שלום לך שואלת יקרה,
אני רוצה לפתוח בברכת מזל טוב, יולדת טריה שכמוך.
בעצם, כתבת לנו את המכתב הראשון כמעט מחדר לידה….
יש משהו בלידה שהיא נקודת עצירה של החיים.
כאילו הרכבת עזבה את המסילה הראשית,
ועצרה באיזו תחנה חילופית.
בזמן כזה של מעבר, עולות הרבה פעמים שבשטף החיים נדחקו הצידה,
והרבה פעמים נבדקות מחדש מערכות יחסים.
אולי זה בעצם מה שקורה אצלך כרגע.
תחנות צדדיות כאלו עלולות להיות די מלחיצות.
מה זה המקום הזה הלא ברור שהגענו אליו?
ולאן ממשיכים ממנו?
ואם נמשיך במסילה הזו, אז אולי בכלל נגיע לאיזה יער שורץ שודדים?
החששות מובנים מאליהם.
הכי קל להשאר במסלול המוכר והמוגן, ללכת ישר ולהגיע.
אבל אולי דווקא במסלול הנידח מחכות לך הזדמנויות צמיחה שלא היו מגיעות אלייך משום דרך אחרת…
אולי עכשיו, עם כל הקושי הנוקב והעמוק, קיבלת הזדמנות לבנות את עצמך ואת הזוגיות שלך ברמות שלא היו קורות בלי רגע הכאב העמוק והנורא הזה.
את מספרת על המכתב שכתבת לו. מכתב שבו רצית להביע את תמצית כאבייך ותחושותייך.
למכתב יש המון מעלות, במיוחד אם את מרגישה שקשה לך לבטא רגשות בשיחה בעל פה.
מכתב את גם יכולה לקרוא ולבדוק עם עצמך אם הוא מוודא בצורה הכי מדויקת את מה שאת רוצה להביע.
סיפרת שהעלית במכתב נימוקים שחלקם רוחניים: האינטרנט הוא יצר הרע, צריך לקבוע עיתים לתורה, דברים שאי אפשר להתווכח עליהם.
ואני רוצה רגע לעצור ולשאול אותך: ואם לא היתה עברה כזו, שקוראים לה 'לא תתורו'? האם אז הכל היה בסדר, והסדרות שהוא צופה בהן היו מקובלות עלייך בכיף גדול?
ברור שלא.
כמו כל אישה בעולם, את מרגישה נפגעת ברגע שבעלך נותן את עיניו בנשים אחרות.
אי ההדדיות שביחסים ביניכם, כל כך כואבת לך. כמו שאת כותבת "כי אני כזו נאמנה אליו ומקודשת רק לו אז למה זה מגיע לי..??"
הקושי הרגשי הגדול, הכאב העמוק והצורב כל כך כל כך מובן.
יש לך את מלוא הלגיטימציה לכאוב על לעומק, לבוא אליו בטרוניה, ולא להסכים לספוג מה שאת לא מוכנה לספוג.
אלא מה, השאלה היא איזה חלק כדאי להביא לידי ביטוי.
את השכל היבש שמדבר על אסור/מותר, או את הלב הפגוע שלך?
חוששני, שפניה בשם התורה או היצר הטוב או התעוררות לכבוד חודש אלול, לא תשיג את המטרה שאת רוצה.
כשאת טוענת טענה רוחנית, נכונה ככל שתהיה, את מסיטה את מוקד הקושי מעצמך, ותולה את הסיבה בגורם חיצוני. בגלל התורה, בגלל הקב"ה.
נכון, זה יותר קל מאשר לגעת בכאב בידיים חשופות,
אבל זה פחות נוגע.
ציינת שקשה לו לדבר על הרגשות שלו. אולי באקלים שלא מעודד שיחה על רגשות, גם לך קשה לדבר על רגשות, ואולי היה קשה לך עוד קודם. את זו שיודעת.
תכל'ס עכשיו, בסוגיה כל כך משמעותית לך שעומדת על הפרק,
מאד מאד כדאי לנסות כן לדבר על רגשות. לפחות לכתוב אותם כמו הרעיון המצוין שהצעת (וככה את גם מוגנת מהחוויה הלא נעימה של שתיקה והעברת נושא).
מה זה עושה לך? מה זה מעורר אצלך?
הסברת את זה כל כך נוגע ללב. ממש הרגשתי צביטה של כאב כשקראתי אותך (ואני מצטטת):
כל פעם מחדש זה מערער את כל היציבות והביטחון, מסעיר לי את הנפש וגורם לי לימים של לחץ ובכי ותחושה נוראה שבא לי למות כי אני כזו נאמנה אליו ומקודשת רק לו אז למה זה מגיע לי..??
וזה רק מה שגיליתי במקרה, בטוחה שיש עוד הרבה שאני לא יודעת כי המכשיר תמיד צמוד אליו, גם אפילו בשרותים הוא איתו..
אני כל כך כאובה על המצב שהגענו אליו, רציתי להקים בית של תורה וקדושה, חלמתי על זוגיות אמיתית עם אהבה ורעות בלי שום מפריעים, קיויתי להיות האשה המושלמת והיפה ביותר לבעלי, ותמיד תמיד אני דואגת להיות נקיה מטופחת והכי יפה שאפשר, בית נקי ומסודר, אוכל טוב וכד..
אני אשה יפה, עדינה וטובה שמרעיפה הרבה חום ואהבה ורק רוצה לעשות לו טוב, דואגת להיות מושכת וזורמת איתו רק שיהיה מסופק ומרוצה…
אז למה? למה אין ביטחון בעולם הזה?
כואב לי מאד וחשה אכזבה עמוקה.. עד כדי שלפעמים בא לי להעיף את כיסוי הראש, ולעשות גם מה שבא לי..
מציעה שעם זה תבואי. שתמקדי את המכתב במה שאת מרגישה כשהוא צופה בנשים אחרות ואת מרגישה שהוא מעדיף אותן על פנייך,
שאת מרגישה שאת נותנת את הלב והנשמה ומרגישה כאב ועצב עמוק מאד כשאת מרגישה לבד.
שאת כל כך אוהבת אותו ורוצה אותו וכמהה אליו, ומחכה שהוא פשוט יבוא אלייך ויתמקד בך, וישאיר את העולם בחוץ, ויגן עלייך מפניו.
(הערת אגב, במכתבים רגישים כל כך, כדאי להזהר מאד מנימה של האשמה.
להתמקד ב'אני' ולא ב'אתה'.
'לי כואב ש….'
במקום 'זה לא בסדר שאתה…')
ועכשיו, יש לי עוד שאלה בשבילך:
כתבת שאת רוצה לבקש ממנו לזרוק את האינטרנט מהבית, ובאותה נשימה הצהרת שכמעט מאה אחוז שהוא לא יסכים.
ואם אכן כך יהיה, מה את מתכוונת לעשות הלאה?
נראה לי שאחד הדברים שמחלישים אותנו, זה מצב שבו אנחנו מרגישים שהאושר או השלווה שלנו תלויה בבחירתם של האחרים.
כל עוד שאת מחכה שהוא ישתנה, אין לך בינתיים דרך לגרום לעצמך להיות מאושרת, כי את בעמדת המתנה, את פסיבית ומחכה ל'גאולה'.
'התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך…."
אל תחכי לגואל, קומי ותעצבי בעצמך את חייך.
מה את יכולה לעושת כדי לקחת את המושכות חזרה לידייך?
את יכולה כמובן ללכת לבדוק את האופציות במפגש אחד על אחד עם אשת מקצוע. אם תרצי המלצות, בשמחה.
מעבר לכל זה, אני חוזרת שוב למה שהצעתי במכתבי הראשון: נכון שזה לא במקום זוגיות ולא מרפא לעומק שום דבר, ובכל זאת תני מקום מיטיב ומחיה גם לעצמך. למשהו או לכמה משהו'ים שעושים לך טוב. תחביב התעמלות, יוגה צחוק, יוגה סתם, אומנות…
אני יודעת שעם תינוק קטן זה קשה למצוא זמן פנוי, אבל אולי כדאי לנסות ליצר אותו.
ו-עוד משהו.
אחרי לידה זה תקופה כל כך רגישה ומורכבת.
תהיי עדינה עם עצמך, אל תדרשי ממך יותר מדי.
ואם את מחפשת אוזן קשבת, את יכולה לפננות ל'ניצה', שהמתנדבות שלהן מלוות נשים אחרי לידה.
המשותף לכל האפשרויות זה דבר אחד:
תעבירי את הפוקוס ממנו חזרה אלייך.
תבדקי איך את יכולה לעשות טוב לעצמך, ולא רק בתנאי שמישהו אחר יעשה משהו.
המון שמחה וכוח,
דבורה.
דלג לתוכן
