שואלת יקרה מאוד,

כשקראתי את השאלה ממש הרגשתי את כובד המשא שעלייך. ערימות של שאלות כבדות משקל, תשובות, החיבור ביניהם, השאלות הפתורות, ואלו שעדיין לא… אכן. משא כבד ומתיש. ללכת עם כל הכובד הזה כשיש ברקע קשר רציני שצריך להחליט לגביו, והכל כל כך מהותי וחשוב. ומלחיץ. ודי כבר. אני רוצה להיות סגורה על עצמי.

ממה שכתבת נשמע שאת התשובות לשאלות קיבלת. שמעת את כל העצות, התשובות והמילים הטובות. כלומר מבחינה שכלית את פחות או יותר מבינה את מציאות ה', את אמיתות התורה, ואת כל מה שאחרי שמבינים כבר אי אפשר להיות אנשים ישרים ובעלי מצפון ולא לקיים מצוות.

אז את מקיימת, כי צריך, אבל כאשר הלב הוא זה ששואל את השאלות, הראש יכול מעט לעזור. לא לגמרי.

ומה עושים כשהלב תוהה, מבקש, רוצה, אבל לא מתחבר?

כאשר כל התשובות נמצאות בראש, והלב נותר עני ומנותק?

את יודעת, אני כותבת לך ודמעות בעיני.

זה כל כך קשה!

כי הגבול הדק הזה בין חיים של תורה לאלו שלא הוא אולי דק, אבל כשהראש יודע את כל התשובות גם לחיות ללא יהדות יהיה כל כך קשה וקורע.

ואני חושבת שהשאלה שלך עצמה, הרצון הזה להרגיש שייכת, לחוות אמונה בהירה היא תחילת החיבור עצמו. אולי זה נראה לך מוזר, כי את מרגישה כל כך רחוקה, אבל הצעד הראשון לקשר הוא הרצון. ואולי את עצמך לא רואה את זה, אבל כשקוראים את השאלה שלך זוכים לראות הצצה לנשמתך. לנשמתך המבקשת, הרוצה, והמתוסכלת מחוסר ההצלחה.

אם לא היית רוצה חיבור, לא היית כותבת את השאלה הזו בתסכול גדול כל כך. את יודעת, ההיפך מאהבה זה אדישות. ואדם אדיש לא היה אפילו שואל שאלות. הוא היה נוטש הכל והולך. החיפוש התמידי שלך, חמש שנים של שאלות תהיות, העמקה שוב ושוב, מראים על אהבה גדולה מאוד.

אני חושבת שהשאלה היא איך לעורר את הרגש. איך להתחבר בפועל. ואני שואלת, האם היתה לך חוויה רוחנית משמעותית בעבר? יש משהו שכשאת לומדת את מתחברת אליו? שיר שאת שומעת ומצליח לרומם אותך? או שכל החוויות הדתיות שלך נטולות כל טעם?

את יודעת, הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו" כותב על "ימים של אהבה" ו"ימים של שנאה". לכל אדם, גם לרב דסלר עצמו, היו זמנים כאלה. מהם ממושכים יותר, מהם פחות. זמנים של חוסר טעם במצוות, זמנים בהם אנחנו מקיימים מצוות מכח העוגן השכלי בלי שום התלהבות. אלו זמנים בהם אנחנו נבחנים באמת. כי להרגיש אמונה זו חוויה אדירה. ולקיים מצוות בלי להרגיש את זה, זה הדבר האמיתי אותו אנחנו נותנים לבורא עולם. זה תמצית דמנו וכאבנו, העולה ישירות לה' כקרבן.

ומה אפשר לעשות עד אז? עד שהימים האלו של האהבה והרגשת האמונה החזקה תגיע? עד שכל מה שיש לך בראש – "וידעת היום" ירדו ויכנסו אל הלב – "והשבות אל לבבך"?

אומר לך משהו, שאולי פחות ציפית לשמוע, אבל הוא אולי היחיד שיכול לעזור.

תתפללי על זה.

התפילות היקרות ביותר הן אלו המבקשות קשר. אלה שמבקשות מהקב"ה – חבר אותנו אליך. תתחילי לשים לב למילות התפילה. ראי כמה הרבה בקשות יש על הרגשת החיבור הזו. "קדשנו במצוותיך, ותן חלקנו בתורתך" והעיקר – "שבענו מטובך". תן לנפש שלנו, זו הרעבה והנבוכה כל כך, להרגיש קצת שובע. שובע הנובע מטובך. שובע אמיתי ושלם.

ספר התהילים, שיר השירים, ספרים שלמים שנכתבו בידי האנשים הגדולים והמאמינים ביותר, מלאים בבקשת קרבה וחיבור. התהיה והקושי שלך היו מנת חלקם של גדולים ורבים, והם הפכו לגדולים כל כך כי לא הפסיקו לבקש ולחפש. כי "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת".

אני מקווה שאכן עניתי על שאלתך. שהבנתי נכון את הקושי שלך. אם תרצי לפרט יותר ולעלות נושאים ספציפיים שאת חושבת שקשים לך, או כל בירור נוסף, אשמח לשמוע.

בהערכה גדולה,

תרצה