שלום לך ותודה על הפנייה.

זה לא מובן מאיליו המוכנות והאומץ והיושרה הפנימית שמביאה אותך להנכיח את הספק שלך מול דמויות אחרות. במיוחד מול מי שמייצגים אמונה. עצם ההצגה של הדברים בפנינו היא בעצמה בחירה בדרך, היא עצמה העמדה של אמת מסוימת מול אחרות. עצם האופן שאת מציגה את הקונפליקט משקף בחירה. אני רואה לעצמי זכות עצומה בהשתתפות בדיון הזה.

אין ספק שזה מפחיד לכתוב, זה מפחיד לא כי מישהו יראה, אלא כי זה מפחיד להוציא מהפה, וכי צריך הרבה אומץ והרבה אמונה, כדי להטיח בפני בני אדם אחרים את הספק ואת הטענה – תוכיחו! על מה אתם מתבססים? למה לי להאמין לכם? בלי ספק יש כאן בגרות ואומץ לא קטן.

השאלה שלך מתחלקת לשניים: נושא של הביטויים הגשמיים של הבורא, והשאלה של איך מגבשים תפיסת עולם. אלו שתי שאלות נפרדות, אתחיל מהשאלה השניה כיוון שהיא הרהב יותר בסיסת ועדינה. ואח"כ נתייחס לשאלה הראשונה.

*

את שואלת שאלה מאוד חשובה – 'אם שאלה מסוימת שיש לי אני אשאל 10 אנשים אחרים, הם יענו כל אחד תשובה אחרת וכל אחד יוכיח לי למה רק הוא צודק, למה שאני אקשיב לכם'?

זו שאלת יסוד של כל אדם שבא לעצב את חייו מבחירה אישית. אדם שחשובה לו חווית חיים אותנטית. וזו שאלה שמובילה אותך לתהליך עמוק יותר שאותו נפרוש כאן.

אני אסביר

בוא נבחן לרגע את השאלה שלך בכלים רציונליים פשטניים.

נאמר כך: איזו מין שאלה זו? כשאתה מחפש בעל מלאכה לתיקון הצנרת שלך, מה אתה עושה? אתה עובר על אפשרויות וביניהם אתה בוחר, ואז אתה שמח בבחירה שלך. אתה לא שואל מי אמר שאתה האינסטלטור הטוב ביותר – הרי כולם אומרים שהם טובים? באותו אופן גם בבחירות גדולות יותר, כמו נישואין או קניית נכסים, אנחנו בוררים בין האפשרויות בוחרים במה שנראה לנו ומנסים לחיות עם זה בטוב ככל האפשר.

אבל משום מה במה שנוגע לאמיתות הגדולות של החיים, הספק הקיומי הזה מאכל אותנו. כאילו הכלים הנורמליים של החיים לא תקפים גם שם. למה זה כך?

יש לזה סיבה עמוקה

משום שבבחירת אינסטלטור, או אפילו זוגיות, זו החלטה בתוך מסגרת החיים עצמה, זו החלטה בתוך המערכת של מי שאנחנו, אלו הן שאלות אחרי שברור מי אנחנו ומי היא המציאות. ואז העוגנים האלו – העצמי והמציאות, מארגנים את האופן שאנחנו מסתכלים על פרטים בתוך המציאות, ונותנים להם פשר.

אבל בשאלות הגדולות של החיים – שאלות של אמונה וזהות, לו הן שאלות על המכלול, שאלות על מה זה בכלל המציאות? מה הוא הקיום? איך מסתכלים ואיך בוחנים את העולם ואת עצמנו. הרי אין ספק שהמציאות בתפיסה אמונית והמציאות בתפיסה כופרת זו מציאות אחרת. העצמי הוא עצמי אחר. כלומר זה דיון על כללי המשחק עצמו, לא על פרטים בתוך המשחק.

וכיוון שכך, אנחנו מתחילים לברור בין סוגים שונים של כללי משחק, וזה כבר מטיל עלינו מורא גדול וסחרחורת רגשית עצומה. משום שאנחנו לא דנים על משהו מחוץ לנו אלא אנחנו דנים על משהו שאנחנו עצמנו בתוכו. וכאן הספק מטריד ממש, ומכאיב. כי עצם הסחרחורת נותנת תחושה שיצאנו מחוץ למשחק שכולם ברור להם מה משחקים ורק לנו לא.

ניקח דוגמא בן אדם מגיע לקאנטרי שיש בו מגרש כדור רגל מגרש כדור סל סנוקר פינג פונג וכו'. והכל מלא בשחקנים. פתאום הוא מוצא את עצמו בתוך אחד המגרשים כשחקן, אבל הוא לא יודע מה משחקים. לרגע נראה לו שמשחקים כדור רגל לרגע נראה לו שמשחקים כדור סל. והוא לא מצליח לתפקד, לא רק מבחינה גופנית אלא מבחינה נפשית-מרחבית הוא לא תופס מה המרחב שהוא נמצא בו. זה כמובן חוויה מאוד משונה ומנותקת.

במידה רבה זה המצב של האדם בעולם הזה כאשר הוא רוצה לבחון לעומק את הצורות השונות להביט אל המציאות. הוא בעצם בטבורו של משחק, אבל הוא לא יודע מה משחקים? כדור סל? כדור רגל? איך בוחנים את המציאות? כל אחד אומר לו משהו אחר, ואין לו דרך לדעת מה האמת.

אילו היינו מביטים על החיים מבחוץ – מהיציע, אולי היינו יכולים להחליט כמו שמחליטים על אינסטלטור, להסכים לעשות טעות, להשתמש בכלים האפשריים, ולשמוח במה שהחלטנו. כי החלטה כזו היא החלטה על דבר שלא נוגע בעצמי, בקרקע שמתחת הרגליים, בשאלה היסודית מהי המציאות ומי אני? אלא בדבר בתוך החיים, ודבר כזה שהוא מחוץ לי ניתן להפעיל עליו את היכלות שלי ולשמוח בהחלטה.

אבל כאשר הספק הוא על עצמי – מי אני ובאיזה עולם אני מוטל? עולם מתוכנן או אקראי? מנוכר או מושגח? עולם שמאחוריו פנים אוהבות של הקב"ה, עולם זר? מי אני? – חיה, מכונה, גוש בשר מתוחכם, או נפש אלוק ממעל, צלם אלוקים, דמות אדם שבמרכבה העליונה, יצור מוסרי ורוחני?

השאלות הללו הן שאלות על הקונספט עצמו, מה הם כללי המשחק של המציאות, ובאיזה כלים לבחון אותה בכלל. ואז אנחנו מתכנסים פנימה ומנסים להבין מתוכנו – איך אנחנו תופסים את המציאות, ואנחנו לא מוצאים תשובה, רק טשטוש ואי ידיעה, וכל תפיסה שעולה בנו, אנחנו מיד מזהים מה המקור שלה, ואיזה סוג של תפיסה היא משקפת, ומיד עולה הספק: אוקיי זה קול אחד מתוך רבים, מי אמר שהוא הקול הנכון. גם אם נגיד שאני באמת חושבת ככה, ובאמת מאמינה ככה, מי אמר שאני מאמינה נכון?

ואי אפשר לומר כאן מה שנאמר על אינסטלטור – תעשי מה שנכון בעינייך כי אין לך ברירה. כי במקרה האינסטלטור [או הדירה לקנייה] נקודת האחיזה וההישענות היא על האני שלנו, והאני הוא בעל הסמכות להחליט מה לעשות אפילו אם הוא טועה, אבל במה שנוגע לחיים בכללם, לכללי המשחק שם האני הוא לא בעל סמכות, וגם אם אני אצליח לשכנע אותך שהאמת היא כך או אחרת, זה לא הופך את זה לאמת, כי האמת לא נובעת מתוך האני אלא היא דבר שעומד מחוץ לו, האמת איננה תלויה במה אנחנו חושבים.

זו לכאורה הבעיה.

בציור יפה מתאר את המורכבות הזו רב סעדיה גאון בהקדמה לספר אמונות ודעות:

ובהקשר לענין זה אזכיר תמיהתי על אנשים שהם עבדים, והם בדעה שאין להם אדון. והחזיקו בכך, שכל כמה שהם מכחישים אותו ייבטל, וכמה שהם מקיימים אותו יתקיים. אלה שוקעים במצולות הסכלות וכבר הגיעו למעמקי האבדון.

ואילו היו צודקים, הרי כל מי מהם שאין לו ממון יחשוב בדעתו כי ארגזיו ואמתחותיו מלאים ממון ויראה אם זה יועיל לו, או יקבע בדעתו שהוא בן שבעים שנה בעודו בן ארבעים, יווכח אם זה יטיב לו, או יחשוב שהוא שבע בזמן שהוא רעב או רווי אם היה צמא, או לבוש אם היה ערום, ואז יראה איך יהיה מצבו. או מי מהם שיש לו אויב קשה ויקבע בלבו שכבר מת אויבו ואבד ולא ישמר ממנו, ומה מהרה יבואו מה שלא פחד ממנו, וזו הסכלות הגמורה המוחלטת של אנשים אשר דמו שאם לא יחשבו בדעתם שיש אדון ירווח להם ממצוותיו.

יש כאן הבחנה עמוקה בכך שיש לנו כבני אדם נטייה עמוקה לחשוב שאם אני תופס את המציאות באופן מסוים אז זו המציאות, אבל רס"ג מפוצץ את הבועה הזו בפשטות גמורה ובאירוניה, והוא אומר: שימו לב, איך יישום של השיטה הזו בפרטים בתוך החיים יובילו את האדם לאסונות. אז למה אתם חושבים שבדברים הגדולים של החיים אפשר להתעלם מהאמת?

*

אז מה עושים, איך מגבשים תפיסת עולם? איך יודעים מהי המציאות?

השאלה הזו מלווה את האדם כאשר הוא נמצא בהכרעות עמוקות בהם הוא בוחר לעצב את עצמו. כאשר עולה השאלה כיצד לעצב את העצמיות שלנו, אנחנו פונים אל התבניות המוצעות לנו על ידי האנושות ובוררים בניהן. או יוצרים שילוב ייחודי משלנו.

רוב האנושות לא עוברת את התהליך הזה באופן מודע, אלא היא חיה בתוך תבנית מסוימת וממנה היא מביטה על העולם, בדרך כלל אדם מאמץ את תבנית המחשבה שהוא גדל לתוכה באופן לא מודע – היא באמת תיראה טובה בעיניו, והוא יאמץ אותה כהכרעה אינטואיטיבית. אבל יש מי שחשובה לו עצם הברירה, חשוב לו שהעצמיות שלו תנבע מתוכו בלבד, שהזהות שלו תהיה אותנטית ומודעת. ואז עולה השאלה – לפי מה לבחור?

באופן טבעי אנחנו רוצים שהבחירה שלנו תהיה מבוססת על האמת ורק על האמת. אבל ככל שאנחנו מחפשים את האמת אנחנו קולטים כמה המושג הזה חמקמק ובלתי נתפס, עד כמה קשה לדעת מהי האמת. והסיבה היא כי המציאות מציגה את עצמה בפרצופים שונים, המציאות מלאה אבסורדים מלאה סתירות. בין רגש לשכל, בין טווח קצר לטווח ארוך, בין היסטוריה להווה, בין מסורת לספק, בין טוב לרע, כלומר החושים שלנו עצמם עוברים תהליך של סתירות, כל רכיב של האדם תופס את המציאות באופן אחר, וגם השכל עצמו רואה אינספור פנים. במציאות עצמה. גם בני אדם מציגים בפנינו עמדות מגובשות סותרות זו את זו, כולן נשמעות אמיתיות וממילא כולן נשמעות שקריות.

אז ראשית צריך לזכור מהו המושג אמת? מונח אצלנו בתפיסה שה'אמת' משמעה המציאות עצמה העומדת מחוץ לשכל שלנו, ה'דבר כשלעצמו' באופן בלתי תלוי בדעת האנושית. אבל אנחנו שוכחים שהמושג אמת הוא גם מושג אנושי, הוא גם חלק מ'משחק' הוא בעצם תפיסה אנושית. כלומר המושג אמת זו תפיסת עולם מגובשת ועמידה. כלומר דבר שאנחנו תופסים ברצינות שזו המציאות.

למשל במדע, אנחנו תופסים מושג מדעי כעובדה, אבל לאחר תקופה התפיסה משתנה, ואז זו היא האמת מבחינתנו. למשל מאז ניוטון העולם המדעי האמין בתיאוריה של 'כוחות' – כוח משיכה כוח התמדה וכו' ואז הופיע איינשטיין והציע פרשנות טובה יותר לפיזיקה על בסיס תורת היחסות ומבחינתנו זו האמת המדעית עכשיו ואין שום כוחות ושום דבר. כללו של דבר 'אמת' אפילו במובן המדעי, זו בעיקר תפיסה יציבה על המציאות, תפיסה שאנחנו מוכנים להתמסר לה ולפעול על פיה עד הסוף בכל הטוטאליות. כמו שמבחינתו תורת היחסות האי אמת פיזיקלית מוחלטת, למרות המודעות לכך שבמשך שלוש מאות שנה חשבנו אחרת, וייתכן שמחר נחשוב אחרת, אבל כעת זו התיאוריה היציבה לנו והיא מבחינתנו אמת מוחלטת.

וכיצד מעצבים תפיסת עולם יציבה, שראוי להתמסר לה ולהגדיר אותה 'אמת מוחלטת'?

לשם כך צריך שילוב של נקודות מבט על התפיסה. ואם השילוב של הנקודות מבט ['חיתוכים' בשפה המדעית] מעצב עמדה מסוימת, אז זו האמת. ואיננו צריכים כל הזמן לכתוב בסוגריים [אמת – כרגע -ולדעתי – ובהתאם למושגים שאני משתמש בהם] משום שממילא אין שום אמת אחרת. כל אמת היא אמת שאני תופס כך וחי על פי זה עד הסוף. ועל פי אמת זו, אנשים יוצאים לקרב, מתחתנים, עולים על מטוסים, עושים ניתוחים, ובאותם כלים אנחנו מעצבים גם את הנוף הפנימי שלנו – העצמי שלנו ואת תפיסת המציאות שלנו.

אלא שבמה שנוגע לפנימיות שלנו, אנחנו משתמשים בנקודות מבט רחבות יותר. כי אנחנו מעצבים דבר חשוב יותר – את עצמנו ואת עולמנו. ולשם כך אנחנו נדרשים להשתמש עם כמה סוגים של כלי תפיסה כדי לעצב תפיסת עולם – כדוגמת:

• רגשות

• מחשבות

• אינטואיציה

• מסורות מחשבה קיימות שהעולם מעמיד לפנינו

• זהות אישית [אני ישראלי אני יהודי וכדו']

• תודעות עומק [גלויים עמוקים אינטימיים שלא תמיד נכנסים להגדרות מילוליות, אבל אנחנו יודעים שהן אמת]

כל אלו יחד מרכיבים תפיסת עולם עמוקה שיש בה עצמי ומציאות שאפשר לסמוך עליהם. ואפשר להתמסר אליהם באמירה – זו האמת.

זה תהליך, וזה מרגיז שזה תהליך. אבל זה אנושי – הכי אנושי שיכול להיות. כך רב סעדיה גאון באותה הקדמה כותב:

ואולי יאמר אומר מה ענין החכמה שהבורא יתברך שם אלה השבושים והספקות בין הברואים? ונקדים הנה התשובה על זה ונאמר היותם ברואים הוא עצמו חייב להם הספק והשיבוש.

כלומר להיות אדם משמעו להיות בתהליך. שם הוא מאריך בכמה עמודים בתיאור מפורט של שלבי ההבנה של האדם מההגיות הבסיסיות אבגדה ועד הרכבת משפט ועד הרכבת רעיון – נכון או מוטעה וכו' והוא מסיים:

אך המתאווה שישימהו הבורא יודע מדע שאין בו ספק, דרש שישימהו אלהיו דומה לו, כי היודע בלא סבה הוא הבורא יתברך, וכאשר אני עתיד לבאר. אבל כל הברואים לא יתכן שיהיה מדעם בלא סבה, והיא הדרישה והעיון הצריכים זמן.

כלומר כל התגבשות תפיסה היא התהליכית, ודורשת עיון ותיקוני תפיסה וגיבוש ודרך. והדרישה מהשם שייעשה אותנו יודעים מיידעים שאין בהם ספק משמעו שייעשה אותנו כמותו. וכיוון שכן הקב"ה שלח לנו את הנביאים שיתנו לנו דרך שנוכל להחזיק בה גם במצבי ספק מתוך הסתמכות על מסורת.

[אני מצטט כאן את רס"ג באריכות – על הנקודה הזו, בה הוא מבאר שכיוון שהעיון העצמי, וגיבו תפיסת עולם פרטית ואינדווידואלית היא תהליך קשה, ניתנה לנו התורה כדי שנוכל להסתמך במהלך התהליך על המסורת, ולא נישאר בלי דת.

כללו של דבר, הבעיה שאת מציגה היא בעיה רצינית במה שנוגע לעיצוב תפיסת עולם. ובאמת אם ברצונך לעצב תפיסת עולם אישית המבוססת על תפיסה עצמית שלך ולא על הסתמכות בלבד [למרות שתמיד אנחנו גם מסתמכים] זה לוקח זמן ודורש הקשבה ולימוד, ומוכנות לשאת מתח עיוני לא קל. אבל הרווח הוא שזו תפיסה שנוצרה על ידינו ולא נרכשה כמות שהיא מאחרים.

אפשר להרחיב בעניין הזה עוד הרבה, אבל נסכם שהאמונה מתבססת על כמה רגליים, אני אציג כאן את שלי [יש כמובן עוד אחרים]:

• מסורת שקשה לפרוך אותה

• ראיות שכליות של שכל ישר

• תפיסה קיומית של חיים שהתורה מלמדת

• יופייה של התורה והמסורת היהודית

• זהות, הלאומיות שלנו – זה אנחנו

• מוסריות, התורה מלמדת דרך חיים שעובדת

• תחושה עמוקה של נוכחות אלוקית [למי שחש]

• תחושה עמוקה שהעולם הוא טוב [במובן של קיום מיטיב, לא במובן שאין סבל] והוא ביטוי של אישיות מיטיבה שעומדת מאחוריו.

*

במה שנוגע לשאלה הראשונה. הביטויים הגשמיים שהתורה כותבת על הבורא, מה שלדעתך נשמע 'תינוקי'

הבעיה הזו נידונה בהרחבה מלפני שמונה מאות חמישים שנה ועד לפני חמש מאות שנה. מהרגע שהמחשבה היהודית הפכה להיות מאוד יוונית והתרחקה משפת התנ"ך היה צורך להסביר את זה.

הרמב"ם הקדיש שישים פרקים במורה נבוכים לבעיה הזו. הוא מפרק ביטויי ביטויי מבחינה לשונית עברית ומבחינה מושגית, ומרוקן אותו ממשמעות 'תינוקית' הוא מראה כיצד כל התפיסות הללו הן חוסר הבנה מעמיק בשפה של התורה.

הרמב"ם ראה באפשרות שמישהו יבין את הביטויים הללו כפשוטם כדבר נורא, וככפירה של ממש. הראב"ד חלק עליו וכתב שלמרות שזו טעות זה לא כפירה.

המקובלים הספרדים [של ספרד בתור הזהב] נכנסו לכל מושג ומושג והבהירו איזו הנהגה אלוקית הוא בא ללמד, ואיזו מידה עליונה בספירות זה בא לרמז.

אלא שיש כאן שני דברים שצריך להבין:

האחד למה התורה לא חששה מאנשים שיבינו את הדבירם בצורה מוטעית?

דבר שני למה זה כתוב ככה ולא בצורה של ספירות מידות והנהגות?

אז ראשית צריך להבין, שיש פער שפה מובנה בין העולם שלנו, לבין העולם של חז"ל והתנ"ך. העולם של הקדמונים הוא עולם שבמהותו הוא נושא תפיסה רוחנית יותר של המציאות. והמושגים בליבם הם מושגים רוחניים, התפיסה החומרנית של המציאות הוא התפיסה החדשה ולא התפיסה הרוחנית. כלומר דווקא התפיסה היותר בסיסית מבחינה היסטורית היא לחשוב שבכל דבר עומדת ישות פנימית רוחנית ולא שהכל חומר ותו לא.

מי שהתחילו לתפוס את הדברים הרוחניים כדברים גשמיים אלו הם היוונים, אחריהם המערב כולו בתהליך איטי שארך אלפיים חמש מאות שנה בערך. כשהיוונים הגיעו לפרס ושמעו שם מחכמיהם על האש היסודית, הם הבינו אותה כאש ממש בזמן שהפרסים התכוונו למושג רוחני, והדבר הזה חזר וחוזר על עצמו שוב שוב.

המהר"ל כותב כך:

(ספר באר הגולה באר החמישי פרק א)

ודבר זה ראוי להיות, שלא לשום דברי חכמה מדרס לכל נבער מדעת אדם, כי זה הפך החכמה, שכל חכמה נסתרת. וראוי לחכם לנהוג עם כל דבר כפי מה שהוא. ועניין זה תמצא בכל דברי נביאים, שמפני שהיו דבריהם נבואה מאת ה' ואינם דברי בני אדם, היתה נבואתם נסתרת, ולא דברו דבריהם כדברים פשוטים. כי ראוי להיות הדבור בדברים כפי מה שהוא (הדבור) [הדבר] בעצמו. והרי הדבר הזה נמצא גם כן, כי חכמי האומות הקדמונים מאוד, שגם הם היו דבריהם סתומים מאוד מאוד, עד שהראו פירושים לדבריהם

המהר"ל עצמו הקדיש את רוב ספריו להבהרה והנהרה של המושגי הללו שנשמעים 'תינוקיים' והוא פשוט פותח מרחיב בפנינו את האפשרות להבין את השפה שבה כתובים תנ"ך וחז"ל.

ובאמת מפני שהדרך הזו כל כך מורכבת. נוטים בבתי המדרש להיאחז בעיקר בדברי הראשונים המאוחרים יחסית [מלפני אלף שנה ומטה] מכיוון שאנחנו יותר קורבים לצורת המחשבה שלהם והם מתווכים לנו את השפה המקורית של התורה.

*

אבל יש סיבה עמוקה וחשובה למה התורה אומרת את הדברים באופן זהה ואחר כך עושים תרגום ולא כתבה התרוה את הדברים מלכתחילה בצורה גלויה. וזאת משום: שהתורה מלמדת אותנו שהקב"ה מבחינתנו הוא אישי

כלומר אמנם ברור לנו שהוא עצמו אינסופי וחורג מכל מוחש ומרגיש ואין לו גוף ודמות הגוף ולא ישיגהו משיגי הגוף. אבל כן חשוב לתורה שאנחנו נתפוס את הקב"ה כפונה אלינו. ואם לא נדמה אותו ונמשיל אותו בשפה של מושגים שלנו אנושיים ורגשיים אז אע"פ שנהיה אולי פילוסופים טובים לא נהיה יהודים טובים. גם חז"ל כתבו לנו 'עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים' שאלו הם מושגים אנושיים לחלוטין, משום שהמטרה היא החוויה – רואים אותך! הידיעה המופשטת שיש אלוקים מופשט אינסופי שממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ואין שום יחס ביננו לבינו. אמנם יש בה הטלת מורא כללית של נוכחות אלוקית אבל אין בה אופי אישי. שימנע מאדם לעשות חטא כאן ועכשיו.

אבל הקב"ה רצה בני אדם שיהיו בקשר איתו, כמו שבני אדם הם בקשר – אנושי מורכב מלא בהסתרות ובמורכבויות, ואם נתפוס את הקב"ה כמו שהוא לא נוכל להיות כאלו, אנחנו נצטרך לבחור בין לברוח להרים לחיות חיים שמזניחים כל ממד של חיים פשוטים, כמו נזירים נוצרים מוסלמים והודיים, לבין הדחקה של הידיעה שהוא נוכח כל הזמן ולחיות חיי גוף נמוכים.

אבל הקב"ה רצה שנחיה איתו בכל פיתולי החיים העמוקים והנסתרים. שנוכל להיות אנחנו – אנושיים ומורכבים, ומצד שני אוהבי השם ודבקים בו. אותו תיאור שהגמרא אומרת שאפילו גנב על פתח המחתרת צועק 'רחמנא'! זה רגע שיא של מורכבות שמתאפשר רק בגלל שהקב"ה מתייחס אלינו באופן אישי ולא בצורה אינסופית ומוחלטת. וזה מה שיאפשר אחר כך לאותו גנב לחוזר בתשובה ולחיות חיים של טוב בעולם הזה.

כלומר הקב"ה רצה שנרגיש שאנחנו בקשר איתו כי זו ההטבה המלאה, ורק כך נוכל באמת גם להיות בני אדם נורמליים שחיים את החיים שלנו הגשמיים, וגם להיותב קשר עם הרכיב האלוקי של המציאות, ולשם כך הדברים נאמרים באופן של מושג גשמי והמובן הוא מובן רוחני.

אני מקווה מאוד שהועלתי

השאלות היו עמוקות, ולכן נכנסתי גם לרובדי עומק כאלו

אם יש דברים לא מובנים אבהיר בשמחה

תודה על הזכות

יוסף