שלום לך

השאלה שלך נוגעת בעצב רגיש ומבטאת כאב שכל כך הרבה חווים וכל כך מעט מדברים עליו. כי בחברה הסגורה הפרומערית לא מדברים על חולשה רוחנית ועל משיכה לעולם הזה, ובחברה המודרנית יותר לא מדברים על הכמיהה העמוקה לעבודת השם לחיבור מוצק רוחנית, זה לא נתפס כמספיק מגניב. זה באמת כואב ומעייף. מעייף מאוד.

דבר ראשון בנוגע לבחירת בן זוג, חשוב מאוד שתדעי כי גם מבחינה רוחנית תצליחי ותגדלי הרבה יותר עם בן זוג מתאים שאת באמת רוצה, ולא עם מה שאת מרגישה שאת צריכה לרצות. כדאי כמובן שבן זוג כזה יכיל את כל הצדדים שבך, גם הצדדים הגבוהים ולא רק הצדדים הקלילים של החיים, אבל נישואין של קודש הם נישואים שבאים מתוך רצון. הקב"ה ברא את הנישואין כדי שיהיה בהם אושר, וכאשר נישואין מכוונים למקום הזה הם גם קדושים יותר. זוגיות טובה יותר כאשר כל החלקים שלך באים לידי ביטויי, גם הרמה הרוחנית של בן הזוג שלך לעתיד תהיה גבוהה יותר אם הוא באמת יתאים לך בכל האישיות שלו.

ישנים לא מעט בחורים שמכילים את הרשימה שאת מציינת. לא מעט בחורי ישיבה לבושים טוב ומרשימים לא פחות מכל בחור מעולם אחר. רבים מנגנים, ועושים כושר. בחור כזה יכול להיות שקוע בלימוד, ומפותח מבחינת עבודת השם שלו. חשוב מאוד שלפחות כלפי עצמך תציגי את העובדה שאת מחפשת שילוב כזה, של מי שיעמוד בשני סוגי הפרמטרים, ואם יהיה לך אומץ לעמוד ולהציג את זה גם כלפי אחרים זה נפלא. יתכן שתחושי גם חלק לא מבוטל מכאביי הזהות שלך נרגעים.

קריעה ופיצול הם רגשות מעייפים עד מאוד. מה שאת מתארת הוא מצד אחד, צורך עמוק בחיבור לדבר העוצמתי והמיצב הזה שהוא הקב"ה. מצד שני את גם לא מרגישה שהוא מספיק חזק ומייצב [את כמובן יודעת בשכל שהוא כל יכול אבל לא מרגישה שהוא מספק את הצורך שלך בהישענות על עוצמה] ויותר מזה לצד הכמיהה הרוחנית הדי חזקה שאת מבטאת, את גם מבטאת כמיהה שאין לה מספיק ביטוי לעולם הזה, במובן של הנאה כיף סטייל קלילות וכדו' של מוסיקה ספורט יופי וכדומה. כאילו אין מקום לרצון שלך.

הלחץ בין הראוי – בחור צדיק ירא שמים שלא מזיז את הראש מהגמרא, הקפדה על הלכה -צניעות שבת וכו' לבין איפה שאת נמצאת מעייף ומתסכל. את מתארת רצון עמוק להיות מי שאת בשמחה. לקבל את עצמך, אבל זה לא מצליח, כי חלק ממש מהצרכים שלך הוא הצורך – 'להיות בסדר' להרגיש שאת טובה גם בעיני הסמכות המוחלטת. בעיני השם ובעיני מה שצריך להיות בהתאם לסד הערכים שאת מאמינה בו.

הקרע הזה הוא כל כך טבעי ונורמלי, כל אדם ערכי מרגיש אותו. אנחנו חיים עם ערכים נצחיים שהתורה נתנה לנו ואנחנו מחוברים אליהם ומבינים מה אנחנו מרווחים בחיבור אליהם. ומצד שני אני חיים בתוך תרבות חומרנית מצליחה ומשגשגת שמשקיעה המון בכאן ועכשיו שמשקיעה בצד האסתטי של החיים [אסתטיקה במובן הרחב של המילה] את כל משאביה. יש בכך קסם והקסם הזה מרגיש כל כך קשה. כשיש סתירות בין הרצון המושלם של הבורא שנהיה עסוקים כל הזמן רק ברוחניות לבין מה שקורה במציאות. שהעולם הזה תוסס ומציג אורות זוהרים ונוצצים. שיש בנו חלק שאומר גם אני רוצה.

את חשה אשמה עמוקה על מי שאת, זה הגיוני וטבעי וזה כואב נורא – ההרגשה שאני לא 'פסגת הבן אדם שצריך להיות' כואבת מאוד. והמחשבה שהכל בעצם נובע כי אנחנו לא מאמינים שהקב"ה טוב, מוסיפה עוד אשמה על תחושת האשמה. זה לגיטמי לחוש אשמה. זה לגיטמי להרגיש רע. בכולנו יש נקודות מכוערות שאנחנו יכולים להצטער עליהן. ולפעמים אנחנו חשים באמת לא רצויים ולא ראויים. זה לא אומר שהקב"ה באמת חושב עלינו ככה. ומותר לנו להודות שהוא כנראה לא חשוב ככה, ואע"פ שזו לא המציאות, אנחנו מרגישים אשמה וזה בסדר.

כאשר את חשה אשמה, פשוט תשימי לב אליה, אל תתווכחי איתה אל תנסי לשכנע את עצמך שאת טובה ושהקב"ה מרוצה ממך. אנחנו יודעים שזו האמת אבל זה לא משנה כרגע יש אשמה בתוכך, ופשוט תהיי איתה – תני לחוויות לחיות. אשמה היא רק רגש והיא לא מסוכנת. זה בריא מדי פעם לחוש אשמה כי זה חלק מהמנעד הטבעי של האנושיות. וגם כאשר האשמה מנקרת בך. שימי לב אליה תאמרי לעצמך – אני שמה לב שיש כאן רגש של אשמה בתוכי. זה לא אני, אני לא תחושת האשמה, אבל יש בתוכי כאב כזה. בדיוק כמוש היית מתייחסת לדקירה ברגל או לכאב ראש. אי ההזדהות הזו וההרפייה מהמלחמה ברגשות מביא לחופש לחוות רגשות קשים מבלי לחוש העולם מתערער והכל מסתבך בתוכנו. זה דורש תרגול אבל זה מביא חיי אושר.

*

לגופו של עניין: האם באמת התורה נגד סטייל וחיים כייפים? זו שאלה שעליך לשאול. האם הסבא מסלבודקא שדרש שבחורים יתלבשו יפה לפחות כמו סטודנטים. והשקיע שנים מחייו כדי שבית המדרש של הישיבה יראה לא פחות יפה מבניים האקדמיה, חשב שהעולם הזה סותר את העולם הבא? כנראה שלא, יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם. חז"ל אומרים מתי יפת אלוקים ליפת, כאשר הוא ישכון באהלי שם. כלומר היופי של בני יפת יש לו מקום, כאשר הוא בהקשר נכון.

אמת, יש דרך המעדיפה צמצום של העולם הזה, והסתפקות במועט כדי להגיע ליותר רוחניות וכנראה שיש לדרך זו השיגים לא מבוטלים. אבל האם זו הדרך היחידה לעבוד את השם? כנראה שלא. רבי [רבי יהודה הנשיא] מכבד את העשירים כך חז"ל אומרים. ורבים מגדולי האומה שלנו היו יפים ביותר וגיבורים ביותר. וחז"ל אומרים שאין השכינה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר. והר"ן מאריך להסביר שהקב"ה לא משרה שכינתו על כלי שבור, ולכן על הנביא להיות שלם בכוח עושר וחכמה.

בקיצור בכל דרכיך דעהו הוא ייישר אורחותיך. בארץ יש חלוקה מאוד חדה בין העולם הזה לרוחניות, יש כביכול מדרג. שכלל שהאדם רוצה יותר עולם הזה הוא פחות מחובר לרוחניות, ובכלל האידיאל של שני שולחנות די מזולזל. שי לכך סיבות עמוקות רבות באופן העבודה הרוחנית שהתגבשה בארץ. אכן אין ספק שבארץ יותר קשה להישמר מבחינה רוחנית בתוך מערכת של שפע. אבל כעיקרון מנחה עלינו לדעת שיש כזו עבודת השם והיא מתקיימת במרחבים אחרים בעולם.

הקרע הזה הוא טבעי ויותר ויותר צעירים וצעירות חשים אותו. בדור הקודם מדינת ישראל היתה מדינה 'מתפתחת', כלומר גם העולם החילוני היה עולם דל מבחינה חומרית, היה קשה להתעשר לא היה שפע של סטייל בשום תחום, ובאופן כללי המדינה היתה דלה מבחינת המרחב הגשמי שלה. כיום מדינת ישראל עשירה ומובילה מבחינות רבות בחומרנות, ומבחינות מסוימות אנחנו נעשים דומים יותר לארה"ב. ואמנם יש המונים שלא חשים בשינוי ואולי, חשים בו בעדינות, אבל יש מי שמרגיש שהעולם הזה דופק בדלת, וקשה לסגור בפניו.

על הדור הזה ועל הצעירים והצעירות שנושאים את הקרע הזה. הטיל הקב"ה עבודה ייחודית של למצוא את הקב"ה בשפע וביופי, בשמחה ובכיף. לנסות לא לראות את הדברים כסותרים אלא למצוא את הרוח בתוך השפע. זו עבודה שהיא לא פחות קשה מניסיון העוני, אבל היא נעימה הרבה יותר.

ייתכן שבמידה כזו או אחרת חשבת על כיוונים כאלו, אבל קשה להאמין בדבר שהסביבה לא מאמינה בו. אולי כדאי לך להתחבר עם מי שחי את העולם באופן הזה יותר? מי שמבחינת הכמיהות הרוחניות שלו הוא מפותח. ועם זאת הרגישות האסתטית שלו [במובן הרחב] גם כן מפותחים. שימי לב לחברה שלך, לסביבה שלך, האם יש שם מקורות כוח והבנה בשבילך? אולי כדאי לחשוב על חיבור עם מי שקרוב אליך יותר. אולי איזו דמות שיכולה לתרום ולעזור לך להיות מי שאת? נסי לחשוב ממי את יכולה ללמוד ועם מי את יכולה להתחבר, כדי להיות את בצורה הרמונית יותר, אנחנו מזהים בפני האחר את עצמנו ודרך אחרים קל לנו להיות אנחנו טוב יותר.

מצאי רבנית או מורה שמבינה אותך – יש היום רבניות נפלאות שמבינות את המורכבות בדור שלנו. מישהי שתוכל להכיל את השאלות שלך בלי לשפוט. מישהי שתוכל לעזור להבין איך להחזיק את שתי הקצוות בצורה המדויקת, לוקח זמן למצוא, אבל הישארי עם קשב פתוח וכאשר התלמיד מוכן המורה מופיע.

*

בנוגע למי הוא הקב"ה ולמה שאת מצפה ממנו.

הציפייה שלך שהקב"ה והקשר איתו יכסו את החוסר אונים הפנימי שלעיתים אנחנו מרגישים, הוא טבעי, הפסוק גול על השם דרכך והוא ייעשה, מבטא לכאורה את הרצון שהקב"ה יהיה משען בטוח מלא וחזק לכל הכאבים לכל החולשות לכל החוסר אונים הפנימי שלנו מול הכאוס שבמציאות.

יש באמת מצבים שזה מתקיים, יש רגעים שבהם בן אדם חש שהוא בידיים של הקב"ה והוא לא מפחד מכלום. באופן אישי אני מרגיש את זה הרהב פעמים דווקא בתשעה באב, וכמה פעמים עברתי אז בדרך לכותל דרך שער שכם ולא דרך הרובע היהודי, מתוך תחושה של הקב"ה מנהל את הענינים ולא איכפת לי מכלום. אבל זה יכול להיות גם אחרת. לעיתים אנחנו צועקים ומרגישים שהוא לא נגיש לא נתפס אי אפשר לנהל אותו. וזה מאייש ומכאיב. אנחנו מצפים שהוא יהיה משענת מול הבלגן של המציאות, אבל המציאות ממשיכה לתקוף אותנו גם בזמן התפילה. זה רגע משברי וכאוב. בו כביכול מוטל על האדם לאסוף את עצמו בעצמו. ואז יש רגע של ניכור וחוסר הבנה מול הקב"ה – מה בדיוק קורה פה?

זה לימוד ארוך להבין, שהקב"ה נוכח למולנו גם ברגעים שהוא לא עוטף אותנו בחמלה רבה, ולא נותן לנו תחושה של ביטחון. אולי אלו הם הרגעים הגדולים של נכוחות האלוקית, הרגעים בהם אנחנו פוגשים את הקב"ה לא כתרופה למחלה, לא ככלי לשלוט במציאות ברגעים כאוטיים. אלא כדבר שהוא אחר מאיתנו וחורג מאיתנו דבר שאין לנו שליטה עליו שאיננו יכולים להפעיל אפילו בכוח תפילותינו.

כאשר אנחנו מרגישים שהקב"ה חייב לתת לנו גב והוא והציפייה הזו מתבדה, אנחנו יכולים להרגיש 'פציעת התקשרות' תחושה של – איך אני יכולה לסמוך עליך אם אני לא בטוחה שתיענה לי'? זה רגע קשה וכואב. אבל זה יכול להיות גם רגע גדול. רגע שבו אנחנו מבינים שהקב"ה נפרד מאיתנו, אנחנו יצורים כביכול אוטונומיים והוא דורש מאיתנו לגדול לצמוח לשאת את חוסר השליטה שלנו במציאות בכוחות עצמנו. לפגוש את מגבלות הכוח בשלווה ולהרפות. גם זו קרבת אלוקים – הרפו ודעו כי טוב השם אשרי הגבר יחסה בו. גם הידיעה שהקב"ה בחר לומר לנו – אל תוסף דבר אלי בדבר הזה, כמו שאמר למשה גם היא קרבה להשם ואולי קרבה בוגרת יותר מאיתנו. רגע שבו הקב"ה רצה שנהיה בני אדם אחראיים שנוטלים אחריות על העולם שהו הותיר בפנינו ולא אנשים שנתלים רק בכוחות עליונים גדולים מאיתנו.

זה קשה, אבל זה רגע של צמיחה מוסרית ורוחנית מופלא.

*

בנוגע לחוסר נוחות, וגיבוש זהות.

אי נוחות הוא רגש מעיק, זה כאב עמום לא מוגדר, שמעיק מבפנים כל הזמן לא משהו שקל להכיל. בגלל העידר המוגדרות שלו. זה רגש חמקמק שנמצא ברקע ולא בפרונט, זה רגש שמטבעו שייך יותר להבנה של הבסיסית של הקיום ולא למשהו ספציפי.

זהות לא מגובשת היא משהו שמטבעה לייצר חוסר שקט, כי הזהות אמורה להיות הדבר כביכול עליו עולמנו נשען. וכאשר הזהות עצמה בתהליך יש תחושה של דריכות שקטה כל הזמן כאילו אי אפשר להתרווח ולהרגיש בנוח בתוך העולם הזה, לומר – הנה זה אני ומפה נתקדם. כאילו כל הזמן הקרקע מבעבעת. זה מציק מאוד בלי ספק.

רוב בני האדם עוברים מעט גיבושי זהות. בני אדם מעמיקים חווים את השינויים בעוצמה רבה יותר ולעיתים קרובות יותר, רבי עקיבא ורבי יוחנן בן זכאי התחילו ללמוד תורה בגיל ארבעים. הם למדו עשרות שנים עד שהפכו למנהיגים של עם ישראל, הווה אומר היו להם שלושה שלבים בחיים של זהויות שונות לחלוטין. – עד גיל ארבעים רבי עקיבא היה רועה ורבי יוחנן סוחר, מגיל ארבעים עד גילאי השבעים היו תלמידים, בגילאי השבעים ומעלה היו למנהיגים של ציבור. אלו הם התגלגלויות והיפוכים שבני אדם ענקיים נוטים לעבור כל הזמן. דווקא כי הם נוגעים בליבת המציאות וקשובים תמיד לאפשרויות שנפתחות לתהליכי עומק וזרמים נסתרים.

אז מה עושים עם התלישות המאפיינת גיבוש זהות? התשובה הבסיסית – כלום. לא בגלל שזה יעבור לבד, אלא בגלל שההרפייה מהלחץ לזהות מגובשת היא חלק מבניית זהות רוחנית בקומה גבוהה יותר. ההאיחזות בדמות החיצונית שאנחנו מציגים דמות שנכנסת לתוך קטגוריות ברורות ומוסדרות, היא בלבול בין מציאות להגדרות חיצוניות, זה כמו לחשוב שאנחנו מספר הזהות שלנו…

אנחנו צריכים זהות כי זהות היא הת"ז שלנו היא האופן שאנחנו מתמקמים בעולם, האופן בו אנחנו מתפקדים במרחב הוא לפי הזהות שלנו, אבל בני אדם מעמיקים רואים את האמת. שלעולם ועד האדם חורג מהזהות שלו – כל זהות. האדם הוא יוצר כל כך מרובה פנים אפשרויות רבדים וסודות, כמיהות רוחניות גבוהות ודחפים מביכים ומטופשים, רגעים של חמלה וזולתנות מדהימה ורגעים של קטנות ועצבנות חכמה מופלאה ואטימות, אנחנו באמת חורגים מכל סד. מי שיודע את הסוד הזה במידה רבה חש כל הזמן במובן מסוים בגיבוש זהות.

בקומה עמוקה של מציאות, האדם הוא תופעה שהיא חלק ממרחב. מרחב אלוקי וגם מרחב מציאותי הכל משפיע עלינו והכל מופיע בנו. אנחנו תוצר של חכמה המשופעת עלינו מלמעלה ומגבלות שמופיעות סביבנו באמת האמיתית של החיים, אנחנו כלולים בבורא ואין לנו זהות נפרדת בכלל, אנחנו כלולים בהוויה כולה. אלא שכיוון שהקב"ה ברא בני אדם בריאים עם רצוך בהצגה עצמית מגובשת. הצגה עצמית שהיא סוג של איתות לסביבה איך לתקשר איתנו, וסוג של איתות לעצמנו מה התוכניות שלנו. זו היא הדרך לתפקד בעולם הזה, ולרוב לאחר זמן שאנחנו לובשים זהות היא מתגבשת בנו ואנחנו מזהים בה את עצמנו. ופתאום, ברגעים מיוחדים מכל מיני סיבות שבעולם – שינוים רוחניים ותרבותיים, הצלחה גדולה, טראומה וכו' נחשפת התרמית, פתאום אנחנו מגלים שזהות היא חליפה, ותחתיה יש משהו אחר גדול ושונה ממנה.

זה רגע שמעורר מתח רב. כשמתנסים להיאחז בזהותנות בכל הכוח. אבל אם מרפים ומוכנים להיות הדבר המופלא הזה שהוא האדם באמת, שהוא באמת רקע מאופס של קיום, דף לבן שבתוכו עיגול של מודעות, דף לבן שהוא חלק מההוויה ברוך הוא, חלק מהאנשים שסביבנו ומכל מה שקורה בעולם. ברגע הזה גיבוש הזהות עלול להפוך לתהליך מענג של צמחיה רוחנית.

זה תרגול מורכב, ולא קל לבצע, אבל כעיקרון ככל שאנחנו פחות נאחזים בזהות ומבינים שזהות תפקידה לשרת את קיומנו בעולם ולא להיפך, קל יותר לחיות בזמנים שהיא לא מוצקה.

את כותבת שאת פוחדת שהזמן עובר ו"מצפים ממני לשבת בפגישה ולספר מי אני". אבל מי אמר שצריך להגיע לפגישות עם זהות מוגמרת? אולי דווקא הכנות שלך, החיפוש שלך, השאלות שלך – זה בדיוק מה שהבחור הנכון צריך לשמוע?

יש בחורים שמחפשים בחורה "מושלמת" שיודעת בדיוק מי היא. ויש בחורים שמחפשים שותפה אמיתית למסע – מישהי שחושבת, שואלת, מתפתחת. הבחור השני הוא כנראה המתאים לך.

את לא צריכה להיות מוצר מוגמר. את יכולה להיות יצירה בתהליך.

*

בנוגע למה שכתבת על הקב"ה אני חוזר לזה לרגע. אני מניח שאת לא באמת חושבת שבאיזה שהוא מובן אמיתי הקב"ה בוכה או חסר, זה כמובן ציור שבא לבטא הנהגה אלוקית כלשהי. אלא שמה שמפריע לך זו התחושה שבאמת גם לך נראה שהעולם לא מנוהל, כאילו הסבל המבצבץ בכל פינה. הוא משהו שקשה לראות בו השגחה. את מזהה את זה כביכול עם חוסר יכולת.

למעשה מי שהפריע לו השאלה הזו אלו אנשי כנסת הגדולה, בתחילה הפסיקו לומר הקל הגדול הגיבור והנורא, כי איך הוא רואה זרים עושים בביתו כרצונם ואינו נלחם בהם. מובן מאיליו שלא חשבו שהוא לא יכול, אלא שכאשר הוא מנהל את הועלם בהנהגה של כביכול חולשה, אז מה טעם לדבר על יכולת שאיננו רואים לה ביטוי במציאות. לאחר מכן חזרו ואמרו הקל הגדול הגיבור והנורא, ופירשו כך: הן הן גבורותיו והן נוראותיו שרואה נכרים שורפים את ביתו ושותק. במילים אחרות ניתן להבין את המהלך האלוקי של הגלות והכאוס בשני אופנים. ניתן לראות את זה כאילו הקב"ה משדר חוסר נוכחות. וזה כמובן כואב ומחליש.

אבל בהקשבה אמונית עמוקה, ניתן לראות כאן רובד נוסף, הרי הקב"ה נמצא כאן בכל רגע, גם בשעת השריפה של בית המקדש. אז איזה מסר שתיקת הבורא ברגעי הסבל והחורבן מלמדת? אול דווקא את כוחה של ההגבלה. את כוחה של ההנהגה האלוקית המבקשת שהעולם יתנהל באופן של בחירה של אוטונומיה אנושית, הקב"ה פה בכל רגע, והסבל הוא באמת ביטוי לכביכול אי נוכחות אלוקית. אבל אם אנחנו מסוגלים לתפוס את הקב"ה כנוכח לצד הסבל רק שהוא שותק ובוחר לבטא את השתיקה עצמה. האמירה אני מוכן שתעשו דברים נגד רצוני, כי בהנהגה שלי יש גם מחשבה מורכבות עד אינסוף החורגת מכל הסדר שאתם מסוגלים להבין בכלל בדעתכם. אזי השליטה כביכול האלוקית בהנהגת הסכר ועונש המיידי המתבקש – שהטובים ינצחו והרעים יפסידו, למען המטרה הסופית של תיקון המציאות ברובד עמוק יותר. היא עצמה ביטוי לעוצמה האלוקית.

את כועסת על הכאוס המתקיים בעולם זה מכעיס וזה מעמיד קושיה גדולה באמונה. הבלגן הזה מורכב בעיקרו משני דברים: סבל וחטא. את כועסת על הסבל של הרווקות של חורבן הבית של בכיית הבורא. ועל החטא שמשתקף בתשובה שבכל שנה ושנה.

הסבל והחטא הם שתי הקושיות הכי גדולות באמונה. זה מעורר כעס. הנביאים זעקו: למה ה' תעמוד מרחוק תעלים לעתות בצרה. אסף בתהילים אומר: ואני כמעט נטיו רגלי כאין שופכו אשורי כי קינאתי בהוללים שלום רשעים אראה. איוב זועק: ארץ ניתנה ביד רשע פני שופטיה יכסה.

הכעס הוא נורא והכאב מציף. זה הגיוני וטבעי, הסבל והחטא הם כביכול הראיה שהעסק לא עובד. זו שאלה גדולה כלפי הקב"ה. ובנקודה הזו יש בפנינו שני דרכים – דרכו של איוב ודרכו ל אברהם. איוב היה נביא וחז"ל אומרים שספר איוב נכתב כדי ללמד שאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, ורש"י מפרש שאין אדם נתפס על דברים שאר בשעת צערו. אפשר להיות איוב. אבל איוב הוא לא אברהם. אברהם אבינו זכה לברית עם השם, בגלל שהבטיחו לו כי ביצחק יקרא לך זרע, וכאשר ביקש השם שישחט את בנו הוא לא שאל שאלות. אברהם רץ אחרי הקב"ה כסוסים בין בצעי המים. אברהם אבינו נושא את התכונה של אמונה שיכולה לשאת את הטישטוש את האמונה שלא דורשת את הסדר והוודאות לאורך הדרך. מותר להיות איוב, כדאי להיות אברהם.

גם החטא הוא סוג של סבל. החטא הוא לא באג הוא פיצ'ר, כל שנה יש יום כיפור, וזה מלמד שקרקע שנתת לנו זיבורית היא, כלשון חז"ל אנחנו נוטים לחטא זו עובדה. וכאשר שמע הרמב"ם בערב יום כיפור אחד אדם שאומר איני יודע איזו עבירה יש לי שאתוודה, אמר לו – עליך להתוודות על שאתה חושב שאין לך חטא, כי חוסר המודעות העצמית שלך היא חטא בעצמו – כי ברור שיש חטא.

הסיבה שכל שנה יש יום כיפור והסיבה שיש תשובה בעולם היא דווקא בגלל שאנחנו חוטאים בהכרח. הרמב"ם כותב שלולי מצוות התשובה אנשים היו עוזבים את הדת, כי מטבע הדברים שיש חטא, ולכן חייה להיות דרך לתקן. המעגל הזה הוא למעשה דרך עקבית של צמיחה לאורך כל חיי האדם. רבי נחמן הגדיל ואמר שבכל שלב על האדם לעשות תשובה על תשובתו, כי לאחר התשובה האדם נמצא בדרגה גבוהה יותר שביחס אליה מתגלים חטאים חדשים. במילים אחרות ביהדות בשונה מכל הדתות האחרות התיקון של החטאים הוא חלק מאורח החיים עצמו. אנחנו לא מחפשים מפלט מהחטא. בנצרות בחרו בפרישות מהחיים כדי לא לבוא במגע עם חטא.

באסלאם ביטלו את האמונה בבחירה. שתי הדתות ביקשו להימנע מהפער התמידי בין רצוי למצוי. אצלנו אין אפיפיור שהוא 'צדיק גמור' חטאי הראשונים כתובים עלי ספר בתרוה שבכתב וחטאי חז"ל כתובים בתורה שבעל פה [תהיה אשר תהיה הפרשנות לחטאים אלו, גם אם הם דקים כחוט השערה אלו הם חטאים והם כתובים] התשובה על הכאבים שהיא מעבירה אותנו היא חלק מהתהליך עצמו של קיום יהודי. בזמן המקדש היו הקרבנות מכפרים, ולכן כל יום היו מקריבים קרבן, ואחר החורבן אין לנו אלא שיח שפתותינו שנאמר ונשלמה פרים שפתינו. כך או כך חטא ותיקון הם הדרך שחיים של צמיחה ובניין נוצרים.

האם מערכת יחסים זוגית יכולה להתקיים ללא כאבים ופגיעות? האם עסק יכול להצליח ללא צניחות? האם לוחם יכול לנצח תמיד בקרב? אם אנחנו רוצים עבודת השם שיש לה אופי של העולם הזה כמו שאנחנו מכירים אותו, אופי מציאותי התואם למי שאנחנו – יהיה בעבדות השם הזו חטאים ותיקון.

זה באמת מעורר כעס להרגיש שהטמיעו בך את התחושה שהקב"ה מבקר ומעניש מאיים ודורש תמיד, מעורר כעס התחושה שאת לא מצליחה לראות את פניו הטובות. זו תחושה של הטבעה שלילית של 'דפקו אותי' והרסו אותי. הגיוני וטבעי, לכולנו יש הרבה תלונות על כל הדורות הקודמים, הדור הקודם באמת מצא באופן החמור סבר של הקב"ה טעם לשבח הוא מצא בו כוח מייצב לחיים.

את כותבת "בתור מתבגרת פשוט התנהגתי כשורה ולא הסתבכתי" – וזה מזכיר לי את מה שהפסיכולוג ויניקוט מכנה "הילד הטוב מדי". ילדים כאלה לומדים מוקדם מאוד לקרוא את הציפיות של הסביבה ולהתאים את עצמם אליהן באופן מושלם. הם נהיים מומחים בלהיות מה שאחרים רוצים שיהיו.

אבל יש מחיר: החלק האותנטי, הספונטני, ה"פרוע" קצת – נדחק פנימה. והוא לא נעלם. הוא מחכה. ובגיל מסוים, בדרך כלל בשנות העשרים, הוא מתחיל לדפוק בדלת. זה מה שאת חווה עכשיו – המרד השקט של העצמי האמיתי שלך.

מה שחשוב להבין: זה לא כישלון של החינוך שקיבלת או שלך. זו התפתחות טבעית ובריאה. את עוברת מ"אמונת יראה" (לעשות כי צריך, כי מפחדים) ל"אמונת אהבה" (לבחור מתוך חיבור). המעבר הזה כואב, אבל הוא הכרחי לחיים רוחניים בוגרים.

יתכן וגם את בסתר ליבך אוהבת אלוקים מעניש ומחמיר כי זה ביטוי לעוצמה וכוח שאפשר להישען עליו. כך או כך, עם השנים וככל שלומדים יותר תורה ומעבדים את הפנימיות שלנו, מוצאים יותר ויותר את הדרך הנכונה להכיר בקב"ה האמיתי, שיש לו אמנם תביעה מהאדם, אבל הוא רוחם וחנון ארך אפיים ורב חסד, שהוא נושא אותנו בכל רגע ורגע ברחמים גדולים. הוא מזרים את הדם בנו, מחזיק את שרירי הצוואר שהראש יעמוד יפה האו תומך בנו בעומק הכי עמוק של המציאות. הוא ממש נושא אותנו על כפיים באהבה ובחמלה גדולים.

ובאמת חמלה ונשיאת האחר היא הביטוי הגדול ביותר לעוצמה, צריך הרבה יותר משאבים כדי להחזיק מדינה מפותחת עם מדיניות רווחה מאשר ארגון טרור.. היכולת להחזיק אותנו בכל רגע גם ברגעי החטא והסבל הם הביטוי הגדול לעוצמת הבורא וכוחו האינסופי.

מקווה שהועלתי ותודה על השיתוף המעמיק והנפלא

יוסף