שלום וברכה,
קראתי את המכתב שלך ולמרות שאתה בעצם לא מציג שאלה בכל זאת הרגשתי היטב את אשר היית רוצה לשמוע, הדברים שאתה מתאר נוגעים אצלי בנקודה עמוקה מאוד. ולכן קראתי את כל דבריך לא רק כהבנה תיאורטית, אלא מתוך הזדהות ממשית וזאת משום שגם אני בעל תשובה, וגם אני ואשתי חווינו לאורך השנים תחושות דומות מאוד לאלו שאתה מתאר.
קודם כל חשוב לדעת הקנאה שאתה מתאר איננה קנאה שטחית ואיננה קנאה פסולה אלא געגוע לשורש אותו הקב"ה טבע בנו והוא השורש למשפחה רחבה לטבעיות החברתית. וכן לקשרים שנולדים מאליהם וכוונתי לאחים, גיסים וגיסות שבדרך כלל חולקים עולם חיים משותף. הכאב שלך הוא בהחלט כאב אמיתי, והוא אינו מעיד על חוסר שמחה במה שיש אלא על מודעות למה שאין.
בצעירותי היה לי קשה מאוד להכיר שתחושת החוסר הזו היא בעצם מציאות שניתן לחיות עימה ואעפ"כ אפשר להיות שייך מאוד ומחובר מאוד וזאת למרות שלא נולדתי לאותו סיפור חיים אליו אני מנסה להשתייך. התחושה של "אני שונה" לפעמים מקשה עלינו להתחבר למרות שההכרה בכך איננה חולשה רוחנית, אלא בגרות ועם זאת צריך להכיר את המציאות הזו ולדעת לחיות ביחד עימה
עם השנים למדנו שהמציאות הזו, הפחות נעימה לכאורה, פיתחה בנו כוחות שלא בהכרח מתפתחים אצל מי שגדל בתוך מערכת משפחתית קיימת. הצורך לבנות לבד יצר יכולות של יוזמה, ארגון, עצמאות ופתיחת בית לאורחים מתוך הבנה של הצורך שלהם דווקא תחושת ה“לבד” גרמה לכך שתמיד היה בנו כוח ורצון לארח, ליצור חיבורים, ולבנות מציאות לא רק להשתלב בה.
ואחר מספר גדול יותר של שנים (וזה עובר מאוד מאוד מהר) ישנה כבר ברוך השם משפחה גרעינית רחבה יותר וכל תחושות החוסר שחווינו בעבר (שאתה חווה כיום בהווה) פשוט מתמלאות ובמבט לאחור, ישנם רגעים לא מעטים אני ממש אומר לעצמי " הקב"ה נתן לי את הכוח לבנות את כל זה בעצמי" התחושה הזו מעניקה סיפוק עמוק, שאינו תלוי בהשוואה לאחרים.
מעבר לכך, ישנה כאן נקודה עמוקה עוד יותר. אתה לא רק מי שלא נולד למשפחה חרדית, אלא מי שבחר. בחרת לוותר על טבעיות חברתית וללכת אל עולם של תורה מתוך מסירות ומתוך מאמץ. במובן הזה יש בך משהו מדמותו של אברהם אבינו ואיני אומר זאת כמליצה, אלא כמציאות חיים העזיבה למקום של תורה לחיים של תורה ועם זאת תחושה של זרות מסוימת הם אלו שצריכים לתת לך את היכולת להרגיש חיים של שליחות יותר מכל אדם אחר. רבים מאוד מעריכים את העולם שאתה חי בו הן אנשים שחיים בו יחד עימך והן אנשים שמתבוננים בהערצה מבחוץ אבל אף אחד מהם לא חווה את הדרך שאתה עובר ואין לדעת אם בכלל היו מסוגלים לה.
וכאן נכנסת נקודה חשובה נוספת. בכל תחום בחיים אנחנו מתבוננים באנשים או במציאויות שנראות לנו מוצלחות וזה בהחלט דבר טוב שיש בו המון כדי לקדם אותנו. אבל תמיד עומדת השאלה:
האם ההסתכלות הזו הופכת מקור ללמידה, או מקור לאכזבה?
אפשר להסתכל על משפחות חרדיות מגובשות ולומר "איזה כיף להיוולד לשם" ואפשר גם לשאול: מה הם עשו כדי לבנות את זה? משום שלא כל מי שנולד חרדי בהכרח שתהיה לו משפחתית חמה, מגובשת וקרובה. הכיפה השחורה אינה מקנה אוטומטית קשרים, חברתיים ומשפחתיים או שמחה. יש משפחות חרדיות מרוחקות מאוד, ויש משפחות שבנו בעמל קרבה, חום ושייכות.
במקום שההשוואה לנולדים לעולם החרדי תהיה מקור לכאב, היא יכולה להפוך למקור ללמידה: מה אני יכול לקחת ממי שהצליח? איך אני, מתוך הנתונים שקיבלתי, בונה משפחה מחוברת, בית פתוח, ומעגל אנושי משמעותי?
ולבסוף תמיד צריך לזכור עיננו אינן אמורות להיות נשואות הצידה, אלא כלפי מעלה. יש חשבונות שאינם נמדדים כאן ועכשיו, ויש ערך עצום לעצם הדרך שאותה אתה עובר. תזכור תמיד מי שבונה בעמל, מתוך בחירה ומתוך נאמנות לדרך החרדית זוכה לשכר עצום וזאת למרות שאינו תמיד נראה מיד אבל היה בטוח שסוף השכר לבוא
מאוד מאוד מעריך את דבריך
יהי רצון שכל אשר אתה שואף ימלא הקב"ה לטובה
בהערכה רבה
טל
[email protected]
דלג לתוכן
תגובה אחת
ואווו. תודה רבה. זה כמו מים קרירים ונעימים היו עליי, תשובת הרב.
אכן, גם אני מרגיש לפעמים את הסיפוק של מה שבנינו ואיך אנחנו בונים "אימפרייה גרעינית" במעגל הפנים ביתי, ומגדלים את ילדים ב"ה ובכבוד.
ותודה לרב שהאיר את הנקודה הזו שאזכור אותה תמיד ואתמקד בטוב ובבגרות ובשלות וכל הדברים הטובים שזכינו להם.