שואלת יקרה ואמיצה, שלום וברכה.

קראתי את מכתבך בדאגה עמוקה. מבין המילים המאופקות שלך, מבין הסוגריים והרמזים, עולה זעקה מטלטלת של אמא שמנסה בכל כוחה להחזיק את קירות הבית שלא יקרסו, לשמור על הילדים הרכים, וגם לשמור על השפיות בתוך מציאות בלתי אפשרית.

אני מבקש ברשותך, מתוך דאגה ואחריות, להיות לך למראה, ולהציף את האמת הפשוטה והכואבת שעולה מבין השורות, מתוך תקווה ואמונה שיש בך את הכוחות להביט נכוחה אל המציאות המטלטלת מבלי להמעיט בחומרתה, למרות שהיא אכן קשה ואפילו מפחידה.

את מתארת חיים בתוך סתירה פנימית שאי אפשר ליישב אותה.

יש לך בעל ש"נותן לך כל מה שאת רוצה", הוא מתפקד היטב במישור הטכני והחומרי, ויש ביניכם כימיה או קשר רגשי, נדמה שאת תלויה בו כל כך עד כדי שאת לא מרגישה שיש לך בכלל את הזכות להתלונן כי הוא הרי נותן לך הכל…

את מתארת אותו כ"בעל מסור וטוב". וזה בדיוק הקושי הגדול. אם הוא היה "מפלצת" 24 שעות ביממה, היית עוזבת מזמן. הקושי הגדול הוא אותם זמנים של שפיות, של נתינה, שגורמים לך לקוות ש"הנה, זה עבר", או "הוא בעצם אדם טוב", רגעים שבהם את אולי חשה נערצת ונחשקת.

את גם לוקחת על עצמך אחריות על האלימות שלו, את מאמינה שיש לך חלק בזה ("אני מעצבנת אותו").

אבל במקביל, בעלך, הוא מקור של אימה, פחד וסכנה קיומית.

את מתארת שכלפייך ישנה "רק" אלימות מילולית ואיומים פיזיים.. העובדה שהוא מאיים אך לא מכה אותך (בשלב זה) מעידה על שליטה מסוימת ועל הפחדה מחושבת שמשאירה אותך במתח תמידי, אבל שימי לב – זוהי אלימות לכל דבר ועניין!

כתבת: "גם כשהוא עצבני עליי מאוד ולא מעז לגעת בי זה עובר לילדים, לפעמים בצורה מפחידה ממש"..

המשמעות היא שבעלך לא סתם מאבד עשתונות, הוא יודע שפגיעה בך תגרור אולי משטרה או גירושין ("לא מעז"), אז הוא בוחר בקורבנות חסרי ישע (הילדים) כדי להעניש אותך, מבלי לשלם את המחיר החברתי/פלילי של הכאת אישה.

הילדים הם כלי הנשק שלו בתוך המאבק הזוגי, זוהי נורת אזהרה בוהקת!

השיא נמצא בהמשך הדברים: "…ויש גם שאלה של סכנת נפשות……………….היו דברים בעבר.(אולי בטעות ואולי לא) אני מסוייטת כל פעם שאני נזכרת…"

המשפט בסוגריים הוא הלב של המכתב. את כנראה יודעת שזו לא הייתה טעות.. את חיה בידיעה שבעלך סיכן את שלומם של ילדייך. הסיוטים שלך הם לא רק מפחד, אלא מהאשמה המוסרית והידיעה האיומה הזו שאת נושאת לבדך.

זה מסביר הרבה יותר טוב למה את משותקת ("אובדת עצות") – כי הודאה באמת פירושה להודות שאת באיזשהו אופן מאפשרת לזה לקרות.

בתוך הדברים כתבת: "…והוא מודה בזה ואומר תוך כדי שזה בגללי ואני אשמה שהוא יוצא מהכלים".

לקיחת האחריות וההודאה שלו היא מלכודת ומניפולציה רגשית. הוא מודה כדי להשליך ולהפוך אותך לאשמה ("תראי מה גרמת לי לעשות"). זו דרך להחזיק שליטה – לגרום לך לעסוק ב"שיפור עצמי" במקום בהצבת גבולות מול האלימות שלו. את לא סתם "מרגישה אשמה", אלא את עוברת מעין שטיפת מוח מצידו ביחס לזה (מה שמכונה "גזלייטינג").

אבל כאן אני רוצה לומר לך בצורה הברורה והנחרצת ביותר: את לא אשמה. נקודה.

אין שום דבר בעולם שאישה יכולה לעשות, ואין שום בכי של תינוק או "השתוללות" של ילד, שמצדיקים אלימות. האחריות על האלימות היא במאה אחוז על הצד התוקף, ובאפס אחוז על הקורבן.

העובדה שאת מרגישה אשמה היא חלק מהמנגנון המתוחכם של האלימות – הוא גורם לך להאמין שזה בגללך ("למה את כפוית טובה?", "למה עצבנת אותי?"), כדי להסיר מעצמו אחריות ולהפוך אותך לזו שצריכה "להשתפר".

אל תיקחי את האחריות הזו על כתפייך. את לא יכולה "להתנהג יותר יפה" כדי שהוא יפסיק להיות אלים. זה לא תלוי בך.

ושוב, את משתמשת במילים עדינות יחסית: "מתעצבן מהר", "מאבד עשתונות". אבל התיאור העובדתי שאת מניחה בפנינו – איומים פיזיים עלייך, מילים קשות, ובעיקר, וזה העיקר הנורא מכל – סיכון הילדים– לכל זה יש שם אחד ברור: פיקוח נפש.

זה לא "קשיים בזוגיות", זה לא "משבר אמון", וזה לא "אתגר בשלום בית". זה מצב חירום.

אדם שפוגע בילד חסר ישע שצורח, אדם שמאיים על אשתו, הוא אדם שזקוק לעזרה עמוקה וממושכת, והטוב שבו לא מגן עלייך ועל הילדים ברגעי הזעם.

יתרה מכך, לעיתים הנתינה החומרית ("נותן לי כל מה שאני רוצה") היא סוג של "כלוב של זהב", שנועד לכבול אותך אליו ולמנוע ממך להתלונן. זה לא בדיוק "טוב לב" אלא יותר אמצעי מתוחכם לשליטה.. (מה שידוע בספרות המקצועית כ"תסמונת האישה המוכה").

*

שאלת לגבי טיפול, ואנסה לעשות סדר בדברים מתוך ניסיון:

במצב של אלימות פעילה, טיפול זוגי הוא לא רק לא יעיל, הוא מסוכן (התווית נגד). הוא עלול לתת לגיטימציה לטענות שלו ש"יש בעיה בתקשורת" או ש"גם את אשמה", בעוד שהבעיה היא אך ורק חוסר השליטה והמסוכנות שלו. טוב עשית שסירבת לזה בתחילה.

לגבי טיפול פרטני עבורו, זה שאולי הוא "הבין שהוא מגזים" ומסכים ללכת לטיפול, זה צעד חיובי, אבל – וזה אבל גדול – זה תהליך ארוך ומורכב. שינוי דפוסים אלימים מושרשים, לא קורה ביום וגם לא בחודש.

הטיפול שלו הוא לא "תעודת ביטוח" לילדים שלך כאן ועכשיו. בזמן שהוא ילך לטיפול (אם יתמיד בו), הילדים עדיין נמצאים בסכנה יומיומית. אי אפשר להמר על חיי ילדים תוך כדי שמחכים ש"הטיפול יעבוד".

את שואלת בכאב: "זה שאלה של פירוק הבית? למרות הטוב שקיים?".

התשובה היא שכרגע השאלה היא לא הסטטוס הזוגי (גרושה או נשואה), וזו לא השאלה שצריכה להעסיק אותך כרגע. השאלה היחידה היא מוגנות.

הבית כרגע אינו מקום בטוח עבורך ועבור ילדייך. מה שתיארת שקרה, והפחד שאת חיה בו ("מסוייטת") – כל אלו הם סימני אזהרה.

התורה הקדושה, שמקדשת את הבית היהודי ואת שלום הבית, מקדשת מעל הכל את החיים עצמם ("וחי בהם"). אין שום היתר לסכן נפשות למען שלום בית דמיוני.

אני מבין שאת "אובדת עצות", ולכן אנסה לפרוט את זה לצעדים מעשיים, בשיקול דעת אך בנחישות:

הדבר הראשון והקריטי הוא, לקבל ליווי מקצועי של מומחים לאלימות במשפחה.

מציע לך לפנות לעמותת "בת מלך" ‎1-800-292-333, הפנייה אליהם היא דיסקרטית. הם ידעו להעריך את המסוכנות ולבנות איתך "תוכנית בטחון". זה לא מחייב אותך להתגרש מחר, אבל זה יתן לך גב ותמיכה בתהליך. (חשוב להדגיש ש"תוכנית הבטחון" חייבת להיבנות לפני כל עימות או עזיבה פיזית ככל שתהיה, כדי לא להסלים את האלימות).

במקביל, אם יש לך משפחה תומכת, הורים או אחים ואחיות, זה הזמן לשתף. הבידוד וההסתרה הם הנשק החזק ביותר של האלימות. ברגע שתוציאי את זה לאור, הכוח יחזור אלייך. אנא ממך! שתפי ככל הניתן את הסביבה הקרובה במה שעובר עלייך, אל תהיי בזה לבד.

יתכן שעבורך זה צעד קשה מנשוא, כי באופן טבעי הבושה משתקת ואולי את מרגישה 'אשמה' במצב. אבל חשוב שתשנני לעצמך שוב ושוב: הבושה היא לא שלך – היא כולה שלו! מי שפוגע באשתו ובילדיו הרכים הוא זה שצריך להתבייש, ולא מי ששורדת ומגנה עליהם בגופה. אל תתני לבושה שלו להשתיק אותך ולהשאיר אותך לבד בחשכה. כשאת משתפת משפחה וסביבה, את לא 'חושפת כישלון', אלא מגלה אחריות ואומץ עילאי להציל את הנפשות היקרות לך ביותר.

שימי לב לשתף רק דמות חכמה ואמינה שאפשר לסמוך עליה ב-100% שתהיה בצד שלך, ולא תפעיל עליך לחץ להפחית בראיית מורכבות המצב, מתוך אינטרס כזה או אחר.

חשוב מאוד: את הפנייה לעזרה, ל'בת מלך' או למשפחה, עשי בסתר גמור. אל תשתפי אותו במחשבותייך, אל תאיימי עליו בעזיבה ואל תספרי לו שקיבלת ייעוץ. כרגע, השקט וההסתרה הם כלי ההגנה שלך עד שתהיה לך תוכנית פעולה מסודרת.

שואלת יקרה, יש בך כוחות עצומים. עובדה שאת שורדת בתוך המציאות הזו ומחזיקה משפחה. כעת עלייך להפנות את הכוחות הללו לא כדי "להכיל" את המצב ולספוג, אלא כדי לשנות אותו מהיסוד ולהציל את הילדים ואת עצמך.

אל תתני ל"טוב" שבו לבלבל אותך. הטוב הזה לא מגן על התינוק ברגע של התקף זעם.

אני מחזק את ידייך לעשות את הצעד הנכון והאמיץ. מגיע לך ולילדייך בית של רוגע, של ביטחון ושל אהבה ללא פחד.

בהערכה רבה ובדאגה,

חיים עוזר