לשואל היקר שלום רב,

קראתי את השאלה שלך בעיון רב. השאלה באמת זועקת עד לשמים. הרי בסך הכל רוב האנשים לא ממש מאושרים, אז מאיפה ההנחה שבורא עולם אוהב אותנו ורוצה להיטיב לנו? אני בהחלט מבין את גודל השאלה את ואת עומק התסכול כתוצאה ממבט כזה על החיים שלנו השאלה משאירה אותנו עם תסכול וחוסר הבנה לגבי תכלית החיים ומהות החיים שלנו.

אני רוצה לשתף אותך בהתלבטות דומה שיש לי כבר שנים רבות. בחלק משעות היום אני מורה למתמטיקה בחטיבת ביניים. אני נכנס לכיתות עם הרגשה שאני באמת אוהב את התלמידים שלי, ויש לי רצון אמיתי שיהיה להם רק טוב. אבל תמיד אני נשאר בספק: האם אני באמת אוהב את התלמידים? האם באמת טוב להם? האם הם באמת מאושרים?

אני מורה שמקפיד על כניסה בזמן לשיעור (עד חמש דקות איחור), יש סדר ומשמעת בכיתה (ואז אפשר גם לצחוק ולהשתחרר), לא אוכלים באמצע השיעור, פותחים מחברות ומעתיקים תרגילים שחלקם ארוכים מאד מהלוח, יש עבודת כיתה מתוך הספר, יש שעורי בית, ויש גם מעקב על מי שמפריע לשיעור – רשימה ביומן, שיחה עם ההורים, ובמקרים חריגים אף כניסה למנהל או ליועץ והרחקה מהכיתה. באמת, לא קל להיות תלמיד. במקום להנות ולשחק במגרש התלמידים נדרשים גם לעבוד קשה, גם לעמוד בזמנים, גם לשחק רק בהפסקות, ואחרי כל זאת תלמיד שמפר את הכללים צפוי לעונש.

ואז אני מסתובב עם אותה התלבטות: האם אני באמת אוהב את התלמידים? האם הם בכלל מאושרים? האם טוב להם? הרי באמת הם לא רוצים להיות בכיתה ולעבוד קשה, הם רוצים להנות ולשחק במגרש או ללכת לקניון וכד'.

לפני שנתיים, בסוף השנה ניגש אלי תלמיד מכיתה ח'. התלמיד הזה היה שובב גדול – פעם אחת הוא הדליק כמה גפרורים מתחת לשולחן, וכמובן, הנושא עבר להורים והתלמיד נשלח למנהל. התלמיד ניגש אלי ואומר לי: הרב, הייתה אחלה שנה. אני קצת הופתעתי ושאלתי: באמת, אבל כל השנה עשית בלאגאן – מה בדיוק היה אחלה? ואז הוא עונה לי בפשטות: כן, אבל למדנו המון השנה, ולמדנו חזק, ועכשיו אני מוכן לקראת הישיבה התיכונית. זהו.

באותו רגע נפלו לי כל האסימונים. הבנתי בדיוק מה הוא אומר. היה קשה – אבל היה שווה. הייתה מסגרת של סדר ומשמעת – אבל היא עזרה ללמוד. היו הרבה עבודות כיתה ושעורי בית – אבל הם הוסיפו ידיעות. היו עונשים – אבל הם החזירו למסלול. היה קשה – אבל הייתה אחלה שנה. התלמיד סיים את השנה עם הרגשה שהוא עשה משהו, הוא התאמץ והצליח, הוא למד ועבר מבחנים, הוא בנה את עצמו. התלמיד נשאר עם הרגשה של סיפוק!! ולכן הייתה אחלה שנה. התלמיד היה שמח ומאושר – הוא קיבל מסגרת והכוונה, הוא התמודד והצליח. הרגשת ההתמודדות וההצלחה נותנת סיפוק עצום ואושר פנימי עמוק מאד. זה לא ההנאה של לשחק במגרש – זה משהו הרבה יותר עמוק. זאת מהות האדם – סיפוק מהתמודדות, עשיה, יצירה והצלחה.

באותו רגע נפתרו לי כל הספקות. אני באמת אוהב את התלמידים שלי ורוצה שהם יהיו מאושרים. לכן אני נותן להם מסגרת של סדר ומשמעת, כולל אפשרות של הענשה, מכוון אותם ברכישת ידיעות בלימודם, מדריך אותם בכללים של דרך ארץ והתנהגות נכונה, ונותן להם כלים להתפתחות אישית ולאושר פנימי באמצעות התמודדות, מאמצים וסיפוק מהישגים והצלחות. נכון, אני לא מאפשר להם להנות ולשחק במגרש כל היום. המשחק במגרש זה מאד כיף באותו רגע, אבל זה לא מה שיעשה את התלמידים מאושרים.

אני אוהב את התלמידים שלי כמו שאבא אוהב את הילדים שלו. אבא טוב מדריך את הילדים שלו לקראת התפתחות אישית ע"י מאמץ, התמודדות, וסיפוק מהישגים. אבא שאומר לילד שלו: קח 200 ₪ ותהנה, אינו אבא טוב. נכון, זה יותר כיף והילד יהיה מאושר בטווח הקצר, אך בטווח הארוך הילד ילך לאיבוד. כך לא מתנהג אבא טוב. כך לא הופכים את הילדים למאושרים.

אז האם אני באמת אוהב את התלמידים שלי? כן. האם אני רוצה להיטיב להם? כן. האם הם רוקדים כל היום? לא. הם עובדים קשה בתוך מסגרת נוקשה, אבל הם בונים את עצמם ואת האישיות שלהם. בסוף תהליך הם יהיו מאושרים.

אגב, חלק גדול מהתלמידים רוקדים ומאושרים גם באמצע השנה. למה? כי הם מבינים את התהליך שבו הם נמצאים. הם מבינים כבר עכשיו שהמסגרת הנוקשה והעבודה הקשה עוזרים להם בהתפתחות האישית שלהם. הם מאושרים מכל משימה, מכל התמודדות, מכל אתגר, מכל עשיה ומכל הצלחה והישג.

אז האם התלמידים שלי מאושרים? כן. יש כאלה שמאושרים כבר עכשיו כיוון שהם מבינים את התהליך שהם עוברים, ויש כאלה שהם מאושרים רק עמוק בפנים – עכשיו נראה להם שהם סובלים ומעדיפים לשחק במגרש, אבל בסיום התהליך יתברר להם שלכל אורך התהליך הם היו מאושרים, רק הם לא ראו את התהליך בצורה נכונה. גם הם יגידו: זה היה קשה – אבל זה היה שווה. זה האושר האמיתי והעמוק ביותר. האושר של ההתמודדות, מאמץ וההישגים. אין אושר גדול מזה.

האושר לא תלוי במציאות – האושר תלוי במבט שלנו על מציאות. מגרש משחקים עם כל הנאות העולם הזה, באמת נראה יותר כיף, ונדמה שהאושר נמצא שם. אז זה בדיוק הענין – שלא. יש שם הנאות לרגעים אבל אין שם אושר פנימי ואמיתי. החיים של אתגרים והתמודדות הם באמת קשים, ונדמה שאין שם מקום לאושר כלל, אבל ברבדים היותר פנימיים האדם בונה את עצמו, את אישיותו ואת צורתו הרוחנית. כאשר התהליך יסתיים והבנין יעמוד במלוא תפארתו האדם ירגיש אושר עצום ויאמר בפה מלא: היה קשה – אבל היה שווה.

אבל, מי שמביט על החיים כמקום של אתגרים, התמודדות, מאמצים, עשיה, בנין של האישיות והקומה הרוחנית – מוצא את האושר כבר עכשיו. הוא מבין את משמעות התהליך ואת המשמעות של כל האתגרים העומדים לפניו. הוא מקבל את האתגרים כהזדמנות להתמודד, להתאמץ, לעסוק בעשיה ויצירה, ולכן הוא מאושר. כמו אותו חייל בטירונות העובר מסלול קשה מאד אך מוצא בכל רגע את המשמעות החיובית ואת האושר של התמודדות ובנין המקצועיות האישית. חשוב לדעת שיש גישה פסיכולוגית כזאת (לוגותרפיה שפיתח ד"ר ויקטור פראנקל) שמסבירה שהמשמעות שאנחנו נותנים למציאות – היא זאת שקובעת את האושר. אגב, החרדים שהזכרת בשאלה (שהם בדרך כלל כן צדיקים תמימים), חיים בתפיסת עולם כזו ובמהלך כזה – הם מבינים שמתוך האתגרים הם בונים את האישיות שלהם. לכן החרדים מתמודדים טוב יותר עם נסיונות החיים, והם גם מאושרים יותר.

[בענין העולם הבא: בשלב הראשון הנשמה עוברת תהליך קצר של נקיון ואח"כ היא מקבלת שכר נצחי. אז הנקיון זמני וקצר, והשכר ארוך ונצחי. הנקיון הוא מהעבירות שיצרו לכלוך סביב הנשמה, והשכר הוא עבור כל מצווה וכל מעשה טוב. אין אדם בעולם שמגיע לעולם הבא בלי מעשים טובים. בעולם הבא האושר המצטבר הוא אין סופי בכמות ובאיכות – לכולם].

לשואל היקר,

הבאתי בפניך רק את העקרונות בצורה כללית, סוג של הקדמה לנושא. אם אתה רוצה להעמיק ולהבין את היסודות, כדאי ללמוד (לא לקרוא, אלא ללמוד) את ספר דרך ה' של הרמח"ל בעיקר את החלק הראשון העוסק בתכלית הבריאה ותפקיד האדם. כמו-כן יש הרבה תשובות נפלאות באתר אקשיבה העוסקות בנושא.

בהצלחה רבה, לרשותך תמיד.

ישראל ל. [email protected]