The Butterfly Button
דילמה בין חיים בכפילות לבין יציאה בשאלה - מה המחיר הכבד יותר?

שאלה מקטגוריה:

​אני פונה אליכם כי אני נמצאת בשלב של בירור עמוק ויסודי לגבי העתיד שלי, ואשמח לקבל ייעוץ והכוונה.
​חשוב לי להבהיר כבר בהתחלה: המניע שלי לרצון לצאת הוא חוסר אמונה, ולא הרצון לעשות מה שבא לי או לחפש חיים קלים. מדובר בבירור פנימי ואמיתי שמוביל אותי למסקנה שאני כבר לא מאמינה בדרך החרדית.
​בנוסף, מניע מרכזי עבורי הוא רצון בפתיחות מחשבתית, התפתחות אישית ועומק. תמיד חשוב לי להבין דברים עד הסוף ולחקור, ואני מרגישה שבמסגרת החרדית הקיימת יש תקרת זכוכית קשיחה מאוד בנוגע לחופש המחשבה. מה הניסיון שלכם מראה ? האם ניתן למצוא פתיחות מחשבתית ועומק אמיתי גם אצל חרדים, או שזה תמיד ייעצר בגבולות ההלכה והמוסכמות?
​הדילמה המרכזית שלי היא להבין מה באמת קשה יותר: להיכנס לחברה חדשה ולשלם את המחירים הכרוכים בכך, או להישאר בעולם החרדי ולחיות בסוג של שקר/כפילות לאורך שנים?
​יש אנשים שהפסיקו להאמין ובכל זאת בוחרים להישאר כי ככה נוח או בטוח יותר. אני מנסה להבין אם זה מסלול שניתן להחזיק בו מעמד לאורך זמן, או שהמחיר הנפשי של לחיות בזהות כפולה הוא כבד מנשוא.
​כשאני שוקלת את היציאה, עולות בי כמה נקודות מרכזיות שאשמח להתייחסות לגביהן:
​אופי, בדידות וקהילתיות: אני אדם שהוא לא מאוד חברותי מטבעו. בעולם החרדי יש מעטפת קהילתית מובנית שלא דורשת ממך להתאמץ כדי להיות שייך. ממה שנוכחתי, העולם בחוץ הוא אמנם חופשי, אך לעיתים נראה שכל אחד דואג לעצמו ולאגו שלו. עבור מישהי שאינה מוחצנת – איך נראית הבדידות בעולם החילוני לעומת הבדידות שמרגישים כשחיים בסתר ובכפילות בעולם החרדי?
​משפחתיות ואכזבת המשפחה: אני טיפוס מאוד משפחתי, ונוצר בי הרושם שמבנה משפחתי חם, מלכד ומחויב כפי שיש בחברה החרדית הוא דבר נדיר יותר בעולם החילוני. בנוסף, קשה לי מאוד המחשבה שההורים שלי יתאכזבו ממני. אני לא מעריכה שינדו אותי לחלוטין, כך שהפחד הוא לא מניתוק מלא, אלא בעיקר מהעול המצפוני והפגיעה בקשר המשפחתי – האם תחושת האשמה על הצער שגרמתי להם תלווה אותי כל החיים?
​פערי תרבות והתפתחות אישית: מעבר לפער האמוני, ישנו חשש מהמפגש עם הקודים החברתיים וההתנהלות היומיומית בחברה החילונית. עד כמה קשה לגשר על הפערים האלו כשמגיעים ללא רקע חילוני, במיוחד כשרצים להשתלב במסלולים של התפתחות מקצועית ואישית?

​אשמח לשמוע מנסיונכם  איך מודדים את המחירים האלו? מה הניסיון של אנשים שעמדו בדיוק בצומת הזו מלמד על האיזון בין שמרנות ובטחון לבין אמת פנימית וחופש?
​תודה רבה.

תשובה:

שלום אחות אהובה

קראתי את המכתב שלך והתחברתי אליך מאד. במיוחד נגעו לליבי הרצינות, הכנות והאחריות שמאפיינות את תהליך הבירור שהתחלת. יציאה למסע של חיפוש פנימי נובעת בדרך כלל מכאב עמוק שדורש מענה. ניכר שלצד הקושי והכאב, את שומרת על מתינות ושיקול דעת, ופועלת מתוך מודעות הן למחירים של צעדים דרסטיים והן למחירים של קפיאה במקום, ועל כך נתונה לך הערכתי.

את מספרת שאיבדת את החיבור לדרך החרדית. צריך הרבה יושרה ואומץ רק בשביל להישיר מבט מול ההבנה המטלטלת הזו. כמו שאת כבר מרגישה, עצם המחשבה על שינוי זהותי-מגזרי שכזה כרוכה בערעור הצרכים הכי בסיסיים ושבריריים של הנפש כמו זהות, שייכות, משפחה וחופש.

איני מכירה את הסיפור האישי שלך, אבל חשוב שתכירי בכך שרעיון מסוג כזה לא נולד בוואקום, סתם כי מתחשק להתפתח ולהוסיף לחיים יותר עומק. כדי שהנפש שלנו תוביל אותנו לשינוי כל כך משמעותי: להתנתק מהמקורות, מהזהות, מסביבת השייכות, זה חייב להיות תוצר של חווית ניכור עמוקה בין העולם הפנימי לבין ה'אריזה' החיצונית. בהעלאת הרעיון שלך לצאת בשאלה את בעצם מספרת שמשהו בחיבור שלך לעצמך ולזהות שגדלת לתוכה בטבעיות, כבר סדוק ורופף תקופה ארוכה, שכבר אין הרמוניה בין  תפיסות העולם והאמונות שלך לבין הלבוש וההתנהגות, ואת מגיעה כעת לנקודה בה הפער הזה הפך לקרע קשה לגישור.

אני לגמרי מאמינה שבמסע שלך את חותרת לגשר על הנתק שנוצר, ומבקשת לעשות שלום בין הפנים לחוץ. את שואפת לגבש את הזהות האותנטית שלך באופן שהצורך המרכזי שלך בהתפתחות עמוקה ובחשיבה חופשית אמיתית בלי זיופים וטיוחים יקבל מענה. אין ספק שאת לא סתם מחפשת בריחה לחיים קלים עם הנחות או חלילה פריקת עול, אלא מבקשת לדייק את האמת הפנימית שלך ולחיות חיים מלאים עם חיבור.

האמת שבימנו עזיבת הדת כמעט ואינה מאופיינת בהתרסה כדי להכעיס, או בלשון הגמרא כדי 'להתיר להם עריות'. להפך, היא מלווה לא פעם בניחוח נוסטלגי עם המון געגוע ושברון לב. רוב העוזבים את המגזר עושים זאת בקול ענות חלושה, מתוך חוויה של כמעט הכרח. זה קורה רק כשכלו כל הקיצין והנפש כבר לא מצליחה להחזיק את כל השברים בזהות אחת, ואז הפתרון היחיד שנותר הוא הקרע הזה. רק אז מגיעה הבחירה הכואבת להתנתק מה', מהשורשים, מהגרסא דינקותא, ובעצם ממי שהיית מאז ומתמיד.

במכתב שלך את מתארת מציאות שבה את ניצבת בצומת בחירה בין שתי אפשרויות: האחת שהנחת על כף המאזניים היא להתנתק ולעזוב את הדרך, השניה היא להיכנס למחתרת ולחיות חיים כפולים שמשמעותם היא בעצם לעשות שקר בנפשך. במילים אחרות, הבאת את עצמך לקצה של דילמה טרגית: את נאלצת לבחור בין להחליף זהות לחלוטין, לבין לחיות בזהות כפולה. כאשר פורסים את הדברים כך על השולחן, אני חושבת שפתאום מתבהר כמה שתי הדרכים הללו אכזריות ופשוט לא באות בחשבון.

החלפת זהות היא צעד דרמטי ואגרסיבי שעלול לפגוע בצרכים הבסיסיים ביותר של הנפש. כמו שרמזת כבר בשאלתך, אמנם יש אנשים שצלחו מהלך כזה ובנו לעצמם חיים חדשים ועדיין לרוב מדובר במסלול מורכב ומערער ביותר בכל המישורים.

יציאה בשאלה טומנת בחובה סיכון גבוה לנתק או לפחות לקירור משמעותי של היחסים עם המשפחה הקרובה לצד אובדן התמיכה מהקהילה והסביבה שליוו אותך מילדות. ברמה הרגשית, התהליך קורה לרוב במקביל למשבר זהות עמוק שמצריך לבנות מחדש את ה'אני' ואת הערכים ללא תכתיב דתי. כל זה קורה בצל רגשות אשמה כבדים על הצער שנגרם להורים, לעיתים חרדות מעונש שהוטמעו בנו, ותחושה חזקה של בדידות ותלישות כי נוצר מצב שבו את לא באמת שייכת כבר לעולם החרדי, אך גם מתקשה להשתלב במגזר החילוני. לכך מתווספים ההלם התרבותי שנובע מחוסר היכרות עם קודים התנהגותיים, ולעיתים גם פערים בהשכלה, העדר מקצוע או גב כלכלי.

מנגד, אי אפשר להתעלם מהעובדה שגם מי שבוחרים לחיות כ'אנוסים' (אותם אלו שאיבדו את אמונתם אך ממשיכים לנהל אורח חיים חרדי כלפי חוץ מפחד ההשלכות), חווים אתגרים ומשברים קשים לא פחות:

חיים כפולים, שבהם נדרשים להעמיד פנים סביב השעון 24/7, מייצרים מתח נפשי עצום, תשישות מתמדת ותחושת זיוף קבועה. מי שחיים כך סובלים לרוב מבדידות קיצונית, אפילו בתוך מערכות היחסים האינטימיות והקרובות ביותר, כמו בזוגיות ובגידול הילדים. זהו משבר זהות חריף שנובע מהפער התהומי והקבוע בין המחשבות והרצונות הפנימיים, לבין סגנון החיים וקיום המצוות בפועל.

אני מרגישה שהתפקיד המרכזי שלי בשלב הזה של המסע שלך הוא קצת לרכך את צורת החשיבה הזו של 'הכל או כלום'. לעזור לך לקחת רגע נשימה, לעשות צעד אחורה, ולהתבונן על הדרך שלפנייך במבט קצת פחות שחור-לבן.

אני מבטיחה לך שאני לא באה ממקום מבוהל או מיסיונרי, ואין לי צורך לגונן על המגזר או להניא אותך מלחצות את הקווים. אני כותבת לך מלב אל לב, כאשה אל אחותה, מתוך דאגה כנה לבריאות הנפשית שלך. במסגרת הפניה הזו בחרת שלא לדון בענייני האמונה עצמם, ונגעת רק בהיבטים הנפשיים, החברתיים והזהותיים של ההתלבטות שלך. אני מתכוונת לכבד את המקום הזה, להמשיך את הקו שלך, ולהישאר ברובד הזה.

בואי נתחיל,

כשאנחנו חושבים על שינויים גדולים בחיים, קל לפעמים ליפול לאשליה שאפשר להתחיל מ'דף חלק' ולהמציא את עצמנו מאפס: אתמול חרדית, היום חילונית. במיוחד בגיל צעיר, כשהכל מרגיש גמיש והעולם פתוח, התחושה היא שאפשר להביט על עצמנו מבחוץ, כמו לדפדף בקטלוג של זהויות, ולבחור להיכנס לנעליה של כל דמות שנרצה. אבל המבט הזה, קוסם ככל שיהיה, הוא מעט תמים. במציאות, אי אפשר, לטשטש את העבר ולעקור זהות כמו שמחליפים גרביים, ואנחנו אף פעם לא באמת עומדים מול דף ריק וממציאים את עצמנו יש מאין.

ברור לי שאת לא טוענת שאפשר למחוק את העבר, וגם לא מבקשת לעשות זאת. אבל חשוב לי להציף את המחשבה הזו כדי לחדד משהו על החיפוש שלך: המסע שלך לא מתחיל עכשיו מאיזו נקודת אפס דמיונית. האמת היא שהוא התחיל כבר מזמן, ועכשיו, כשאת בוגרת יותר, את פשוט מוסיפה לו פרק חשוב. את מגלה שדברים מסוימים לא מתאימים לך, שצרכים עמוקים שלך לא מקבלים תשובות ראויות במסגרת הקיימת, ושהגיע הזמן לחשוב איך את יכולה לעזור לעצמך לקבל מענה הולם ומספק.

בשלב מסוים, הדיסוננס בין הסביבה הערכית-אמונית הזו לבין העולם הפנימי שלך הרגיש לך חמור עד כדי כך, שאת כבר לא מרגישה שם בבית. אבל המחשבה שאומרת 'אם לא מצאתי את עצמי בבית הזה, אחליף בית והבעיות שלי ייעלמו' היא לא בהכרח כיוון שמקדם אותך.

למה? כי יש לך כבר עוגנים. את נושאת איתך מטען יקר של חוויות, הרגלים, תפיסות עולם, העדפות ואפילו שפת גוף. מעבר לכך, הקשיים שנוצרו ב'בית' הזה הם כבר בתוכך, חלק מההוויה שלך, ואת זו שצריכה לדייק מה הם בדיוק ואיך אפשר לעזור לך איתם. ייתכן מאוד שהחלפת מגזר תהיה בסופו של דבר החלפת תפאורה בלבד, צעד שעשוי להקל עלייך מצד אחד, אך עלול גם להעמיס על המסע שלך מצד שני. כך או כך, הקושי האמיתי שאת נושאת בתוכך יישאר איתך, עד שיקבל מענה עמוק ומרפא שאת כה זקוקה לו.

כלומר, גם אם תחליטי לעשות צעדים שנראים כמו חיתוך חד: לשנות את המראה או להכריז על יציאה בשאלה, סביר להניח שהחוויה הפנימית שלך לא תשתנה באופן מהותי בן רגע. זה יהיה פשוט המשך ישיר או נדבך נוסף באותו מסע שאת עושה. הביקורת או הכעסים על המגזר, הכמיהה להתפתח מתוך חופש, תחושת החסר בעומק ועצמאות מחשבתית – כל אלה יישארו ויחכו לך לעיבוד ולעבודה פנימית.

כולנו מכירים את הבדיחות על ההוא שיצא בשאלה אבל זוהה ברחוב בגלל השקית של 'גל פז', או על זה שבירך בטעות בקול ותיקן מיד ל'ברוך שם כבוד מלכותו'. השקית הזו תמיד תבצבץ אצלנו, גם אם נעבור מחצאית למכנסיים. המסע שלנו, מפתיע או רחוק ככל שיהיה, תמיד יישא על גבו את ההיסטוריה שלו, ויימשך מתוכה.

כדי לבדוק עם עצמך עד כמה הדברים הללו רלוונטיים אלייך, בואי נתבונן רגע על הצרכים שהעלית. את כותבת שמה שחסר לך זה פתיחות מחשבתית, התפתחות אישית ועומק, שהיית רוצה להיות בסביבה שמאפשרת לבטא חירות מחשבתית, יצירתיות וגיוון בדעות ובתפיסות עולם.

בואי נדמיין רגע שאת תופסת אומץ, מחליטה לקחת את הסיכון, עושה את הצעד וחותכת. איך זה מרגיש? האם החלפת הטייטל, השינוי בלבוש או עזיבת שמירת המצוות הופכים אותך לקרובה יותר לעצמך ולאדם שאת רוצה להיות? היית רוצה למצוא זוגיות ולגדל ילדים במרחב הזה? האם המציאות החיצונית אכן שינתה אותך, או שבעצם נשארת את, עם אותה כמיהה ואותן מגבלות פנימיות? והשאלה החשובה ביותר: האם את מרגישה שמהלך כזה באמת מביא אותך ליותר כנות ונאמנות לערכים שהלב שלך מבקש?

עכשיו, בואי נדמיין את הקיצוניות השנייה: החלטת שהמחירים כבדים מדי ואת גוזרת על עצמך חיים של כפילות והסתרה. את בוחרת לא לעורר מהומות בבית, ומתעדפת את הביטחון המוכר ואת המשפחתיות על פני האמת הפנימית והחופש שלך.

איך זה מרגיש? האם את מצליחה לשמר לעצמך בועה שקטה שבה מותר לך לתת דרור לעצמך ולהיות מי שאת, להתפתח ולחשוב מתוך חירות מלאה ולבטא את עצמך, או שאת נאלצת להסתגר במציאות עצובה וכבויה, שספק אם תחזיק מעמד לאורך זמן? האם הפער בין המחשבות והרגשות לבין אורח החיים שאת מנהלת מייצר נתק קשה מנשוא, או שהוא מרגיש יותר כמו מחיר משתלם? האם באמת בחרת לתעדף את מה שחשוב לך יותר, או שפשוט ויתרת על עצמך? וכאן עולה נקודה נוספת למחשבה: האם זה בכלל שונה מהמצב שלך כרגע? אולי בעצם את כבר שם, חיה את הכפילות הזו רק בלי ההגדרה הרשמית, ופוחדת ממציאות שכבר קורית לך בפועל?

אז אם חיים כפולים הם לא אפשרות ריאלית, וגם יציאה בשאלה לא באמת תחולל שינוי מהותי במסע החיפוש הפנימי ולא תיתן מענה לשורש הקושי, אז מה כן?

אני חושבת שכשאת מעמידה את עצמך בהתלבטות הקיצונית הזו, בין שני מסלולים כל כך מטלטלים ואכזריים, את בעצם הופכת את המסע שלך למסע של התפרקות. לחיות חיים כפולים זה לכלוא את השברים שהתפרקו, להכריח אותם להתחבא או לנסות לאחות אותם בכוח; מנגד, לצאת בשאלה זה להחריף את הפירוק שאת חווה גם ככה, ולדרדר אותו לממדים קיצוניים.

אני מציעה מהלך הפוך לחלוטין: במקום פירוק – בנייה.

נראה שאין מנוס מלקחת על עצמך את המלאכה העדינה והעמוקה של גיבוש עצמך מחדש. מדובר בתהליך שבו את מבררת לאט-לאט, שלב אחר שלב, מי את באמת ומהן האמונות והערכים שלך. והבירור הזה חייב להיעשות על דרך החיוב, כלומר, לבדוק למה את כן מתחברת, ולא רק מה את דוחה.

מתוך הבירור הזה, תוכלי לבדוק אם יכול להיות להם מקום וביטוי גם בסביבה המוכרת שלך. האם אפשר להרחיב מעט את המעגלים למחוזות שבהם כן יינתן מקום לחשיבה העצמאית ולמסעות ההתפתחותיים שלך? וזאת, בלי לעקור ממך את אותם חלקים באישיות שעוצבו בתוך החרדיות ושאת דווקא שלמה איתם. לאילו חלקים מתוך המטען הערכי שלך את דווקא בוחרת לומר 'כן'? והאם ייתכן שהחלקים שאמרת להם 'לא', ניתנים לפיתרון או לגישור בתוך מסגרת שתשאיר אותך עדיין שייכת לעצמך ומחובקת ואהובה, בבית ובקהילה?

אני מכירה מקרוב את הגדרות הקשיחים של המיינסטרים החרדי שמקשים עלייך, אבל אני רוצה להציע לך זווית התבוננות נוספת: גם אם הגדרות הללו מאפיינים זרמים מרכזיים במגזר, הם ממש לא חלים על כולם. במבט שטחי, החרדיות אולי מצטיירת כגוש מונוליתי ואחיד, אך בפועל היא רחוקה מלהיות 'תקנון' עם כרטיס כניסה אחיד. יש בה מדרג, מגוון עצום של זרמים, ושוני אמיתי באמונות ובערכים. המציאות כיום מורכבת ויש בה המון גוונים של אפור. ישנן קהילות שלמות, גם אם זה עדיין לא תמיד מרוכז, מאורגן או בהיקפים עצומים, שמאפשרות טווח רחב של דעות.

תתפלאי לגלות שלא כל מי שבוחר להישאר בעולם החרדי עושה זאת רק מתוך עיוורון או פחד. ישנם אנשים חושבים ומעמיקים ששאלו את כל השאלות הקשות, חקרו את הפערים, ובחרו באופן מודע להישאר בפנים, לא משום שהם מתעלמים מהחסרונות, אלא מפני שמצאו שם ערך שגובר מבחינתם על הכל. הבחירה להישאר, כאשר היא נעשית מתוך מודעות ובחינה מחודשת, יכולה להיות בעצמה ביטוי מרשים לחשיבה חופשית.

לכן, לפני צעדים דרסטיים, שווה להשקיע מאמץ בלמצוא את האנשים שהם Like-minded people  שייצרו עבורך קבוצת שייכות. את לא צריכה להחליף עולם שלם; מספיק שתקיפי את עצמך בכמה אנשים בודדים, שלידם תרגישי חופש אמיתי לחשוב ולהביע כל רעיון, ללא פחד, רתיעה או חשש מדחייה.

יכול להיות שבכל זאת תרגישי שנכון לך לטעום ולהתנסות בעצמך, וזה בסדר גמור. בעיניי, בשלב הנוכחי של המסע שלך, שהוא עדיין בוסרי, אני חושבת שאת יכולה להשהות קצת את הבחירה החיצונית הדרמטית. אל תדאגי, היא לא בורחת לשום מקום; תמיד תוכלי לחזור לצומת הזו ולצאת בהצהרות גדולות לעצמך ולעולם.

כרגע, מה שאולי יקדם אותך הרבה יותר הוא לצלול פנימה אל השאלות הבסיסיות והכנות ביותר: במה אני כן מאמינה? מה באמת חסר לי? האם באמת אי אפשר למלא את החסר הזה בתוך העולם שלי, או אולי במעגל קצת יותר רחב שלו? איפה אני רוצה לחפש ולמצוא מענה? והאם המענה שאני צריכה אכן קיים ומובטח לי במחוזות אחרים? הרי שום דבר לא מונע ממך להיחשף לתכנים ולהרחיב אופקים כבר עכשיו. את יכולה לקחת את העצמאות המחשבתית שלך בשתי ידיים, בלי לחכות שמישהו יעניק לך אישור רשמי לכך.

את מציגה במכתבך משוואה שלפיה בעולם החרדי תקבלי שמרנות וביטחון, ובחוץ חופש ואמת. אני מציעה לאוורר מעט את החלוקה הזו. את צודקת לחלוטין שתקרת הזכוכית במגזר החרדי חוסמת לעיתים קרובות את החופש להרהר, לערער ולהטיל ספק. אבל חשוב להבין שהחילוניות אינה גוף טיפולי שרואה אותך ועוזר לך לקבל את החופש שאת צריכה, היא אקלים תרבותי שיש לו סט ערכים, חוקים ומגבלות נוקשים משלו. קיבעון מחשבתי והליכה עיוורת בתלם הן חולשות אנושיות, לא רק מגזריות. רוב האנשים מיישרים קו עם הקודים של סביבתם, וחשיבה עצמאית באמת היא תכונה נדירה של יחידי סגולה בכל חברה.

האם לדוגמה חופש הביטוי שחרוט על דגלו של עולם המערבי הוא אכן חופשי כפי שהוא מצטייר מרחוק? תופעות כמו 'תרבות הביטול'(Cancel Culture)  ממחישות היטב כיצד אדם שמעז לשחוט 'פרות קדושות' חילוניות, או להביע דעה שחורגת מהקונצנזוס העכשווי והטרנדי, מסתכן מיד בנידוי חברתי פומבי. גם שם, החופש לחשוב אחרת נבלם על ידי מנגנוני שליטה וצנזורה כשהוא מתנגש עם ה'הלכות' והמוסכמות החדשות של החברה. גם לגבי קוד לבוש, זה לא שאין תקנון חוקים, הם פשוט בלתי כתובים. אידיאל היופי מכתיב את הנורמות והפרט כפוף ללחצים תרבותיים וחברתיים.

הקשיחות שאת חווה היום לובשת צורה ספציפית ומוכרת במגזר שלנו, אך היא אינה מאפיין מהותי של הדת, אלא תגובת התגוננות של דור שחרד בקיצוניות מכל סטייה. אם תסתכלי מעבר למיינסטרים של ימינו אל הספרות התורנית לאורך הדורות, תגלי עולם תוסס של חלוציות, יצירתיות, עצמאות מחשבתית ואפילו פרובוקטיביות. ים התלמוד והמחשבה היהודית רצוף במחלוקות עזות, אפילו על עיקרי האמונה עצמם.

אני מקווה שתמשיכי לפלס את דרכך במתינות ובשיקול דעת המדהימים שלך, הלוואי שתצליחי לגבש את ההרכב המיוחד של ה'אני מאמין' שלך, לאסוף וללכד את כל הרכיבים הזהותיים שאת בוחרת להגיד להם 'כן', ולעצב את עצמך מחדש כהמשך רציף וישיר, נדבך על גבי נדבך, של מי שאת עכשיו. והכל, ללא קטיעות מכאיבות מדי מצד אחד, וללא ויתור על עצמך מצד שני.

שלך,

חני ר.

 

 

 

 

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

דילמה בין חיים בכפילות לבין יציאה בשאלה - מה המחיר הכבד יותר?
​אני פונה אליכם כי אני נמצאת בשלב של בירור עמוק ויסודי לגבי העתיד שלי, ואשמח לקבל ייעוץ והכוונה. ​חשוב לי להבהיר כבר בהתחלה: המניע שלי לרצון לצאת הוא חוסר אמונה, ולא הרצון לעשות מה שבא לי או לחפש חיים קלים. מדובר בבירור פנימי ואמיתי שמוביל אותי למסקנה שאני כבר לא...
משבר האמון שלי מצדיק שינוי מגזר?
בבית חרדי קלאסי גדלתי, חונכתי לריחוק שלא לומר שנאה מה"מזרוחניקים", למדתי כמה הם מזלזלים ביהדות, כמה לא מעניין אותם הקב"ה, כמה הם מוכנים למכור את כל התורה בשביל קצת רווח, ובעיקר כמה הם רוצים לראות חרדי סובל… בחינת מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור גדלתי, נישאתי, ולאט לאט התחלתי להכיר...
את מי אני אמורה לרצות?
מה העניינים לעשות מה שמקובל? בתורה יש הרבה ציטוטים שלא לפרוש מהציבור וזה, וזה ממש מתסכל אותי, אני בטבעי בנ”א עצמאי, אוהבת בידול ויחודיות, ולחשוב לפני קנית בגד/ מציאת מקום עבודה ממש מגרד לי לחשוב מה יאמרו עלי, אני יכולה לקחת פריט, לחשוב מה יגידו, ולהחליט שאמנם זה קצת משונה,...
זה בעיה שיש פער בין הבית לבית הספר?
אנחנו משפחה שעוסקת בקירוב. הבית שלנו מאוד פתוח, אנחנו מארחים המון ונחשפים באופן טבעי לעולמות שונים. הבת שלי לומדת בבית ספר שהרבה יותר סגור ושמרן מהסגנון שלנו בבית, בעיקר בכל מה שקשור להקפדות על לבוש וטכנולוגיה. הפער הזה מאוד מדאיג אותי. אני פוחדת שהיא תתחיל להרגיש שהבית שלנו פחות טוב...
איך הציבור החרדי מסתדר כלכלית?
יש לי שאלה או בעצם חידה לא פתורה. איך הציבור החרדי מסתדר מבחינה כלכלית?איך יתכן שמשפחות ברוכות מוציאות אלפי שקלים בחודש ומסתדרות נהדר? איך יתכן שמשפחות אברכים שמרויחים מעט מאד גרים בדירות שלהם ולעיתים רוכשים דירה נוספת?יוצאים לחופשה בבין הזמנים,ורוכשים בגדים יקרים בתחילת העונה כאילו זה בחינם?מחתנים מברמצים וחיים את...
שאלות כאובות אחרי טראומות מטלטלות
  כמה לילות אני ״שורפת״ על האתר שלכם מכורה קשות מוצאת נחמה לכל כך הרבה נושאים ושאלות שמתעוררים סתם ככה באמצע החיים. במפגש החזיתי בין אנשים, דפוסים, התנהגויות, קהלים, זרמים, מצב בטחוני, עולמי ואפילו מזג האויר. סקרנות טבעית שמוצאת מאגר תשובות מדהימה כאילו כיוונו גם אלי. לפעמים נראה שהשקעתם בתשובה...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
הצטרף לסטטוס אקשיבה!
בפייסבוק
תעקבו אחרינו!
דילוג לתוכן