שלום לך חתן יקר

שאלתך היפה גורמת לי להעלות במחשבתי שלושה נושאים שונים וחשובים

*הראשון* הוא הזוגיות היפה והמיוחדת שלכם. כמה טוב ויפה שיהא יכולה לשתף אותך בחששותיה העמוקים ואיזה יופי שאתה נותן להם משקל ראוי ועמוק.

זהו תהליך הכניסה שלכם לחיים משותפים ולכן הייתי מנסה להבין מדוע היא חוששת? ממה אתה חושש ולמה אתה מצפה ? ומה בעצם האמירה שהיא מבקשת לשמוע ממך?

ואולי מה שכלתך מבקשת לשמוע ולראות זה אותך כבעל וכראש משפחה, לא רק כבחור ישיבה מהשורה הראשונה?

היא רוצה להרגיש שאתה עוגן!

שאתה אדם שלוקח אחריות! שותף אמיתי למסע.

כזה שעבור הצלחת המסע המשותף מוכן לעשות הכל.

בקריאה נוספת של שאלתך אני שם לב לביקורת הסמויה שאתה טומן בשאלתך על המחויבות של ארוסתך לתורה והיכולת שלה לחיות בצמצום עבור לימוד התורה

בהקשר זה אזכיר את הגמרא במסכת כתובות, דף מ"ח.

"ת"ר: שאר כסות ועונה, שאר – כמשמעו, כסות – שלא יתן לה לא שחקים בימות החמה ולא חדשים בימות הגשמים אלא הראוי לה בימות הגשמים בימות הגשמים ובימות החמה בימות החמה. עונה האמורה בתורה… תנא: עולה עמו ואינה יורדת עמו."

זה חלק מדיון רחב יותר על חובות הבעל כלפי אשתו. "עולה עמו ואינה יורדת עמו" מתייחס למחוייבות של בעל יהודי לרמת החיים וההרגלים של אשתו.

כלומר הרגלים ורמת חיים באיזון הנדרש אינם "חולשה" של ארוסתך אלא חובה עתיקה וקדושה שלך כאדם יהודי.

משאלתך כלל לא נראה כי יש בינכם פער בנושא עבודה או לימוד תורה אלא דווקא ביחס לשלב מתי לשאול כל שאלה.

הנושא *השני* עליו רציתי לחשוב איתך הוא השאלה העקרונית והיחס לפרנסה ולימוד התורה הקדושה.

"בזיעת אפך תאכל לחם". זו גזרה שהיא מציאות מוחלטת בעולמנו.

מאז, כל יהודי התמודד ומתמודד עם השאלה איך לשלב בין לימוד תורה וכל שאר רצונותיו לבין הפרנסה הנצרכת לקיום וצמיחת גופו ומשפחתו. כבר רשב"י הקדוש חלק על רבי ישמעאל שפסק כי יש לעסוק בענייני פרנסה עד שהגמרא מסכמת ש"הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן".

מאז קום המדינה ובעקבות השואה הנוראה, כשעולם התורה היה שבור, גדולי ישראל עשו מאמץ עצום להקים מחדש את עולם הישיבות והכוללים. זה היה חיוני, אך יצר מציאות שלא היתה כמותה בעם היהודי מעולם, כולם חושבים שכולם צריכים להיות אברכים במשרה מלאה. וזהו הדבר הפשוט בחלקים נכבדים של הציבור שלנו. היתרונות של תפיסה זו ברורים ומדהימים את כולם. אלפי תלמידי חכמים ויצירה תורנית שאין לה אח ורע בתולדות הדורות אך גם המחירים של תפיסה זו רחבים ועמוקים בפרנסה, במימוש עצמי בשותפות עם שאר חלקי העם ועוד.

לטעמי יקל עלינו מאוד אם נתמקד בערך שאנחנו נותנים לתורה, ולא רק בכמות השעות שאנחנו לומדים. אפשר להיות אדם עובד ועדיין להעריך ולכבד את התורה עמוקות. מצד שני, אסור לזלזל בצורך ובחובה לפרנס את משפחתנו בצורה ראויה.

בסופו של דבר, כל אדם וכל זוג ומשפחה צריך למצוא את האיזון הנכון לו. אם צריך לעבוד כדי לפרנס – זה מה שעושים. אבל חשוב תמיד לזכור ולתת ביטוי למקום המרכזי של התורה בחיינו, גם אם אנחנו לא לומדים במשרה מלאה.

*והנושא השלישי* הוא תכנון ועתיד: למרות שבתקופה זו של האירוסין קל לרצות לחשב תוכניות מדויקות, אין באמת צורך ויכולת לתכנן את כל החיים בשלושה חודשים.

אני מבין שכרגע נראה לכם שתוכלו להתחיל בלימוד בכולל במשך יום שלם.

זוג צעיר לא צריך כל כך הרבה כסף, ובהמשך לאט לאט תחליטו ביחד איך ממשיכים.

כדאי לזכור שלא כל מי שיוצא לעבוד מתפרנס בכבוד, ולא כל מי שיושב בכולל הוא עני מרוד.

וכמובן שאפשר "לצאת לעבוד" ולהיות בן תורה ותלמיד חכם.

החיים הם לא שחור לבן, האנשים משתנים, המצבים, המציאות והצרכים משתנים כל הזמן.

כאן אחזור לדברים שכתבתי בהתחלה מן הסתם גם היא מבינה ויודעת שאי אפשר לתכנן את כל שלבי החיים בשלושה חודשים והיא מרגישה את ערך לימוד התורה בעיינך, אבל רוצה לראות אותך לוקח את האחריות על הבית, מוכן להקריב בשביל שיהיה לכם טוב, שאתה הולך להוביל את הבית ולקחת בעזרת השם יחד את הבית ששאתם בונים ואת כל המשפחה קדימה ! והאמת שהדבר החשוב ביותר לכם כרגע זה להתאמץ להבין ולהכיר אחד את השניה ולפתח את האמפתיה וקשב גם לדברים שלא ציפת לשמוע ממנה.

ניסיתי לכתוב לך כמה מחשבות ראשוניות ולפתח מעט את השאלה שלך.

בהצלחה רבה לכם

בצלאל