שלום וברכה,

אני מסתובב עם השאלה שלך הרבה זמן, ומכאן גם עיכוב התשובה שלי. השאלות שאת שואלת כואבות מאוד וצודקות מאוד. אני רוצה כבר בתחילת דבריי לומר שאני מבקש לשמור כאן על ענווה ועל צניעות, ולא להתיימר "לתת תשובות" על כל הנקודות שהעלית. קודם כל, ברמה העובדתית, אני לא מרגיש שאני מחזיק בידיי את כל התשובות. אבל יותר מכך – ברמה העקרונית, אני לא מאמין בתשובות חד־ממדיות ופשוטות שפותרות בקסם את כל השאלות. השאלה היא מהותית לעולם שלנו ולקיום שלנו: גם מפני שאנחנו כל הזמן במסע לעבר הגילוי, ואין לנו את כל הידע והתשובות מראש; גם מפני שהעולם שלנו באמת סתום לעיתים וחידתי; וגם מפני שאנחנו בגלות גדולה, מבחינה נפשית ומבחינה דתית.

הרקע האישי הכואב שתיארת הוא דוגמה לכך שאנחנו חיים בעולם שבור. אני לא רוצה לדבר בטון מייאש. יש בעולם גם הרבה יופי, ואסור לשקוע בעצבות ובייאוש. יש המון תקווה, ויש גאולות קטנות ופרטיות שמתרחשות כל הזמן. גם אנשים שעברו דברים קשים מאוד מגיעים למקומות יפים ומוארים. ובכל זאת, הפגישה עם המקומות הקשים והפוגעים שאת מתארת, ושנמצאים בעוד מקומות, היא בהחלט מפגש עם מה ששבור בעולם שלנו. מפגש עם הגלות.

יש ביטוי בחז"ל: "שכינתא בגלותא" – השכינה בגלות. זה נשמע כמו מושג מיסטי רחוק, אבל הפשט הפשוט שלו הוא שיש מציאות שבה הטוב האלוקי חסר ולא נראה; שהוא בגלות, שהוא בתוך הבור, שהוא לא מתגלה. שאנחנו לא רואים את הטוב והרחמים של ה' בתוך העולם האנושי שלנו. ובעצם יותר מזה: שגם החלק הדתי שבור. שגם התורה, שהייתה אמורה להיות כלי טהור שדרכו מתגלים האמת, החסד והרחמים, אף היא נמצאת בגלות. גם בה יש חלקים שלא מאירים לנו, ואולי אפילו מרחיקים אותנו.

"זכה – נעשית לו סם חיים; לא זכה – נעשית לו סם מוות". זו אותה התורה בדיוק, והיא יכולה להפוך לסם מוות. אלו דיבורים רדיקליים ממש, והם לא המצאה שלי -חז"ל אמרו אותם. יש גם ביטוי נורא שהתלמוד הבבלי מביא כלפי עצמו במסכת סנהדרין, על הפסוק ממגילת איכה: "במחשכים הושיבני כמתי עולם". אמר רבי ירמיה: "זה תלמודה של בבל". יש הסברים שונים לדברי רבי ירמיה, אבל עצם הביטוי מלמד שיש מציאות כזו שהתורה אינה מאירה לאדם, ושהוא עלול למצוא בה חושך. בפרט הדבר כך כאשר הסובבים אותו מוציאים מן התורה סימוכין לכך שאפשר – או אפילו צריך – לפגוע במישהו, להשפיל אותו, להשתיק אותו או להקטין אותו.

לכן, כשבאתי לכתוב לך, כל הזמן חשבתי לעצמי שאני לא רוצה לשמש כאן כ"פלסטר". אין בכוונתי להרגיע אותך באופן מלאכותי, או חס ושלום לעמעם את ההרגשה הצודקת שלך. אני חושב שהכאב שלך צריך להישמע היטב. משום כך אני רוצה להימנע מ"תירוצים", ולנסות לדבר על דרך ועל מהות, גם אם זה אומר שלא תקבלי תשובות נקודתיות על כל מה שכתבת. אני מאמין, ומקווה, שכך אולי אועיל יותר.

אתחיל עם הרקע האישי שהעלית. את מבקשת שלא להתייחס אליו, אבל אני לא יכול להתעלם ממנו לגמרי. קשה לי להאמין שאפשר להגיע לרווחה ולרגיעה אמיתית בנושאים שמעסיקים אותך במכתבך, בלי להפנות את תשומת הלב ליסודות הנפשיים הבסיסיים שעליהם מושתת כל העולם שלנו. האמונה היא אמון. האמונה יושבת על אותה מיומנות נפשית נרכשת שנקראת אמון – אמון בסובבים אותנו, אמון בעולם, ומתוך כך גם אמון במי שאמר והיה העולם. אדם שהורגל לחיות בסביבה ששברה את היסודות הבסיסיים האלה, או התעלמה מהם, או הדחיקה אותם, יתקשה (אם לא יעשה עבודה של תיקון) להפנות את אותם יסודות נפשיים בצורה בטוחה ורגועה גם כלפי הקב"ה והתורה. המילים הראשונות בעבודת ה' שלנו בבוקר הן: "רבה אמונתך". ואם אין אמון ואין אמונה, קשה להתחיל בכלל.

לצערנו, לפעמים נראה שאנשים בסביבה שלנו, ביודעין או שלא ביודעין, עשו הכול כדי לחבל ביכולות הבסיסיות האלה של תקשורת ואמון. התיקון לזה יהיה בעבודה לשיקום הבסיס הזה (ובכל הנוגע למצע הנפשי, מומלץ לעבור טיפול משמעותי אצל אשת מקצוע). זה תנאי לכל מערכת יחסים, ובוודאי למערכת יחסים מול בורא העולם. אם התורה היא שדר, אם היא סוג של תקשורת בינינו לבין בורא העולם, הרי שאם כלי הקליטה של התקשורת שלנו שבורים – נקבל גם שדר שבור ומשובש.

בשאלה הראשונה שלך אני מזהה בין היתר נקודה חיובית מאד, שאני רוצה להדגיש אותה ולייקר אותה בפתיחת הדברים –  רואים שיש לך יראת שמים ויראת חטא. וזה דבר גדול. אכפת לך מאד להיות נאמנה לתורה ולמצוות המסורים לנו, ואת חוששת לפגום בקשר האמיץ שלך ובנאמנות שלך לתורה. ראוי לייקר את הגישה הזהירה הזו. יראת שמים היא לא פחד ממישהו רע ח"ו, אלא אינסטינקט טבעי של פחד שנועד לשמור עלינו, שמשמש לדבר טוב: לאחריות, לרצינות, ולהבנה שיש כאן דבר יקר שעלולים לאבד. אבל יחד עם זה, אסור שהפחד ישתק. הבחירה היא דבר מפחיד, אבל הקב"ה נתן לך תבונה, והיא הכלי שלך. זה לא שחור ולבן, ולא שני צדדים קיצוניים בלבד. צריך לזהות את הדבר הנכון בלי לשבור את הכלים: לדעת להפריד בין שכבות, לאט לאט; להכיר בחולשות האנושיות; ולדעת שגם בתוך המורכבות, יש אמת שאפשר להתקרב אליה.

אם אני חושב על הדבר הכי מהותי שאני יכול לייעץ לך בהקשר של התהיות והשאלות שתיארת, הוא יהיה: "עשי לך רבנית" – על משקל "עשה לך רב". בדגש על המילה "עשי" ובדגש גם על "רבנית" (אשה ולא גבר). את זו שצריכה לבחור מי תלמד אותך תורה באופן שירפא את נפשך, ייתן לך מזור, ויפתח לך פתח לראות את האור שבתורה. חלק מהציווי "עשה לך רב" הוא שהבחירה בידיים שלך: את בוחרת את מי שנכון לשורש נשמתך, את מי שמרפאת ומיישבת את הלב, ולא מכניעה, משפילה ופוגעת – לא בך ולא באופן שבו התורה נתפסת אצלך בעקבות כך. וזה אומר להימנע מתורה של "ציטוטים" – להקפיד, לפחות בשלב הזה, שלא לקרוא את התורה לבד באופן של ציטוטים תלושים, לא להיתפס לשורה אחת שמישהו מצטט, ולא ללמוד כך את התורה "קרעים קרעים" (ביטוי בגמרא על מי שלומד ומפסיק, ולא לומד באופן שיטתי ורציף). את צריכה דוגמה חיה אל מול העיניים, מופת ומודל, של אשה יראת שמיים שחיה באמון ובאמונה עם התורה ועם כל המורכבות של הדברים והקושי שמעלה העת המודרנית לאשה שדבוקה בה' ובתורתו.

למרות שהייתי רוצה לפנות אותך לספרים שמלמדים את השקפת היהדות באופן יותר רחב ועמוק, ובאופן יותר אמיתי ותואם לדור שלנו. אני רוצה להקדים ולומר שיש חסרון כאשר כל הקשר שלנו אל התורה הוא דרך טקסטים. קל וחומר אם אנחנו קוראים רק ציטוטים ולא לומדים את הדברים במקורם. הטקסטים לבד יכולים להביא לעיוות. מי שלומד רק ממילים יכול להגיע לטעויות נוראיות. צריך "עשה לך רב" ו"קנה לך חבר"; צריך למצוא את הרב, וכאמור – במקרה הזה הרבנית – שהיא באמת "לך" – תואמת אותך, מתאימה לך, מרוממת אותך. חז"ל אומרים: "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות – יבקשו תורה מפיהו". אינני חושב שהכוונה היא לשלמות על־אנושית, אלא לכך שצריך לחפש אדם שמפגש איתו פותח בך אמון, נקיות, יראת שמים ושמחה. אדם שהתורה דרכו נעשית תורת חיים, ולא כלי של פחד והשפלה.

בעיניי, חובה עלייך, עד כמה שאפשר, ללמוד לא רק מפי ספרים אלא מפי דוגמה חיה. זה קריטי. מאחר וחווית פגיעה שמתבטאת בשבירה של האמון וערעור של צורת החיים הנכונה – עלייך לראות – בעיניים – דרך חיים אחרת. התבניות צריכות כיול, ונדרשת ראיית אלטרנטיבה. צריך לראות איך התורה היא "תורת חיים" בפועל; איך היא נראית כשהיא מתיישבת על אדם בריא, עדין, ירא שמים ושמח. בלי זה, אינני חושב שתמצאי מספיק מנוחה מתוך הבנה, ספרים או ציטוטים בלבד. התיקון לפגיעה בקשרים, באמון, ובתורה שמתחברת לחיים, איננו רק בלמידה עיונית, אלא בדוגמאות בפועל: איך זה נעשה, איך זה חי, ואיך זה מרגיש נכון.

לכן כל מה שכתבתי ושאכתוב כאן אינו יכול להוות תחליף. אולי רק קריאת כיוון, ובכל זאת אוסיף עוד כמה מילים:

אנחנו כעת בערב חג השבועות, חג מתן תורה, וזה לוקח אותי למחשבות רחבות יותר על לימוד תורה ועל היחס שלנו אליה. נדמה לי שהמחשבות האלה נוגעות גם לשאלות שלך. המושג "תורה" הוא מושג רחב מאוד. מצד אחד חז"ל אומרים ש"התורה קדמה לעולם", כלומר שיש בה מימד יסודי שהוא מעבר למציאות הקונקרטית שלנו; איזה יסוד של אור פשוט, איזו מהות שקודמת לקיום. ומצד שני, אפשר לפתוח ספר הלכה ולראות התעסקות בכל מיני פרטים ופרטי־פרטים של החיים האנושיים והזמניים שלנו, ולעתים התחושה היא של עיסוק בדברים קטנים.

בנוסף, מצד אחד התורה ניתנה מן השמים. ומצד שני היא מאוד אנושית: היא כתובה בשפה אנושית, והיא נמסרה, נלמדה, פורשה ופותחה לאורך הדורות בידי בני אדם בשר ודם. עד כדי כך שנדרש אמון גדול במעבירי התורה, ובכלל אמון בכך שיש איזו השגחה של ה' על התורה; שלמרות שהיא מגיעה אלינו בתיווך של בני אדם, היא שיקוף אמיתי של רצונו. במילים אחרות: התורה ירדה לעולם, ובדווקא היא ניתנה לבני אדם. כמו במדרש הידוע על משה שאמר למלאכים שאין ביניהם גנבים, ואין ביניהם יצר הרע. כלומר, התורה ניתנת מראש לבני אדם שהם מטבעם מוגבלים, נופלים, ולעיתים גם פגומים מוסרית (חז"ל מביאים ביטוי על המין האנושי ש"כולו שקרים").

נדרש כאן אמון בסיסי. וכשכלֵי האמון פגומים, קשה שזה לא ישליך על ההתייחסות שלנו לתורה. אחת מדרכי ההתמודדות של בני האדם היא לראות הדברים שחור-לבן, וביותר – להרחיק ככל האפשר את האדם מן התורה, ולהפוך אותה ל"תורה בשמים". כלומר, אתה בעצם לא מבין כלום, אתה רק צריך לציית ולעשות מה שאומרים לך. יש בכך הקלה חינוכית מסוימת, כי לא צריך להתמודד עם המורכבות ועם הקשבה לספיקות. בעצם, לא מכירים בכך שהתורה עוברת דרך בני אדם, וכך כביכול מתמודדים עם הקושי: מתייחסים אל התורה כמשהו מופשט, אובייקטיבי לגמרי, חסר אפשרות לשינוי ובעצם חסר אפשרות להבנה, כולו מעבר לשכל האנושי ולקיום האנושי. האדם נדרש לפי גישה זו – לכופף את עצמו לגמרי, לבטל את עצמו כאין וכאפס, להשתיק את צרכיו, רגשותיו, מחשבותיו ושכלו, ולציית (זו אגב, מהותה של דת האיסלאם. זה פירוש של המילה "איסלאם" – השלמה, הכנעה מלאה לדבר האל; התורה, להבדיל, דורשת את שותפות האדם בהבאת דבר האל לעולם). ההתמודדות הזו היא בעצם ביטול השכל וביטול המגע האנושי עם התורה. כאמור, יש בדרך הזו משהו קל, כי היא עוקפת קשיים, שאלות, ספיקות והתלבטויות. ברגע שמסתכלים על הכול כ"ככה זה – תקבלי את זה", אפשר כאילו "לפתור" הרבה "בעיות". אבל אני לא חושב שזו הדרך שחז"ל הורו לנו, וזה רחוק מהאמת וזה לא תורת ה' ולא תורת חיים.

כידוע, מה שמבדיל בין כת הקראים לבין מסורת התורה, כפי שהתקבלה אצלנו במשך הדורות, הוא שהקראים ראו לפניהם רק את הטקסט, רק את מה שכתוב. לכאורה הם ייחסו לטקסט קדושה גדולה יותר מאשר "הרבניים" (כפי שכינו את מי שהאמינו בתורה שבעל פה): אם כתוב – כתוב; ומה שכתוב – קדוש, ומה פתאום לחשוב שאדם בשר ודם יכול להביע על הטקסט האלוקי איזושהי דעה או פרשנות (ובטח פרשנות שמוציא את הטקסט מפשוטו). אבל זו לא התורה שקיבלנו. מי שיסתכל על ההיסטוריה של התורה ייווכח שהיא לא הפסיקה להתפרש, להתפתח ולהיות דינמית, משום שהיא עברה והשתנתה כל הזמן בידי חכמי הזמן, באופן שמשלב יראת שמים גדולה וזהירות ונאמנות מוחלטת להקשבה לדבר ה' הכתוב בתורה, יחד עם התאמה והרחבה וממשק עם החיים עצמם ועם העתים המשתנים. זו רשות שהקב"ה נתן לחכמים בתורה שבעל פה: להכניס את עצמם ואת לימודם לתוך הטקסט, לקרוא אותו בעוד אופנים, ולהפוך אותו מ"תורה בשמים" לתורה שבארץ.

הסיפור על תנורו של עכנאי בגמרא מראה את זה בצורה חדה. במחלוקת ההלכתית בין החכמים, רבי אליעזר בן הורקנוס מנסה לשכנע את חבריו בנימוקים רבים, אך הם אינם משתכנעים. אז רבי אליעזר מתחיל להביא אותות ומופתים כדי להוכיח את צדקתו: חרוב נעקר ממקומו, אמת המים חוזרת לאחור, קירות בית המדרש נוטים ליפול, ולבסוף אפילו יוצאת בת קול מן השמים ומכריזה שהלכה כמותו. אבל אז קם רבי יהושע על רגליו ואומר: "לא בשמים היא", ופסיקתו של רבי אליעזר לא התקבלה.

רבי ירמיה מסביר שם מה פירוש "לא בשמים היא": "שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול". כלומר, לאחר שהתורה ניתנה לבני אדם, היא כבר לא נמצאת בשמים. היא נתונה לשיקול דעתם של חכמים כאן בארץ. הגמרא אף מספרת שאליהו הנביא אמר שבאותו זמן חייך הקב"ה ואמר: "נצחוני בני". זה דבר פלא עצום ונורא: התורה הקדושה נתונה בידי בני אדם. כמובן, הדבר הזה פותח פתח גם לשימוש רע בתורה. אבל הוא גם מלמד שהתורה האנושית – זו שנתפסת בשכלם של בני אדם, נלמדת על ידם ומתפתחת על ידם – היא התורה הנכונה. אין משמעות לתורה שנשארת בשמים בלבד, כי כל הרעיון של התורה הוא שהיא תהיה בארץ, בתוך התחום האנושי, בתוך המושגים האנושיים ובתוך החיים האנושיים.

זה משהו שאולי קשה לתפוס את המורכבות שלו: איך השמים נפגשים עם הארץ, ואיך הקב"ה, כלשון המדרש, משליך את האמת ארצה ואומר: "אמת מארץ תצמח". דווקא מן הארץ, ודווקא מתוך המוגבלות האנושית. קשה לתפוס את המורכבות הזו, מפני שבאותו זמן שאנחנו מדברים על תורה של בני אדם, אנחנו מאמינים שהתורה היא מן השמים; שהיא מכילה את האינסוף, שיש בה חוכמה אינסופית וטוב אינסופי; שהיא משקפת את רצון ה', והיא הקשר שלנו אל ה'. דרכה אנחנו יכולים לשמוע את קולו ואת התגלותו.

מצד אחד יש את הקב"ה שהוא "נותן התורה", כפי שאנחנו מברכים בכל בוקר ("נותן" בלשון הווה, כל יום מחדש); ומצד שני יש את "חיי עולם נטע בתוכנו": משהו שהוא כעין נטיעה שגודלת בתוכנו ונובעת מאיתנו. הקב"ה סומך עלינו שנבין את דברי התורה, שנפתח אותה, ושנטמיע אותה באופן הנכון והראוי בחיינו.

הרב קוק מדבר במקומות רבים על כך שיש לאדם נטיות טבעיות בריאות, שהוא צריך להקשיב להן, ושהן עצמן בבחינת תורה – כעין מה שנאמר על אברהם אבינו שלמד תורה מעצמו ("נעשו שתי כליותיו כשני רבנים") עוד לפני שניתנה תורה. הרב קוק מביא על כך את הפסוק: "לעשות רצונך אלוהי חפצתי ותורתך בתוך מעיי" – ההקשבה לתורה שנובעת מתוכי, וכך נוצר מפגש בין משהו שצומח מתוכי ובין משהו שמגיע משמים – תורת ה', ונוצר ממשק בין הרצון שלי לרצון ה'. חז"ל אומרים על הפסוק "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה": בתחילה היא "תורת ה'", ואחר כך היא נעשית "תורתו" – התורה הופכת למשהו אישי שלי, ונטמעת בחיים שלי באופן שלם ובריא. אנחנו מבקשים: "ותן חלקנו בתורתך" — שלכל אחד יש חלק משלו. כלומר, התורה צריכה להיות מוטמעת בתוך חיי; היא צריכה להתפרש ולהתארגן באופן מיוחד בחיים שלי, בדרך שונה לגמרי מן האופן שבו היא מתפרשת ובאה לידי ביטוי אצל מישהו אחר. זה רחוק מאוד מתפיסה של התורה כעין "הנחתה" מלמעלה של סט הוראות שאני צריך לקבל כפי שהוא, בלי להיות מעורב באופן אישי בתוכו.

מכאן אני חוזר לנקודות שהעלית. אני מרגיש שלא אוכל לענות לך על כולן. ראשית, מפני שאני לא בטוח שיש לי תשובה להכול. כפי שכתבתי לעיל, אנחנו בגלות רוחנית – וחלק מזה הוא חוסר היכולת שלנו לראות את השלמות של התורה, ואיך "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". גם התורה בגלות וצריך לבכות ולהתפלל גם על זה, ולא תמיד יש לנו הסבר מספיק ללבטים שלנו, ולא תמיד אנחנו יכולים להתחבר באופן מלא, ולראות ש"כי הם חיינו" ממש. על כך אנחנו מבקשים: "האר עינינו בתורתך", "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".

שנית, מפני שאני חושש שניסיון מצדי "לתרץ" בפורמט כזה של מכתב ישטיח את הדברים. כמו שאמרתי, צריך לעשות רב – ובמקרה שלך, כאמור, רבנית – וללמוד באופן חי את ההתייחסות הנכונה אל הדברים.

ואחרי ההסתייגות הזו, אציין רק כמה נקודות בקווים כלליים, מתוך הבהרה שזו ההסתכלות שלי כרגע, ואת מוזמנת לבדוק את הדברים ולהתייעץ עליהם עם אנשים נוספים.

אתחיל בכך שיש בעיה גדולה בציטוטים של מאמרים מתוך הגמרא, ואפילו בהפניית זרקור לדין או הלכה אחת, בלי לראות הקשר רחב של דברים בתורה ובדברי חז"ל, ובלי לראות את הצדדים הנוספים והשונים שקיימים לצד אותה הלכה או אותה אמירה. למשל, כשמסתכלים על הגמרא ולוקחים ציטוט אחד בגנות האשה, בלי לדעת שבתלמוד יש קולות רבים ומגוונים, ובלי להכיר את ריבוי הקולות והמחלוקות שהוא אחד הדברים המדהימים ביותר בתלמוד – הופכים שוב את הגמרא למשהו קשיח, למבט של 'קראות' ושל פונדמנטליזם. מבט שנצמד לשורה הכתובה ומפרש אותה רק לפי מה שנאמר בה באופן מבודד, ובעצם באופן של "הוצאת דברים מהקשרם". וכידוע שקר מבוסס לרוב על חצי-אמת.

צריך לזכור שלפעמים דברים קשים שנאמרו על נשים נאמרו לגברים בתוך בית המדרש, לעיתים מסיבות חינוכיות מסוימות, למשל כדי ליצור מרחק של צניעות בין גברים לנשים; ולצד זה אפשר גם להוציא ציטוטים קשים על גברים, על יצרם, על חולשותיהם ועל נפילותיהם. כל ציטוט כזה, כשהוא עומד לבד, עלול ליצור תמונה מעוותת. התורה אינה אוסף של משפטים שנשלפים מתוך מאגר ציטוטים. היא עולם שלם, עם הקשרים, מתחים, איזונים, כיוונים ופרשנויות.

שנית, דברים רבים נאמרו בהתייחסות למצב תרבותי מסוים. מעמד האשה בתקופת התלמוד היה נמוך מאוד ביחס לימינו. אשה הייתה בדרך כלל חסרת השכלה פורמלית, תלויה כלכלית בגברים שסביבה, ופגיעה הרבה יותר מבחינה חברתית ומשפטית (מצד אחד, זקוקה באופן קריטי לקיום הפיזי שלה לנוכחות של גבר בחייה, ומאידך – גם נוחה מאד לפיתוי). ממילא, חלק מן האמירות שנראות לנו היום קשות מאוד אינן בהכרח אמירה מהותית על "האשה" כאידיאה, אלא תיאור של מציאות חברתית מסוימת, ולעיתים גם ניסיון להתמודד עם המציאות הזו בכלים שהיו קיימים אז.

וזה דבר עדין מאוד. מצד אחד אני לא רוצה לומר בפשטות: "זה רק היה פעם, וזהו, היום זה לא רלוונטי", כי זו אמירה שטוחה מדי ביחס לתורה. מצד שני, גם אי אפשר להתעלם מכך שהתורה שבעל פה תמיד דיברה בתוך מציאות מסוימת, עם מושגים חברתיים מסוימים ועם מבנים משפחתיים וכלכליים מסוימים. כשחז"ל דנים באשה, בעבד, בקטן, בגוי, בעני, במלך או בתלמיד חכם – הם לא מדברים בחלל ריק. הם מדברים מתוך עולם ממשי, עם הנחות יסוד של אותו עולם. השאלה הגדולה היא איך לומדים את הדברים ביושר: לא מוחקים אותם, אבל גם לא מקפיאים אותם כאילו כל משפט שנאמר בתוך הקשר מסוים הוא בהכרח ההגדרה הנצחית והיחידה של רצון ה'.

ולכן אני חושב שצריך להבחין בין כמה רבדים. יש רובד הלכתי־מעשי, שבו ודאי שאי אפשר שכל אחד יחליט לעצמו מה מחייב ומה לא. יש מסורת פסיקה, יש גדולי תורה, ויש אחריות גדולה מאוד כשנוגעים בהלכה. אבל יש גם רובד של הבנה, של פרשנות, של יחס נפשי ומוסרי. ושם, נדמה לי, אסור לוותר על השאלות. להפך – שאלות מוסריות עמוקות אינן בהכרח סימן לריחוק מן התורה, אלא לעיתים דווקא סימן לכך שהתורה חשובה לאדם ושהוא באמת מאמין שהיא אמיתית ורלוונטית גם עבורו (בלשון חז"ל: "מתוך שיודעין בהקב"ה שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו"). מי שלא אכפת לו מן התורה, לא מוטרד ממנה. דווקא מי שמאמין שהתורה אמורה להיות אור, אמת וחיים, נבהל כשהוא פוגש בה דברים שנראים לו מנוגדים לאור, לאמת ולחיים.

ואולי כאן נמצא אחד המקומות שבהם צריך הרבה ענווה והקשבה. ענווה כלפי התורה, אבל גם הקשבה אמיתית לנפש שלי וכבוד כלפי הקולות העולים בי. ענווה כלפי התורה פירושה לא למהר לבטל דברים שאיננו מבינים, ולא לחשוב שכל מה שלא מסתדר לי מיד עם העולם המוסרי שלי – ודאי שהוא טעות. אבל יחס של כבוד כלפי הנפש פירושו גם לא לדרוס את המצפון, ולא לומר לעצמי שכל תחושת אי־נוחות מוסרית היא בהכרח יצר הרע או השפעה חיצונית פסולה. הרי גם המצפון הוא חלק ממה שהקב"ה נטע באדם. גם הרגישות לצדק, ליושר, למוסר והתקוממות מול עוול ומול פגיעה בבני אדם, אינם דברים חיצוניים לתורה.

חז"ל עצמם הרי מלאים ברגישות כזו. לצד אמירות קשות בודדות, אפשר למצוא גם אמירות מופלאות על כבודה של אשה, על זהירות בכאבה, על כך שאדם צריך לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו, על דמעות, על אונאה, על צער ועל כבוד הבריות. ולכן כשאדם לוקח רק צד אחד מתוך הספרות העצומה הזו, הוא לא באמת פוגש את חז"ל. הוא פוגש ציטוטים. וכאמור ציטוטים יכולים להיות דבר מסוכן, כי הם נותנים איזו אשליה של וודאות, ופעמים רבות הן משמשים ככלי להשלטת דעה קיצונית אחת והשתקה של הבנה עמוקה יותר של התורה.

אתן דוגמה מתוך הנקודות שהעלית. האם התורה מתירה פוליגמיה  – ריבוי נשים? התשובה שלי היא: חד משמעית לא. התורה מתנגדת לכך. זה דבר פסול ורע מאוד. אם נתבונן היטב נראה שמאז נתינת התורה זה היה גרוע בעיני התורה (הרב ראובן מרגליות כתב מאמר שמוכיח שהיהדות תמיד ראתה בעין רעה את ריבוי הנשים). הציור האידיאלי הוא "והיא חברתך ואשת בריתך", והנביא מתאר שם בגידה של בעל באשתו. יחד עם זאת, המציאות היא שבעולם העתיק נשיאת כמה נשים הייתה עניין מקובל ולעתים אפילו הכרחי – כי נשים רבות היו חייבות להינשא כדי שתוכלנו לחיות במובן הכי פשוט של המילה, כי בלי עוגן כלכלי האדם היה נתון לחרפת רעב, והכלכלה היתה בידי הגברים. בתוך עולם כזה, התורה ניסתה לצמצם ולהגן ככל האפשר על הנשים. אבל היום ודאי שזה אסור מכוח גזירת רבינו גרשום מאור הגולה. ואם מישהו ישאל אותי מה דעת התורה בעניין הזה, לא אוכל לומר שגזירת רבינו גרשום היא רק תוספת מאוחרת וחיצונית. מבחינה היסטורית היא מאוחרת, אבל מבחינה מהותית היא חלק מהתורה. מי שמפריד בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה, ומסתכל רק על הפסוקים כפי שהם, מאמץ בעצם מבט קראי. בעצם מה שקרה הוא שהתקדמנו ברוך ה', וחרם דרבינו גרשום מבטא באופן עמוק יותר את רצון התורה.

דוגמה יותר פשוטה, ומוכרת מהדור שלנו, היא הפריחה בלימוד התורה לנשים. בדורות קודמים נשים לא היו משכילות ולא היה להם יכולת ואף לא צורך בלמידה. הדבר גרם לכך שגם החיבור של הנשים לתורה היא פשוט ושטחי. אבל בדורות הקודמים גדולי ישראל – החפץ חיים, האדמו"ר מגור בעל "אמרי אמת" ועוד – עודדו את שרה שנירר לפתוח את רשת "בית יעקב" על מנת ללמד תורה לבנות. בדורנו הנשים מפותחות ומשכילות יותר, ואין ספק שגם לימוד התורה לנשים צריך להעלות בדרגה ולהעמיק יותר.

אני לא אומר שהכול מושלם. יש עוד גלות גדולה. כאמור, לצערנו, במובן מסוים גם התורה נמצאת בגלות. לצערנו, נשים מנוצלות גם במנגנונים דתיים, והנושא כרגע אינו להשוות היכן מנוצלות יותר. לכן אין לי בשורה פשוטה, ואני לא רוצה לחפות או להניח פלסטרים. אם באמת התורה משמשת בפועל כדי לגרום לאנשים להתנהג בצורה נבזית, להשפיל אחרים או להצדיק עוול, שום תירוץ לא יעזור. אם במנגנון דתי נוצר עוול כלפי מישהו, הרי שצריך להיישיר מבט ולראות שיש כאן קלקול שצריך לתקן, ובפרט שהשימוש בדברי התורה כדי להצדיק את העוול הוא לרוב שקרי ומניפולטיבי, ורחוק מן האמת ומן הצדק.

אני חושב שגם צריך לומר ביושר: יש מקומות שבהם לא תהיה לנו תשובה מספקת מיד. לפעמים נישאר עם קושי. אבל גם להישאר עם קושי זו לא בהכרח נפילה. לפעמים זה חלק מעבודת ה'. לא כל דבר צריך "לסגור" מיד. יש שאלות שצריך לשאת אותן, ללמוד איתן, להתפלל איתן, לתת להן להתברר במשך שנים. לפעמים תשובה שניתנת מהר מדי רק מכסה על הכאב, ולא באמת מרפאת אותו. ומאידך, תגובה קיצונית הפוכה של זריקת הכל לפח בגלל שיש קושי וכאב – היא גם פספוס וחוסר אמון שדבר ה' מנצנץ אלינו ומבקש את לבנו גם דרך המסכים.

במקביל לצד השלילי שאולי הובלט בדברים שלי, וההכרה שבאמת יש חלקים של גלות, אני חושב שיש גם התעוררות גדולה לצד הטוב, וישנו תהליך היסטורי שחל במעמד האשה, שכיהודים שמאמינים בהשגחת ה' – אין ספק שהקב"ה מגלגל את הדברים כך כחלק מהגאולה. בדורות האחרונים נפתחו שערים עצומים של דעת לנשים, של לימוד תורה לנשים, של אחריות רוחנית, של עומק ושל קול נשי בתוך העולם הרוחני. כשנשים מעמיקות בלימוד תורה וחיבור לה' ממקום של הבנה – זה לא "ויתור למודרנה" ח"ו. אפשר לראות בזה גם הופעה של גאולה, שחלקים בתורה שהיו גנוזים, שלא יכלו להתגלות באותו אופן בדורות קודמים, ושניתנו לדור שלנו להתגלות ולעתים דווקא על ידי נשים. כמו שיש בתורה חלקים שמתגלים מתוך מצבים היסטוריים שונים, כך גם כאן – המציאות החדשה אינה רק איום על התורה, אלא גם הזמנה לגלות בתורה פנים שהיו פחות מוארים בעבר.

כמובן, גם כאן צריך זהירות. לא כל שינוי חברתי הוא בהכרח קדוש, ולא כל תחושה חדשה היא בהכרח אמת. אבל גם לא כל שינוי הוא בהכרח קלקול. לפעמים דווקא התקדמות מוסרית בעולם מאלצת אותנו לחזור אל התורה ולשאול: מה באמת כתוב כאן? מה עיקר ומה טפל? מה נאמר כהתמודדות עם מציאות מסוימת, ומה מבטא יסוד נצחי? ואיך מחברים נאמנות למסורת עם הקשבה עמוקה לקול ה' שממשיך להישמע גם דרך החיים עצמם?

בהקשר הזה אני רוצה להמליץ לך על שני ספרים שעוסקים בראייה של התהליכים ההיסטוריים שעברו על מעמד האשה, ומראים את המבט היהודי על התופעה כגאולה והתפתחות וכמשהו שתואם לגמרי את רוח התורה ואת רצון ה', ובמקביל מראים כיצד בדברי התורה יש חכמה ומבט מפוכח על התפקידים השונים של הגבר והאשה, וכיצד מתוך חכמת התורה ניתן להימנע מהחוליים והכשלים שהביא העולם המודרני על המעמד של גברים ונשים והקשרים ביניהם. הספרים הם: 'דרך הספירלה', מאת מרים קסמן; ו'מי זאת עולה', מאת ניר מנוסי.

לכן, אם לסכם בזהירות, אני לא חושב שהדרך הנכונה היא לברוח מן המקורות הקשים, וגם לא להיבהל מהם עד כדי כך שכל הבניין מתערער. אבל גם לא נכון לדחוק אותם בכוח ולומר שאין כאן שום קושי. צריך ללמוד אותם בתוך הקשר, עם מפרשים, עם מבט רחב, עם עין טובה, ועם אנשים שיש להם גם יראת שמים וגם עדינות מוסרית. שני הדברים חשובים: יראת שמים בלי עדינות עלולה להפוך לקשיחות; עדינות בלי יראת שמים עלולה להפוך לרפיון. התורה מבקשת מאיתנו, כנראה, את שניהם יחד.

ולכן אני חוזר בסוף אל העצה שכתבתי בתחילה: עשי לך רבנית. בדגש על "עשי" – שאינך מבטלת את עצמך בתהליך לימוד התורה, ובדגש על "לך" – שזה מתאים לשורש נשמתך ומתקבלים הדברים על לבך באופן שלם. "רבנית" – אני לא מתכוון לכאלה הנושאות תואר רשמי של "רבניות"(עם שעות קבלת קהל וכו'), אלא לאשה יראת שמים וחכמה שתוכל ללמד אותך את האופן שבו מקיימים את התורה בשמחה כאשה. אחרי כל כך הרבה מודלים מקולקלים, ואחרי כל כך הרבה "אמרות שפר" ודיבורים משפילים בשם התורה, אין עצה אחרת מלבד לראות מודל חי. אני לא מאמין שדיבורים, רעיונות ומחשבות יספיקו, אף שגם אותם צריך. את צריכה לראות בעיניים איך זה קורה אחרת: איך צומחים כאשה בריאה ושמחה בתוך מסגרת התורה, איך מאמינים, איך נותנים אמון, ואיך התורה יכולה להיות מקום של חיים ולא מקום של הקטנה.

אגב, אני עצמי, כגבר, לא מרגיש שיש לי את היכולת להבין עד הסוף את הקיום הנשי בדרך התורה, ואין לי את היכולת לראות עד הסוף איך מתרחשת תורת חיים במרחב הנשים. זה באמת עניין של נשים, ובאמת יש כאן תורה שצריכה להילמד ולהתגלות על ידי נשים (בבחינת "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל"). יש כאן מרכיבים קריטיים שלא יכולים לעבור במלואם באמצעות רעיונות ודרשות של גברים. כמו שלבת עוזר מאד לראות מודל אימהי כדי להפוך לאם, כך נדמה לי שגם כאן צריך לראות דמות חיה: אשה שעומדת בתוך התורה לא מתוך התכווצות וצייתנות, אלא מתוך שמחה, חירות, אחריות, עומק ואמון. אולי דווקא מתוך מפגש כזה אפשר יהיה להתחיל לבנות מחדש את כלי האמון, ומתוכם לשמוע שוב את התורה לא כקול שקורא להכנעה וביטול עצמי, אלא כקול שקורא לחיים, לביטוי עצמי, לצמיחה וגאולה.

מקווה שבדברים שלי הקלתי עלייך מעט ונתתי לך קריאת כיוון להמשך – לצמיחה וחיבור אמיתיים בעזרת ה'

אלי