שלום וברכה

תודה לך על שאלתך העמוקה. שאלה שמאתגרת כל אדם שחשוב לו ואכפת לו מהאמת. יכולתי לכתוב תשובה מהירה על סמך התשובות שעניתי לעצמי כששאלתי את השאלה הזאת בבחרותי, אבל העדפתי לאתגר את עצמי ולשאול את עצמי שוב וכמה תלמידי חכמים עם לב מבין, להעמיק בשאלה הזאת כיום, עם מה שאני יודע היום וניסיון חיים שהקב"ה העביר אותי במהלך השנים. לכן התעכבתי בתשובתי, ואני מתנצל על כך. ואני מתפלל להקב"ה "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון, ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך"

אני אשתדל בתשובתי לעסוק בכמה נקודות שאני חושב שיעזרו לענות על השאלה. אני יגדיר מהי אמונה, שזה מלשון אמון, נדבר על מה המטרה שהקב"ה שם אותנו כאן? לא בשביל עונג/סבל אלא בשביל 'לעובדה ולשומרה'. נדבר בקצרה על שאנחנו אלגוריתם של הקב"ה ועל שיש לנו מרחב פעולה גדול מאוד. ונדבר גם על אהבה מהי?. אתן שני טיפים איך להרגיש אהבה, אפילו אהבה קטנה. נדבר על כך, שמה שחשוב זה העבודה עצמה והדרך ופחות התוצאה.

נתחיל מנושא האמונה. מהי אמונה בכלל? האם אמונה פירושה לקבל דברים מסויימים כאמת ברורה מבלי לשאול שאלות? ככה זה וזהו?

התשובה ברורה וחד משמעית, לא! זו גישת הנצרות והאיסלאם ועוד… כשדת מבוססת על שקר, אנשיה חייבים לומר שיש נקודה שאסור לשאול ולחקור וצריך לקבל את מנטרות הדת כאמת מוחלטת. בדרך כלל, הם לא רק דורשים נאמנות עיוורת למנטרות הדת, אלא גם כורכים את האמונה העיוורת בהצלת נשמתו של האדם מהגהינום/שטן.

החשיבה היהודית האמיתית, רחוקה מאוד מהגדרות אלה! הרש"ר הירש זצ"ל אומר, אמונה משורש אמן, אמונה זה לתת אמון מלא. "והאמן בה' ויחשבה לו לצדקה" (בראשית טו ו), אברהם אבינו נתן אמון מלא בהקב"ה שיעשה את אשר הבטיח לו, למרות שהמציאות הייתה ברורה ההפך הגמור. לשרה לא הייתה שום דרך ללדת ילדים, ואף על פי כן אברהם נתן אמון מלא בה' שכך יהיה. ושאלה פשוטה, אם אנחנו מחוייבים להאמין בה', למה ה' החשיב לו את האמונה לצדקה? כי אברהם באותו מעמד הגיע לדרגה גבוהה ביותר של אמון מלא. הקב"ה לא דורש מאיתנו להיות בדרגות גבוהות, הקב"ה דורש מאיתנו לעבוד ולהתאמץ לפי סך הכוחות והיכולות שלנו, אברהם אבינו עבד על עצמו קשה להגיע לדרגת אמון מלא ואת זה הקב"ה מחשיב לצדקה. שורש צדקה זה צדק. אין צדק יותר מזה לתת לאדם שהתאמץ כל כך, את מה שהובטח לו.

אבל צריך לעבוד. הרש"ר הירש זצ"ל בכמה מקומות באגרות צפון ובחורב, מסביר לעומק. הקב"ה הביא אותנו לעולם הזה בשביל שנעבוד. לא בשביל סבל או עונג. מטרתנו בעולם הזה צריכה להיות "לעבדה ולשומרה" העונג והסבל הם אמצעים למטרת העל, לפעמים אנחנו צריכים לעבוד מתוך עונג ולפעמים מתוך סבל. העונג והסבל הם שני דרכים שונות לעבודת ה', ובכל אחד מהם יש את הייחודיות שרק בו נוכל להתקדם בעבודה.

פרשת בחוקותי או פרשת עקב, מתחילות שאם נעשה מה שה' דורש מאיתנו אז נקבל שפע חומרי והצלחה. והשאלה הגדולה, למה? הרי אנחנו יודעים שהשכר האמיתי הוא בעולם האמת, למה התורה לא אומרת זאת? אחת התשובות שאני מתחבר אליהן, זה שהשפע וההצלחה החומרית, אינם באמת שכר על מצוות, אלא הקב"ה אומר, אחרי שעבדתם מתוך קושי, אתן לכם את האתגר לעבוד מתוך שלווה ושפע. כי באמת מה שמוטל עלינו כאן, זה העבודה. העונג והסבל הם אמצעים למטרה הגדולה.

והאמת היא שאכן, אנחנו לא נמצאים כאן מרצוננו. גם היציאה מכאן לא תהיה מרצוננו. האמת היא שאנחנו מתנהלים בתוך גבולות שהקב"ה קבע לנו. אמנם אנחנו לא בובות של הקב"ה. הקב"ה נתן לנו את היכולת להתנהל ולקבוע את גורלנו. אם נמשיל את זה מעולם ההייטק. אנחנו אלגוריתם משוכלל מאוד. אלגוריתם כעין בינה מלאכותית משוכללת מאוד. הקב"ה יצר כמות אדירה של אפשרויות, של מה יכול להיות אם נעשה כך ומה יכול להיות עם נעשה אחרת. אך יש איזה גבול ליכולות שלנו. כי אם לא היה גבול היינו הקב"ה בעצמו. נכון שלפעמים, כשהקב"ה רואה לנכון הוא מתערב ועושה אחרת. לדוגמא, הרש"ר הירש זצ"ל מסביר בפרשת נוח, שהמבול היה תוצאה טבעית של מעשי האדם, והקב"ה היה צריך להתערב ולהציל את נוח. כשיש קשת בענן, זה אומר שמעשי האדם מחייבים שיהיה מבול נוסף, רק שהקב"ה מתערב ועוצר את המבול.

הקב"ה באמת שם אותנו כאן בעל כורחנו. אך הוא נתן לנו מרחב פעולה כמעט בלתי מוגבל. בתורה אנחנו רואים שני ייחוסים של הקב"ה כלפי האדם, אבא ואדון. בשני הייחוסים האלה, יש כפיה. אף בן לא בוחר אצל איזה הורים להיוולד, גם ההורים לא בוחרים איזה ילד יוולד להם. העבד גם לא בוחר את האדון, האדון הוא זה שבוחר את העבד, וגם בוחר לו איזו עבודה הוא יעבוד.

למעשה כאן, השאלה שלך עולה בעוצמה. אם אני מוכרחת, איך אני יכולה לאהוב? במיוחד אם רע לי, והרי הרע הוא גם מאת הקב"ה?

ואני שאלתי את עצמי את השאלה הזאת, קצת אחרת. ב"ה, יש לי תינוק בן תשעה חודשים. לא בחרתי שהוא ספציפית יהיה הבן שלי, אמנם רציתי ילד, אבל למה אני אוהב אותו? הוא לא נתן לי כלום, אני רק נותן לו ומטפל בו. בגללו אני לא יכול לעשות כל מיני דברים.. אבל אני באמת אוהב אותו. למה? התובנה שהגעתי אליה היא, שאהבה אינה תלויה שאם אני מקבל ללא תנאי אז אני אוהב. או בצורה קצת שונה, אני חש רגש אהבה למי שנותן לי ללא תנאי. זה לא אהבה, זה רגש כבוד או הוקרת תודה. אהבה, כותב הרש"ר הירש זצ"ל בפרשת ואתחנן, זה הרגש שאני רוצה להטמיע בי משהו שהוא מחוץ האני שלי, שיהיה חלק מהאני שלי. לכן אחד הביטויים לאהבה זה חיבוק, הרש"ר הירש זצ"ל כותב שם, שכביכול אנחנו מנסים להכניס את המחובק אל תוך הלב או האני שלנו. הרב דסלר זצ"ל במכתב מאליהו (חלק א, קונטרס הבחירה) מגדיר זאת במשפט אחד: אהבה תולדת הנתינה. כשאני נותן למישהו, ככל שאני ישקיע בנתינה כך יהיה גודל האהבה. הורים משקיעים כל כך בנתינה, עד שהאהבה לילד היא גדולה.

כך היא האהבה שלנו להקב"ה. ככל שנעשה את הפעולות שאנחנו צריכים לעשות – מצוות ומעשים טובים, ככל שנעבוד על עצמנו להיות טובים יותר, כך האמון שלנו בהקב"ה יגדל, ואיתו אהבת ה'.

לא סתם הקב"ה בהתחלה כפה עלינו הר כגיגית, במתן תורה, ורק אחרי אלפי שנה עם ישראל קיבל על עצמו את התורה מאהבה. בהתחלה, אנחנו עובדים מתוך רגש המחויבות – כעבד לאדונו. מתוך עבודה זו של רגש המחויבות צומחת העבודה מתוך אהבה. לקח לעם ישראל אלפי שנים להגיע למצב של קבלת התורה מתוך אהבה.

הרמב"ם נותן דרך קיצור איך להגיע לאהבת ה': להסתכל ולהתבונן בטבע. הטבע מתנהל כמעט כפי איך שהקב"ה ברא אותו, ושבני האדם לא הספיקו להרוס אותו. כשאנחנו מסתכלים על יופי הבריאה, אנחנו רואים מַרְאה איך העולם שלנו היה אמור להראות לולא הרסנו אותו בפעולות שלא עושים, בפעולות ההרסניות.

ועוד נקודה. כשאנחנו נמצאים בקושי, הכאב/הסבל גורם לנו להתצמצם ולא לראות את התמונה הגדולה יותר. זה כואב לנו, וכאן כדאי שנתאמץ וננסה לצאת מתוך מבט הקושי, ולראות עוד אפשרויות של מבט על המציאות.

סיפר לי חבר יקר, שאמא שלו נפטרה כשהוא היה בגיל 12. והוא שאל הרבה מגדולי ישראל, למה? הרי בגיל 12 הוא עוד לא חייב המצוות? התשובה החזקה ביותר שהוא קיבל והניחה את דעתו, הייתה של האדמו"ר מביטשקוב זצ"ל: למה? למעלה! אם אנחנו רוצים לדעת למה ה' עושה לנו כך או עושה כך? התשובות כבר מוכנות בבית דין של מעלה. כדאי לחכות עד שנוכרח להגיע לשם, אז נקבל את כל התשובות. ואני מוסיף, אפשר לעשות את הפעולות הנצרכות ולהגיע לדרגת הצדיקים והקדושים, אז נוכל לדעת גם.

אם את לא מצליחה עכשיו להרגיש אהבה כלפי הקב"ה, מכל סיבה שהיא. כדאי לעבוד ולבסס את האמון שלך בהקב"ה. זה בסדר לא להרגיש מיד או בהתחלה אהבה גדולה וחשק עצום לעשות את רצונו יתברך. זה בסדר לעבוד בהתחלה מתוך מחויבות, תוך כדי ביסוס האמון שלך בהקב"ה. אני ממליץ מאוד, ללמוד את אגרות צפון של הרב הירש זצ"ל, שם הוא מסביר לעומק ועם זאת בקצרה, את הנושאים האלה. פשוט לקחת את הספר, ולקרוא פעם פעמיים, התובנות והרגשות שלך יתחזקו.

את יכולה למצוא כיום את המקומות שכן יש לך שאת מרגישה שאת עובדת מתוך אהבה, גם אם זה משהו קטן, זה בעצם דבר גדול ואפשר לבסס עליו את העבודה הגדולה להגיע לאהבת ה'. מצבים שאת גם נהנת בהם, כמו מנה טעימה בשבת או חג וכדו'. העצמה של הדברים הקטנים האלה, תחזק גם היא את רגש האהבה לה'.

והכי חשוב: הקב"ה לא דורש מאיתנו תוצאה, הקב"ה דורש מאיתנו עבודה. וכל שאנחנו בדרך, בעבודה, גם אם נפלנו/נכשלנו, הקב"ה לא מחכה לנו בפינה לתת לנו על הראש, כי זו דרכה של עבודה. לפעמים מצליחים לפעמים לא, לפעמים מרגישים ולפעמים לא.

ועוד נקודה שכדאי לחשוב עליה. אתמול התינוק שלי זחל על הריצפה, ופתאום הוא גילה שקע. זה היה לו מרתק. אבל אני, שראיתי שהוא מתקרב לשקע, תפסתי אותו והרחקתי אותו משם. הוא נעלב ובכה. האם זה היה טוב בשבילו? אני יודע שכן. אך הוא הרגיש נעלב ופגוע, בשבילו זה היה רע. ככה אנחנו כלפי הקב"ה. המשקפיים לנו מאוד מצומצמות, אין לנו את מירב הנתונים שיש להקב"ה. אילו היו לנו את מירב הנתונים, אז היינו יכולים לבחון באמת אם זה טוב או לא. עד שיהיו לנו את מירב הנתונים, אין לנו ברירה אלא לתת אמון מלא בהקב"ה.

אני מקווה שנתתי לך תשובה שמניחה את דעתך. את מוזמנת תמיד להמשיך ולשאול באקשיבה ולקבל תשובות שיניחו את דעתך.

ישראל ש.