שלום לשואל היקר.
שאלתך עמוקה ממש, ומלבד מה שמונח בשאלה – מונח הרבה מאד בגישה אליה.
כל השאלה מספרת על החיפוש שלך לקשר עם האלוקים בצורה אמיתית וממשית, לא כאיזה רעיון ערטילאי, זה תנועת ביקוש מופלאה ועמוקה.
אבל כמובן, כמו כל דבר עמוק, יש את השאלות שבדרך, והנה שיתפת אותי בכמה מהם.
השאלה שלך צופנת בתוכה כמה וכמה שאלות.
אבל לפני שאני נכנס לפרק את השאלות ולהיכנס לפרטיהם אני רוצה להעמיד את נקודת השורש של השאלה שלך, את הכאב שמונח מתחת לשאלות.
לאחר שניגע בליבה, בעזרת ה' נעבור לרדת לפרטי השאלות.
והליבה היא – איך אנחנו מעמידים את הקשר עם אלוקים בצורה כזו שלא תוציא אותי מרוקן ובצורה שהאדם לא חש קטן ומושפל.
ואני מוסיף, איך אנחנו מעמידים את הקשר עם אלוקים, כקשר כזה שנותן לאדם עוצמה, בטחון עצמי ובצורה שהקשר מעשיר את המציאות הנפשית של האדם ומוסיף לו חיים.
אבל אתה שואל, בצדק, בדינמיקות של מערכות היחסים שאנחנו מכירים בעולם, אם יש לאדם מערכת יחס, בה צד אחד הוא הקטן, המרצה, המתחנן על קיומו, התלותי והוא זה שאחראי על תחזוקו של הקשר – אנו מבינים שזה קשר לא בריא, שזה קשר שמביא את האדם לדלדול החיים, ול'מחיקה' של האישיות הפרטית שלו, וגם לרמיסה כללית של האינטימיות שלו עם עצמו.
בקשר עם אלוקים, כך אתה שואל, יש בדיוק את המוטיבים הללו, אני הקטן, אני לוקח את האחריות על הקשר, אני מרצה, ואני מוסיף על שאלתך – אני תלותי וחסר כח ועוצמה אישית.
אז למה בכל המקורות, בתנ"ך, ובכל רבותינו אנו מוצאים את הקשר עם אלוקים ככזה שמוסיף לאדם עוז ועיזוז, ככזה שממלא ונותן משמעות לחיי האדם?
תרשה לי להתחיל את הסיפור מהתחלה.
ממש מבראשית.
אחד היסודות הבסיסיים באמונת ישראל, הוא המשפט האלמותי של עמנו "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"
אנו מכריזים, והחידוש המרכזי של עם ישראל בעולם הוא שהאלוהים הוא אחד ויחיד.
תרשה לי שניה לשאול, מה ההבדל הקריטי בין 2 אלוהים לאלוהים אחד.
מה הכפירה הנוראה לחושב שיש שני אלוהים?
מה נאמר?
שאלוהים שיש לו את כל הכח לעשות הכל לבד זה להאמין באלוהים גדול יותר ושלם יותר, ולאמין שהכח שלו חסר והוא צריך עוד טיפה עזרה ממישהו נוסף – זה לגרע בכוחו ועוצמתו.
נניח.
הגם, שההערצה לכוחו של האלוהים שברא את העולם עם עוד מישהו היא גם ההערצה לא נתפסת, וזה גם כח שלא מצוי במחוזותינו…
אבל נניח.
אני רוצה להוכיח שזו לא הנקודה.
התנ"ך מ-ל-א בכך שיש השלכה מהותית שנגזרת בין אם מאמינים שה' אחד לבין אם מאמינים באלילות ובריבוי אלוהות, וההבדל בהנהגה המציאותית הוא שיש הנחה פשוטה בתנ"ך שמי שמאמין באל אחד מבין שעליו ללכת בצורה של יושר, חסד, צדקה ומשפט.
ואילו הדרך של האלילות מובילה לפריצות, ניאוף ורצח.
(עיין למשל דברים יב, לא).
מה הקשר?
למה אדם שמאמין באל אחד מבין שעליו להתנהל ביושר ומוסר, ואילו האדם שמאמין בשני אלים, אמונתו מובילה אותו לפריצות והרס המוסר?
הביאור בזה הוא פשוט, כי אם יש בבריאה כמה אלוהות, ויש אל אחד שהוא אחראי על הפריון, ואל נוסף שהוא מחזיק את ה'שיבר' של הגשמים, ואחד נוסף מרחף שהוא מקור האהבה.
האדם, שחי בעולם ומעוניין לקבל את השפעתם של האלילים, תפקידו הוא לעבוד את האלים, להתחנף אליהם ובכך לגרום להם 'לשחרר' לו את הטובה והברכה עליהם הם אחראיים.
איך מתחנפים?
עובדי האלילים מבטאים את ההתמסרות שלהם לאל על ידי החיבור לכח ול'גוון' שאותו מייצג האל, למשל על ידי פריצות מינית מופקרת, דבר שמבטא את ההתמסרות לאל שהדבר שייך אליו, או כמטרה להתקרב לאל הפריון ובכך לקבל ממנו שפע וברכה.
הביטוי של ההתמסרות לאל נעשה בכל צורה שהיא, וכמו שהתנ"ך מבטא את הקרבת הבנים לאל, דבר המבטא התמסרות מוחלטת, מעשים מכוערים ומזוויעים שנובעים מתוך מגמה להתקרב לאל בכל מחיר, ודוקא על ידי תשלום המחיר הכבד אני יותר מבטא את ההתמסרות לאל ועושה לו נחת רוח.
אבל האל אחד זהו סיפור אחר לגמרי.
האל האחד ברא את כל העולם. הוא מעוניין בו. הוא מנהיג אותו בהטבה וחסד.
אם יש אל אחד, אני פותח את העיניים, מזהה בקלות את המגמה האלוהית שמתגלית בבריאת העולם, מגמה של קיום העולם, של טוב, של חסד, ומבין שזו הדרך של ה', ולכן עוד לפני מתן תורה מבינים הצדיקים שיש את 'דרך ה', דרך שמשמעותה הליכה בדרכי האל האחד, דרך של קיום מוחלט של העולם, של שמירה על צלם אלוהים, של זהירות בכבוד האדם, של כבוד לעולם ואפילו לדם הנפש של החיה ('כי הדם הוא הנפש', איסור אכילת דם, כיסוי הדם).
ההבדל המהותי בין אליל ולבין אל אחד, זה שלאליל יש גוון, יש אופי – ואופי וגוון אלו דברים מסוימים, יש להם עמדה מסוימת, פן מסוים מאד במציאות, וכאשר מעוניינים להתקרב אליהם זה בא בהכרח על ידי רמיסת ערכים אחרים – אלו שאינם באותו ה'גוון' של האל.
אבל האל האחד…
האלוקים שלנו הוא אינסופי, אין לו גוון מסוים ואין לו אופי מסוים.
הוא מקור כל המציאות, והוא מקור כל הגוונים של המציאות. הוא הכל. הכל בו.
הרצון להתקרב לאל האחד דורשת מהאדם להיכנס לעומק המציאות, לא להתנתק ממנה, להעמיק בשורשי המציאות ולקיים אותם, להאיר אותם, להוסיף את הפן האנושי במגמה האלוהית, להצטרף לסיפור הבריאה של האלוקים, להאיר את העולם, לייפות אותו, לשמור על היופי האלוהי שמתגלם בבריאה, לגלות אותו, לספר עליו.
זו המשמעות של האמונה באל אחד, ולכן האמונה בו מובילה לתורה של 'וחי בהם'.
זהו.
זו ההקדמה.
למה זה נוגע בשורשי השאלה שלך?
כי אתה צודק. אדם שמנהל מערכת יחס כלשהי שיש בה מוטיבים של ריצוי, תלות, וביטול עצמי – היא אכן מערכת יחס שלילית, כזו שמרוקנת את האדם ממי שהוא.
אתה יודע למה?
כי לאדם שמנהל איתי את מערכת היחס יש אופי, יש גוון, יש לו מציאות משלו, מציאות שונה משלי, יש לו עולם.
וגם לי יש עולם, ואופי, וגוון.
ואם אני מתבטל אליך, אני מוחק את האור שלי. ואם אני עסוק בלהכנס ולהתקרב לעולם שלך, אני רומס בזה את העולם האישי שלי, את מה שהוא אני ולא אתה.
בא ניקח דוגמא, אשה שהיא אמנית, ועוסקת ביצירות אמנות וציורי טבע, לעומתה בעלה, הוא יותר עסוק בכוחניות, או אפילו עסוק גם הוא באמנות, אבל אמנות מסוג אחר, יש לו עולם שונה.
אם היא תהיה עסוקה בלהביט בעולם 'שלו', לרצות אותו, ואם היא תפתח בו תלות – זה אסון כי העולם שלה הולך וקמל, הולך ונמחק.
כי זה 'הוא', זה לא 'היא'.
אבל.
זה בדיוק מה ששונה במערכת יחס עם אלוהים.
אלוהים זה לא גוון שונה, לא אופי אחר.
אלוקים זה האינסוף שמופיע בבריאה. זה כל האור והיופי בחיים שלך!!!
אדם שעובד לאליל, או סוגד לאדם אחר – זה מדלדל את המציאות שלו. מוחק אותו.
אבל אדם שעובד את האל האחד, זה לא גורם לו למחוק את עצמו אלא רק לחבר את עצמו לשורש הכי עמוק שלו, ל'אני הרוחני' שלו.
בא נסביר את זה יותר,
אמרנו שהאשה במערכת יחס השלילית תפסיק לצייר את הציורים שלה, אם היא תבטל את עצמה לבעלה.
אתה יודע מה יקרה לה אם היא תיצור מערכת יחס כזו עם אלוהים?
היא תצייר. תמשיך לצייר. היא תצייר עמוק יותר. אינסוף יותר.
היא תגלה את האני שלה ברובד היותר עמוק. היא תתחבר לאינסוף שבמציאות.
כי אלוקים שברא את האדם, וכאן אני מגיע לשאלה של האני שמחזיק את האלוקים, ודואג לו.
אלוקים שברא את האדם אין לו מגמה אחרת מלבד להאיר לאדם. להיטיב לו.
הדרישה של ה' לאדם שיהיה איתו בקשר, שיעבוד אותו, שיאהב אותו, היא כמובן לא לצורך האלוקים השלם – אלא לצורך אדם בלבד.
הקשר עם אלוקים זה מה שמביא לאדם את החיבור לעומק שלו, את ההתמזגות עם היופי של הבריאה והשותפות עם אלוקים בבניין הבריאה וגילוי אורו יתברך בו.
זה לא בשבילו, זה בשבילנו.
מה שאנו מוצאים בכתבי רבותינו שעל האדם לדאוג לכבודו של ה', פירוש הדבר הוא שלאדם ניתנה הבחירה אם להתקרב אל ה' ובכך לקרב את הבריאה את תכליתה ומגמתה, או להתעלם מהקשר והברית הזו, ובכך למנוע מהתכלית ומהמגמה האלוקית להתממש.
אבל מה התכלית האלוקית?
להתחבר אל האדם, להאיר לאדם, לתת לאדם לטעום בחייו את הטעם האינסופי ולחיות חיים מלאים בעומק, טעם ומתיקות גם בעולם הזה, חיים כאלו שמובילים חיבור עמוק של נשמתו של האדם אל האלוקים ומעניקים לה חיבור ניצחי ואינסופי אל מה שלא כלה בגשם – אל האלוקים.
זו המשמעות של הברית עם ה'.
זה התפקיד שמוטל על כתפינו.
אתה מתאר שהתחושה של הקשר היא כשל אדם שנושא משא כבד, של אחריות.
נכון, זה משא כבד.
אבל כבד מתשוקה. כבד מההשתוקקות שלנו להיות חלק מהעניין האלוהי.
התשובה והפיוס, שנדרשים בעקבות חטא, אינם תביעה לרצות את השני בצורה של יציאה מהעולם שלי לעולם אחר, וכמו שתיארת – לקיחת אחריות על התחושות שלו.
אלא זה כאב אדיר על ההתרחקות שלי מהמציאות של הקשר עם ה'. זה התחננות, אלו דמעות – אבל לא על מה שמחוץ אליי – אלא על מה שבתוכי, על מה שקיים בי – ואיבדתי חלק ממנו על ידי החטא.
תהליך התשובה הוא הזעקה שלי ש'רוח קדשך אל תיקח ממני'.
תשובה בגישה זו – איננה מקטינה את האדם, אלא להיפך היא מפעפעת בו את הגדלות שלו, היא מעלה על נס את מה שאסור שיאבד וישכח.
תשובה עמוקה יוצאת מנקודת הנחה שהקשר שלי עם אלוקים היא משוש ליבי, והוא מקור הכח ותחושת המשמעות שלי – "כי עמך מקור חיים – באורך נראה אור".
שאלת גם – מה היא התפילה.
זו סוגיא לכשעצמה, ארוכה ועמוקה.
אבל לדעתי, בעקבות הדברים נוכל למצוא טעם וגם לפתור את הכאב שלך ממנה.
כי אם אני מבין את המשמעות והמתיקות בקשר עם אלוקים, אני תופס את התפילה לא רק כזמן לבקשת בקשות אלא זה זמן לחוש את הקשר עם האלוקים, וכמו שכותב ה'כוזרי' – "ותהיה העת [עת התפילה] ההיא לב הזמן ופריו, ויהיו שאר עיתותיו כדרכים המגיעים אל העת ההיא, יתאוה קרבתו שבו מתדמה ברוחניים ויתרחק מהבהמיים, ויהיה פרי יומו ולילו השלוש עתות של תפלה".
תפילה שמבטאת את הקשר עם האלוקים היא נעימה גם כאשר לא בדיוק ברור באיזה אופן בדיוק היא תענה.
אבל כאמור, לא נכנסתי מספיק לסוגיית התפילה כי חשתי שיתכן שהדברים מספיקים בנוגע לשאלה – אם לא, כתוב לי ואנסה להעמיק בעניין.
היה ברכה אחי.
אני מברך אותך שתמשיך להעמיק במהות של הקשר בין האדם לאלוקיו.
ושהברית הזו תמלא אותך באור של חיים.
בברכה
שלום [email protected]
דלג לתוכן
4 תגובות
איזו תשובה נהדרת! הייתי בכל מיני רמות רוחניות בחיים והזמנים הכי מתוקים והכי שהרגשתי בהם עוצמה נפשית וחוזק פנימי או דווקא הזמנים שהייתי הכי קרובה לאלוקים מבחינת שמערת מצוות בדקדוק עד כדי שלעיתים הייתי מחכה מתי כבר יגיע זמן תפילת מנחה וכל זה היה בתקופות פחות ״טובות״ בחיי כאשר הקדוש ברוך הוא העמיד לפתחי המון אתגרים לא פשוטים אבל מכיוון שהייתי דבוקה בו באותו זמן הרגעים הללו שלצערי כבר לא קיימים חרוטים בליבי לעד והלוואי והייתי יכולה לקבל שוב את הרגעים הרוחניים הללו של דבקות בהשם. הקירבה האמיתית לאלוקים וההתבטלות לפניו בצורה כנה ובריאה נותנת לאדם עצמה כזו אדירה שלא צריך אישורים משום אדם הוא פשוט מאושר! חבל שאי אפשר להקפיא את הרגעים הללו ולשחזר אותם שוב. אדם פשוט מרחף בעננים מרוב אושר בלי קשר לנתונים חומריים. תודה על התשובה חזרתי אחורה בעקבות התשובה. חיזקת אותי מאוד!
השאלה מאד מיוחדת וגם התשובה אלא שלדעתי חשוב להעמיד את היחס בין אותו ביטחון שמקבלים מהקב״ה ליצור ולפעול כמו שנאמר בתשובה ובין ההתבטלות שבאה רק ללמוד מן התורה ומדרכיו של הקב״ה, אבל בכל אופן מרשים שקיים באתר שיח כ״כ ברמה
שלום וברכה
ראשית ברצוני להודות על המכתב המושקע והמיוחד.
דבריך מהווים בשבילי מים קרים על נפש עייפה כפשוטו.
קראתי כמה פעמים מאז ששלחת, ועובד לשהות בהם מפעם לפעם במהלך היום.
השילוב שיצרת בין השלמות של ה' ואחדותו שאינה חסרה דבר לרבגוניות והסינרגיה של הבריאה המתבטאת באותו הדבר עצמו. זו בעיני יצירת אומנות מרהיבה.
היטבת להבין לרגשותי בצורה מיוחדת שהרגשתי הזדהות מלאה לכאבי.
אוסיף שבכתיבת השאלה הסתפקתי אם להוסיף חלק שמתייחס לכת ביחס ליהדות, ובחכמתך ניגשת ישר לנקודה.
אישית מאוד מפריע לי שאני רואה הרבה מוטיבים של כת ביהדות. תחושת אשמה וביטול בוידוי שהזכרתי בשאלה בדינים של כפיה ואפילו הריגה-מורידין ולא מעלין. הקרבת קורבנות. חובת הניתוק מאומות העולם ועוד.
את עולם התשובה שתיארת במכתב בצורה קסומה אשמח וארצה להכיר, אבל מהמקום שאני נמצא בו כעת אני מאוד נמצא בחוויה שאותה באת לשלול במכתב.
כתבת בצורה ברורה שאותה דינמיקת התבטלות עצמה שתופנה כלפי זולתי תקטין אותי וכלפי ה' תחזק ותעצים אותי, זה אומר שיש מוטיבים של ביטול בעבודת ה' מוטיבים של כת ניתן לומר, רק עם ההבדל המהותי. ההתבטלות היא לא למישהו שהוא בגוון אחר ממני אלא לה' השלם שלא חסר דבר כל רצונו להיטיב עימי וכולל את כל הגוונים ובכללם אותי.
אני מנסה לשהות בתוך מה שכתבת וזה עושה לי הרבה טוב, אבל כשזה מגיע למקום של ביטול והכנעה זה לא עובר אצלי בלב בגרון ובמוח.
השאלה איך אני עושה את ההפרדה הזו, בתור אדם במאה עשרים ואחת כל דבר של ביטול נתפס אצלי כמקטין.
מה שכתבת על תפילה אני מאוד מתחבר לתפילה מהמקום הזה של קשר יומיומי בלי ציפיה לתוצאות שהתפילה 'תתקבל' אלא בתור שיתוף בחיים שלי. אך ברגע שאני ממוקד מטרה על בקשה ספציפית ואני צריך 'לפעול' שהיא תתקבל ולהיות תלוי בתוצאה שהתפילה תתקבל מה שמביא אותי לנסות לבחון דרך התוצאה ואז לומר לעצמי סיבות למה התקבל או לא ואולי התקבל אבל למשהו אחר וכו' לא נותן לי חוויה של חיבור אלא של חובת תלות מקטינה. חלק מחובת התפילה היא להשתמש בה ככלי להשגת תוצאות מבוקשות, איך ניתן ליישב זאת על הלב?
שלום יהודה
תודה שכתבת לי שהדברים שכתבתי לך נגעו בך,
זה משמח אותי כל כך, ואני רוצה לומר לך שהשאלה העמוקה שלך נתנה גם לי הרהורים ומחשבות שהביאו אותי לסדר ולברר את הדברים ולהתקדם בעצמי בקשר עם אלוקים.
אני חושב שגם בשאלתך הנוכחית מצורפים כמה שאלות, הייתי שמח ממש ללבן איתך את כולם אחת אחת, אבל נראה לי שיהיה יותר מסודר למצות וללבן נקודה אחר נקודה.
הייתי רוצה להמשיך ולהעמיק בנקודת השורש העמוקה שפתחת איתה, ולדון בה בעקבות הצדים הנוספים שהעלית במכתב האחרון.
הנקודות הם:
איך לא מרגישים שהקשר עם ה' מקטין אותי?
למה ה'ביטול' שהאדם מתבטל כלפי האלוקים לא גורם לאדם ל'רמוס' את המציאות שלו?
ואיך אנחנו, בסביבה המערבית, שמטפחת כל כך את האינדיבידואליות – יכולים לקבל ולהרגיש טוב עם הביטול שלנו לאלוקים.
אז דיברנו על זה קצת במכתב הקודם,
אבל בא נעמיק בזה יותר.
אני רוצה לתאר לך תיאור, ואני ממש מבקש שתנסה להתחבר אליו.
תאר לך אדם שניצב בפסגת הר גבוה, והנוף שמשתרע מתחתיו הוא עוצר נשימה ברובד הפשוט והעמוק של המילה.
תכלת השמיים, אינסוף היקום, הירוק הטבעי מלא החיות, וגובה ההרים.
העומק, היופי, ההדר, העוצמה, הזוך, הפראיות והעדינות.
המראה קוסם לליבו, ואם יש לו לב של אמן, או נפש של משורר – הוא ממש 'מאבד את עצמו' ואינו יכול להתיק את מבטו מהופעת הטבע הנשגבת.
נכון?
אחת התחושות העמוקות והמשמעותיות שמביאה הבטה כזו, זו תשוקה להתמזג ולהרגיש חלק ממש מהטבע האינסופי שפרוש לפני האדם.
זו קריאה ותשוקה להיות חלק, להתכלל, לא להישאר פרט בודד ומנותק להיות חלק מהאינסוף הרוחני הזה.
להתבטל אליו…
להתבטל?
כן, להתבטל!
זו תחושה אדירה של רצון להישאב ולהיכלל בתוך היופי האדיר הזה, להיות חלק ממנו, לחוש אחד איתו.
ה'ביטול' הזה הוא לא ביטול מקטין. הוא ביטול מגדיל.
הוא ביטול שמעניק לאדם תחושה עמוקה והד של אינסוף למציאות שלו.
כשהוא יאלץ לעזוב את עמדת הצפיה שלו, ולחזור לביתו – הוא לא יהיה פחות 'הוא' – אדרבה, זה יהיה יותר 'הוא'. יותר עמוק. יותר מחובר – לטבע, לעולם, לעצמו.
אז זהו.
דברנו על העולם.
קצת מצחיק לדבר עם הטבע, להתחבר לטבע, בלי לדבר על אלוקים.
כי מה זה אלוקים אם לא האינסוף של הטבע.
או יותר מדויק, מה זה הטבע אם לא ההשתלשלות של הספירות האלוהיות?
כמו ציור אגדי, שהצייר לא רק 'יצר' את הציור אלא גם ביטא בו את כל הנפש שלו, וכל האישיות של האמן מגולמת ומבוטאת בציור.
זה העולם. העולם הוא גילום אורו של האלוהים.
היופי האינסופי של העולם – הוא הוא יופיו של האל.
האינסופיות הרוחנית שנשקפת בבריאה – זה הד לאינסופיותו שלו.
ההוד, ההדר, הגבורה, הכח – לחי העולמים.
החכמה… אוי החכמה…
אתה מבין שהאדם עומד מול העולם ומתמלא התרגשות ותשוקה לדעת את העולם ולהתמזג בו בעצם כמה להתחבר אל האלוהים. להתבטל אליו, להיות חלק ממנו?
עוד לא עניתי על השאלה שלך – למה ההתקטנות של האדם מול אלוקים לא באמת מקטינה אותו.
רציתי רק לתאר את התשוקה והרצון של האדם להתבטל לאלוקים.
כאן מגיעה השאלה שלך.
להתחבר לטבע האלוקי הקסום, זה נפלא וזו אכן תחושת ביטול מתוקה ונשגבת.
אבל הקשר עם אלוקים הוא לא רק לעמוד מולו בעיניים נוצצות – חסר נשימה, אלא גם לשמוע למצוותיו, להתפלל אליו ולהיות מרוצים מלפניו.
תחושת הביטול הזו – היא כבר לא רק תחושת הביטול מול הטבע, אלא יותר כמו של אדון שמצווה ציוויים על עבדו, או על מערכת זוגית בה צד אחד הוא ה'קטן' והוא עסוק בלרצות ו'מוחק' את אישיותו ורצונותיו.
למה זה לא כך?
אז כאן יש שני חלקים.
קודם כל את ההבנה שאלוקים מעוניין באדם. וזה שייך לאחדות ה', שאין לו 'אינטרס' והוא אינו אישיות שעומדת מולי וסותרת אותי.
יותר מזה, הקשר עם אלוקים חושף אותי לעומקים שבי, לרוחניות העמוקה שבי, לאני הפנימי – זה שרוחני ומחובר לאלוקים לגמרי.
וכשאנו מביטים על התורה והמצוות אנו מבינים כיצד כל הציוויים של התורה פונים למקום אחד – להעמיד ולעצב חיים של ברית וקשר עם ה'.
כמו שכתבתי במכתב הקודם – הקשר עם אלוקים הוא הדבר שמאיר את החיים של האדם ונותן להם משמעות עמוקה וגם נצחית – זה לא קשר שבא לענות על איזה אינטרס של אלוקים – חוץ מרצונו האינסופי להתחבר לאדם ובכך להביא אותו אל הטובה השלמה.
התורה והמצוות הם הצורות והכלים לחבר את האדם לה' ובכך להעניק לו את הדבר הטוב ביותר וגם את החוויה הקסומה ביותר שיכולה להיות.
אם תתבונן באנשי רוח ולב, כאלו שהברית הנפשית עם אלוהים מנצנצת בליבם – תוכל לראות אותם מלאי השראה, שמחת פנימית ורוחניות עמוקה.
אבל גם אם אתה לא רואה כאלו סביבך – פתח את ספר התהילים, קרא אותו לאט, כמו שאתה קורא שיר של ביאליק להבדיל, לאט, בהטעמה, תראה כמה עונג ועוז הוא יונק מהברית עם אלוהים, כמה הברית הזו מגדלת אותו ונותנת לו עוז ושמחה.
ראה את כתבי הרמב"ם – אלו אנשים שהברית עפ ה' מילאה אותם בעוז, עוצמה ואהבה.
האינדיבידואליות שהמערב פיתח כל כך, היא טובה, כמו כל דבר עמוק שמתרחש במציאות, אולם גם צריכה זיקוק – גם כן כמו כל דבר שקורה במציאות.
היא מעניקה לאדם חיבור ופיתוח של האישיות שלו, היא אומרת לאדם לא לוותר על האני המיוחד שלו.
אבל אל לו לאדם להישאר פרט בודד, מנותק ואטום.
את האני הגדול והקדוש הזה הוא יכול ליטול, אבל את כל כולו, לא לוותר על פיסה מה'אני' הקדוש הזה – ולהניח את האני הזה עמוק עמוק בתוך הברית עם ה'.
הברית עם ה', והביטול אליו, לא רק שלא ימחקו את ה'אני' המושקע הזה – אדרבה, היא תאיר אותו ותאיר דרכו, היא תעצים אותו ותזכך אותו.
ממש כמו הציור שפתחנו בו.
על האדם, שעומד בראש ההר, והטבע האלוקי, והיופי הרוחני כמו אופף אותו משיב בו חיים ונותן לו תחושת חיבור והתכללות אינסופית.
וכמו בציור שפתחנו בו – ככל שהאדם יהיה יותר מפותח בנפשו, יותר צחובר ל'אני' שלו הוא ותר ישמע את קול ה' מהלך בגן לרוח היום.
וכמו שכותב מרן הראי"ה "אם יש אני – יש הוא".
ככל שהאדם יהיה יותר מחובר לעצמו – הוא יותר יוכל לפגוש את האלוקים, כי כהאמור המפגש עפ האלוקים הוא פועל ומאיר מתוך האדם, ולכן אני מרגיש שדוקא אנחנו, מתוככי התרבות המערבית, יכולים לפגוש את האלוקים בצורה עמוקה ומחוברת. לא פחות.
ליבי קצת חמוץ בי, כי אמנם כתבתי דברים נכונים ואמיתיים שמפעמים בי, אולם שטף החיים לא באמת מאפשר לי לחוות את הדברים הללו בצורה מושלמת בחיי היומיום.
אבל דוקא העיסוק והליבן של הדברים מעניקים לנו את היכולת להחדיר את הדברים לתוככי המציאות שאנו חיים בה ולחוש את הכמיהה לחיבור עם האלוקים ואת האושר והעונג שמגיעים אחריהם.
תודה שבזכותך מתלבנים הדברים ומתבררים.
לא נגעתי בעוד חלקים בשאלה שלך,
אם תרצה להמשיך לדון בנקודה הזו – כתוב לי.
ואם לא נוכל להמשיך לדון בנקודות הנוספות שהעלית בשאלתך.
במבט חיצוני – אלו כמה שאלות שונות,
אבל ברובד העמוק יש כאן שאלה אחת ענקית וקדושה:
איך אנחנו יכולים להזדהות בצורה עמוקה עם הברית עם ה' והתורה והמצוות, ואיך נותנים להם להאיר עלינו את האור שלהם – האור שאנחנו מחכים לו.
אגב, אני מוכרח לומר דבר פשוט, ודאי שאפשר להעמיד גם מול הקב"ה קשר שמוחק את האדם, הגמרא אומרת שמי שלומד תורה בצורה לא נכונה היא נהפכת לו לסם המוות.
אני דברתי על אופי הקשר כמו שהוא ראוי להיות, וכמו שהוא קיים בצורה הטבעית והיפה שלו.
כיף להתכתב איתך.
שלום.