שלום ידידי,

בנושא הפנייה, בה התבקשת לתמצת את תוכן פנייתך, בחרת לכתוב את צמד המילים הנורא "יאוש ודכדוך". יאוש רציונלי מתחבר לדכדוך אמוציונלי ואפשר שאין קשה מזה לאדם שנותר מותש, חסר כוחות ונטול תקווה. אתה מדבר על אובדן אמון באנשים, ברבנים ובדרכך באופן כללי, על חיים בשקר ובתחושה של בגידה בילדיך, על היותך "שבור, רצוץ ומרוסק". הלב מתכווץ לשמע הדברים ולמחשבה על מה שאתה עובר. העובדה שאתה כבר מבוגר יחסית ומטופל במשפחה מצמצמת לכאורה את האפשרויות הריאליות שלך ומעצימה את תחושת חוסר האונים וה"דרך ללא מוצא".

המחשבה הראשונה שלי הייתה "אם אתה מיואש, למה אתה פונה לאקשיבה?" אני מרשה לעצמי לפקפק בדבריך לפיהם פנית רק על מנת לפרוק את שעל לבך. סגנון הכתיבה שלך נותן לי את התחושה שגחלי התקווה עדיין מרצדים בתוכך ומייחלים למשהו אחר, לעתיד טוב יותר.

אשתף אותך במה שסיפר לי פעם ידיד שלי שהוא יועץ נישואין. הוא סיפר שהגיעה אליו אשה שבעלה מכה אותה, מתעלל בה ומדכא את רוחה בשלל דרכים. היא אפילו נקטה אמצעי זהירות על מנת שלא יוודע לבעלה שהיא הלכה לייעוץ מחשש שתשלם על כך מחיר כבד. היועץ ניהל שיחה ארוכה עם האשה, הגיע לתובנה שהסיכויים לשינוי קטנים מאד, וייעץ לה להפרד מבעלה. האשה, להפתעתו, למרות הסבל והקושי הבהירה חד משמעית שזה לא בא בחשבון. היא לא תתגרש ויהי מה. היועץ שוחח אתה ארוכות וניסה להבין את ההתעקשות של האשה להצמד למערכת יחסים כפויית טובה כל כך, ולבסוף הבין ממנה את הסיבה הפשוטה ש"זה מה שהיא מכירה", ש"היא כבר התרגלה"…

קל לתמוה על אשה כזו שמעדיפה להשאר במערכת יחסים אומללה רק בגלל שהיא התרגלה אליה, אבל האמת היא שכולנו נמצאים במידה כזו או אחרת במצב דומה. רבים מאתנו חיים בסיטואציה לא מזהירה, לעיתים אף קשה ולא נעימה, אבל לשיגרה יש כוח משיכה עצום שמצמיד אליו את האדם ומקשה עליו להשתחרר ממנו. כנראה שיש משהו מאד מתגמל בקימה בבוקר בידיעה מה הולך לקרות היום, גם אם מה שעומד לקרות איננו מוצא חן בעינינו. מה שמעניין במיוחד הוא שההצמדות למוכר ולידוע איננה מוגבלת למישור המעשי אלא מתרחשת גם במישור המחשבתי ובדרך בה אדם קורא את העולם ומתייחס אליו. אדם בונה לעצמו לעיתים תמונת עולם מסויימת, וגם אם תמונת העולם הזו איננה נאה במיוחד, הרי שהיא נמצאת אתו כבר הרבה זמן וקשה להתנתק ממנה. לפעמים היא גם מעניקה תוקף ותמיכה להלכי רוח ולדרכי פעולה מושרשים שקשה לאדם להפרד מהם. אין לזלזל בתגמול הנפשי שמעניקה לנו השגרה.

אתה מתאר מערכת יחסים אומללה עם סביבתך. יש לך תמונה, מכוערת למדי, של רבנים של מחנכים, גיבשת תפיסת עולם ביחס לעבר וכלפי העתיד. האם אתה מוכן להתגרש מתמונת העולם הזו? האם אתה מוכן לאפשר לנתיבי מחשבה חדשים לחרוץ את רישומם במוחך ובלבך? לתת דגש על ההיתכנות ועל הסיכויים לעתיד במקום על הרוע שבעבר והעיוותים שבהווה? זה נשמע כאילו התשובה מובנת מאליה, כאילו מילתא זוטרתא אני שואל מעמך, אבל סהדי שבמרומים שאני מבין את הקושי שבדבר. לכל דבר בחיים יש מחיר, אבל מה שטוב כאן הוא שאין צורך ליטול סיכון גדול ולשלם הכל מראש. היום-יום שלנו בנוי ממגוון פיסות חיים שיחדיו מרכיבות את הפאזל של חיינו. אנו פועלים במעגלים שונים – הקשר עם האשה, עם הילדים, לימוד, עבודה, שכנים, בית כנסת, משפחה מורחבת, חברים, פעילות פנאי, וכך הלאה. בדרך כלל די לו לאדם לערוך שינוי, אפילו קטן, באחד המעגלים הללו על מנת למלא את ריאותיו המצומקות באויר מרענן ורווי חמצן שמעניק לו כוח להמשך.

וכאן אי אפשר בלא אזהרה: ברגע שתתחיל לחשוב על שינוי, הרי שהשגרה, שתמצא עצמה מאויימת, תתמרד ותלחם בך בכל כלי הנשק העומדים לרשותה: עם נימוקים מלומדים למה כל המעגלים כרוכים זה בזה ואי אפשר לשנות אחד בלי השני, ולמה עכשיו זה ממש, אבל ממש לא הזמן המתאים לשינוי, שאין ערך לשינוי קטן בתחום מצומצם, עם דמיונות של הנורא מכל שעתיד להתרחש אם אך תעז לשנות משהו. השגרה תגייס לצידה את עוזריה הנאמנים, היאוש והדכדוך, ותשלח אותם לכבות כל ניצוץ וזיק מחשבה שהיא תראה כמאיימת עליה. חשוב לדעת ולצפות למתקפה הזו כי ידיעת האויב היא חצי מהניצחון.

לגבי הרבנים, אזהר בדברי שכן הזהירו חז"ל מאד מפני ביזוי תלמידי חכמים, ובכל זאת הדברים צריכים להאמר. אתה מתאר תמונה קשה של קטיגוריה בתלמידי חכמים, ולצערי יש אמת בדבריך. מצד שני צריך לזכור שהעיוות נמצא אמנם בחלון הראווה, בעיתונות ועל גבי הקירות, אך למעשה מהווה שכבה דקה ועכורה שמאחוריה עומדים תלמידי חכמים רבים, אנשי מעלה אמתיים, בעלי חסד גדולים, נבונים, מעורבים בדעת עם הבריות, שאפשר להנות מהם עצה ותושיה. לעיתים דווקא מעלתם מונעת מהם להתפרסם, וד"ל ואכמ"ל. לא כל מי שהוא גאון בתורה הוא בהכרח גם אדם שאני יכול וצריך לקבל ממנו.

לא הזכרת איפה אשתך בסיפור הזה. קשה יהיה לך לערוך שינויים בלי לשתף בהם את רעייתך. האם היא יודעת מה עובר עליך? האם היא נמצאת במקום דומה לשלך? או אולי היא דווקא תורמת לתחושת המילכוד שלך? תהא התשובה אשר תהא, סבורני שחייב להפתח ערוץ תקשורת עם אשתך על מה שעובר עליך. אני מבין את החשש ומודע לסיכון, אבל זכור שמטבע האשה, במקום הכי עמוק בנפשה, לרצות בטובתו של בעלה. היא שמחה ושואבת סיפוק מכך שבעלה חולק עמה את רגשי נפשו, ותהיה מוכנה להרבה יותר ממה שהיית חושב על מנת ליישב את רוחו הסעורה. יתירה מכך, בינה יתירה יש בה באשה והיא יודעת להפריד עיקר לטפל, לחשוב מחוץ לקופסה ולהציע דרכים שעשויות לנטרל חששות וסיכונים.

כיצד תוכל לצאת מתוך ההפיכה? לא יכולתי לספק לך מרשם מסודר גם אילו הייתי מכיר אותך, קל וחומר כאשר אינני מכיר לא אותך ולא את הסביבה שבתוכה אתה חי. אולם הכוונת המחשבה במגמות שנכתבו לעיל עשויה לחשוף בפניך אפשרויות שנעלמו ממך קודם לכן. כאשר ה' פוקח את עיני הגר המצרית, והיא נושאת את עיניה ורואה באר מים, הרי שהבאר הייתה שם קודם לכן, אלא שלפעמים אדם נמצא במצב בו הוא לא מסוגל לראות. יאוש ודכדוך הם בהחלט ממסמאי העיניים העיקריים, ו"הכל בחזקת סומין" כאשר הם נמצאים במקום הזה, אולם די לפתוח פתח כפתחו של מחט על מנת ש"יבוא הקב"ה ויאיר את עיניהם". אולי תאמר בנפשך "אם זה לא קרה עד עכשיו, למה שזה יקרה עכשיו?" אולם זו שוב עצת השגרה המאויימת. החיים משנים אותנו ומקרים בפנינו הזדמנויות חדשות ועלינו רק להיות מוכנים לקלוט, להכיל ולמנף את ההתרחשויות שקורות סביבנו.

אתה עצמך רואה את עצמך כצעיר וזה לגמרי נכון. תחשוב כמה שנות בגרות מאחוריך (10-15?) וכמה עוד לפניך (50-60?). האם תוכל לוותר על כל חייך העתידים? אינך צריך לשנות את כל אורח חייך על מנת לצאת מן המיצר. די בכמה נקודות, בכמה תחומים בהם תערוך התאמות ושינויים על מנת להשיג איכות חיים טובה בהרבה. חבל יהיה לעמוד בעוד 10 שנים באותו מקום. חבל יהיה גם להתעשת ולחשב מסלול מחדש בעוד 10 שנים ולחשוב שבעצם יכולת לעשות זאת כבר מזמן ולחסוך ממך כאב לב ועגמת נפש רבים.

לקראת תחילת השנה החדשה הבעל"ט אני מאחל לך רק טוב והצלחה, שתחת היאוש תעלה תקווה ותחת הדכדוך תעלה שמחת חיים, שההתחדשות של היקום כולו תכלול גם אותך בתוכה ושבעוד שנה תוכל להסתכל אחורה ולומר "ב"ה! לא היה קל, אבל היה שווה".

בברכה,

גרשון

[email protected]