומסתגר שמתקשה ליצור קשרים, אלא מבקש קירבה. אתה גם כותב שלמרות החששות שהעלית, אינך נמנע מלהמשיך להיפגש, כלומר יש בך אופטימיות מובנית שהיא נכס מדהים לחיי נישואין. אני מקווה שהרעיונות שהעליתי כאן יעזרו לך במעט לנצל את התכונות המקסימות הללו שיש בך ושתזכה להקים בקרוב בית נאמן בישראל.

בהמון איחולי הצלחה,

גרשון

[email protected]