יקר שביקרים,

שאלתך נגעה בי וכאבך נצרב לי עמוק בלב

זמן מה נשאתי אותה איתי, שואל את עצמי באמת איזו תשובה הולמת יש לי להעניק לך, כזו שלא תיישב רק את דעתך אלא תגיע גם לליבך המיוסר ותפכה בו כמים רעננים לנשמה כוחות ומוטיבציה לקום ולפעול, ללמוד על עצמך וליזום דרך חדשה בחיים.

ראשית, משאלתך לא אוכל להכיר היטב את אביך, על אופיו, על סגנון התקשורת שלו, על המורכבות והלחץ שיש לו וכיצד הוא רואה את פני הדברים. יתכן ואביך אכן קר אליך ועצבני, ויתכן כי הדברים הללו נראים ונחווים על ידך מאוד, בעוד אתה הדבר הכי יקר לו בחיים אך הוא בתקופה סוערת ולחוצה ו/או לא יודע לבטא את זה ו/או לא הורגל לתקשורת אוהבת על ידי הוריו וכדו' כמו כן לא כתבת גם היכן אמך בתמונה ומה טיב הקשר שביניכם.

מסיבה זו אני בוחר בעיקר להתמקד בך בשאלה. באיך שאתה מרגיש ובכאב שלך. בתיאור הפצוע שלך ש"כשהוא לא אוהב אותך אתה מרגיש כלום".

להרגיש לא אהוב על ידי אבא, זה כואב. זה לא פייר בכלל גם וזה מתסכל ומייאש. אם אבא שלי לא רואה אותי או צריך שמשהו גדול יקרה כדי להתייחס אלי, אז למה שאני אעריך ואתלהב מעצמי, נכון?

אז זהו שלא.

גם אם בשנות ילדותנו הראשונות אנו למדים על עצמנו דרך עיניי הסביבה. ההורים, המשפחה, החברים והמלמדים, וזו הדרך העיקרית שלנו ללמוד על עצמנו, על תכונותינו ועל המסוגלויות שלנו. בשלב כלשהו אנו גדולים מספיק כדי לפתח בנו מודעות פנימית אישית.

לפתח מין קול פנימי מהדהד בראש שאומר לך: "תראה, אתה מוצלח בסך הכל", "וואו, כל הכבוד, איך התגברת, ואפילו אף אחד לא יודע מזה…", "סחטיין עליך, איזה תותח אתה ב…" או לחילופין גם לתת ביקורת ומשוב לשיפור. זה חלק מהיכולת שלנו לפתח מודעות לעצמנו וגם לשבח או לבקר ובהתאם לכך נבנה ומתפתח אצלינו גם הערך והדימוי העצמי.

גם מי שלא מוצא בעצמו בהתחלה פרגונים רבים צריך ללמוד לאהוב את עצמו ולהרגיש קיים ונצרך בעולם- אני טוב פשוט כי אני. הקב"ה יצר אותי ויש לי מטרה ותכלית.

לאט לאט תוכל גם למצוא בעצמך בוודאי איזו "נקודה טובה" שיש בך והיא תלך ותתרחב בע"ה ותהיה סיבה מעולה לאהוב את עצמך עוד ועוד. גם אם היא לא מושלמת, גם אם מחשבה טובה אחת על עצמך גוררת שתיים נגדיות עם ביקורת שמנסות להוריד אותה, תחגוג את הסיבה הטובה שתאיר לך את עצמך עד שתהפוך לאור יקרות.

זו אהבה שאינה תלויה בדבר. היא תלויה רק בך. במעשיך, בבחירותיך וביכולת שלך להיות מול עצמך ואפילו לאהוב את עצמך, ללא צורך בקביים ובמשענת של מישהו אחר, ללא הצורך להיות אהוב רק דרך המשקפיים של מישהו אחר, גם הוא אביך.

אני רוצה לשתף אותך בתובנה נוספת שאני למדתי בגיל יחסית מבוגר ואולי תועיל לך בשלב הזה.

מה "אהבה" של הורים?

לכל הורה יש טבע אחר, אופי אחר ומטבע הדברים גם דרך אחרת לאהוב ולבטא אהבה, לא פעם זה גם קשור ותלוי בצורה שהוא גדל ובאהבה שהוא קיבל או בריאקציה שלה.

האם תמיד חיבוק ונשיקה הוא ביטוי לאהבת הורים? לא בהכרח. יש הורים "קרים" שלא מחבקים ומנשקים ועדיין הבן מרגיש הכי אהוב בעולם, ואילו יש גם שלהיפך- כל החיבוקים והנשיקות בעולם לא גרמו להם להרגיש עדיין אהובים מבפנים.

יש כאלו הורים שהאהבה שלהם מתבטאת בהכנת סנדוויצ'ים והתגייסות להסיע לחוגים ולקחת לרופא ולהשאיר פתקונים דביקים לפני מבחן… והבן ירגיש הכי אהוב כי הוא ידע שבכך מתבטאת אהבת הוריו ותשומת הלב אליו.

יש לפעמים שילד או נער אומר לי "ההורים שלי לא אוהבים אותי" ואילו כאשר אני משוחח עם ההורים אני רואה את פליאתם והם אומרים לעומת זאת שאנחנו "הכי אוהבים בעולם", אז מה קורה כאן? האם זו 'מחלוקת במציאות'? אוהבים או לא אוהבים? אם אתם אוהבים למה הילד לא מרגיש ואם הילד מרגיש כך אז למה אתם מרגישים שאתם אוהבים? כיצד יתכן?

ואז אני שואל ומגלה במה מתבטאת האהבה של ההורים והם מסבירים: אנחנו דואגים תמיד לקנות לו את הסוודרים הכי חמים, ודואגים שיהיו לו חברים ושיראה טוב ודואגים שלא יקרה לו כלום וכו'…. כל זה מבחינתם נכנס בקטגוריית "אהבה", אך הבן מצידו לא רואה בכך"אהבה" כמו שהוא מייחל לה אלא קורא לזה "דאגה" ולפעמים אפילו מרגיש שכשאמא אומרת להתקשר כשהוא מגיע לישיבה זה "דאגה עצמית" שלה שהיא רוצה לישון טוב בלילה, ובטח לא מבין שזו "אהבה", אכפתיות ומסירות עבורו.

לפעמים לוקח לנו שנים להבין שאהבו אותנו ואנחנו פירשנו את זה לא נכון מספיק. לפעמים אנו מגלים רק אחרי שנים מחוות קטנות או גדולות שהעידו על אהבה טוטאלית ומסירות.

גם אבא שעובד קשה עד מאוחר זה עשוי להיות כי הוא בוחר מאהבה להעניק לילד שלו חיים שלו עצמו לא היו ובכך הוא מבין שהוא מעניק אהבה גדולה לילדו, אך הילד חש מאוכזב ולא אהוב כי אבא מגיע מאוחר מהעבודה, עייף ומרוט ולא מצליח להתייחס אליו יפה כשהוא כבר עצבני וקצר רוח.

נסה לחשוב- האם תוכל למצוא בכל זאת מחוות קטנות או גדולות שיתכן ואביך עושה עבורך מאהבה?

האם יתכן שמה שהוא עשוי לראות בו כאקט של "אהבה" אתה בוחר להקטין ולהתייחס אליו כ"דאגה" או לראות אותו כמובן מאליו?

אולי יתכן שאביך חושב שדווקא בכך שהוא "קשוח" איתך זה עוזר לך להשתפר בלימודים וכדו' וזה ביטוי לאהבתו?

האם יש סיכוי שתוכלו לשבת וללבן ביניכם את הדברים בכנות ובגילוי לב?

האם תוכל להצליח לאהוב את עצמך בכל מצב, גם כאשר נראה לך שלא רואים אותך באור מחמם ומיטיב של אהבה מצד אבא?

כיצד תוכל ללמוד מהמצב הזה על המושג "אהבה" ואיך להצליח להוציא ולהראות "אהבה" לאחרים בצורה טובה יותר (לחבר, להורים, ובעתיד אי"ה- לאשתך ולילדים)?

אני חושב שלאחר שתענה לעצמך את התשובות הללו, תהיה לך סיבה טובה להיות גאה בעצמך מאוד ולהרגיש בוגר ואהוב.

באהבה והערכה רבה

אבי