לשואל היקר שלום רב.

אכן עם ישראל נמצא במצב מתוח מאוד, אנחנו עדיין אבלים על אחינו ואחיותינו, שנרצחו ונפלו, אבודים על אחינו החטופים, ושופכים דמעות לשלום אחינו שבחזית.

במענה לשאלתך, אומר שהצדק איתך, כאשר מתעורר נידון על חיי אדם, היהדות כלל אינה מביאה בכלל השיקולים את ענין העולם הבא, גם משה רבינו לא היה מרוצה מזה שהוא נפטר בגיל 120 ולא הספיק להכניס את עמו לתוך הארץ, וזה בשעה שחיכו לו עולמות שלמים של שכר ואושר נצחי מעל לכל דמיון.

כמו כן, יש לנו הלכות ברורות לגבי התנהגות עם גוסס שחלילה לא נקרב את מיתתו בשניה אחת, ונחשב שופכי דמים, גם אם הוא צדיק גמור, ואף אחד לא היקל ראש בזה בטענה ש: 'אנחנו בסך הכל מקרבים אותו לגן עדן'.

וזה בניגוד גמור למוסלמים – שהזכרת – שמנהלים את מערכת השיקולים שלהם בכפוף להיבט הזה, ולכן שולחים מרצחים לפעולה, גם נגד כל הגיון טקטי, מהסיבה שחובה עליהם למות למען האיסלם, וגם משתמשים באוכלוסיה אזרחית כמגן אנושי בלי לשאול לדעתם, מאותה סיבה, שזו 'חובתם הדתית' להבנתם של שולחיהם.

הסיבה שהנושא הזה חוזר ועולה בימים אלו אינה משום שהתעורר נידון הלכתי כזה או אחר, אלא משום שהתעוררה עלינו צרה איומה, 1400 מאחינו נרצחו, חלקם באכזריות נוראית, הניצולים פצועים ומסוייטים, והעם כולו בחרדה.

לפני כמה שבועות שמעתי דברי אמונה מגב' דבורי פלאי, אימם של שני הילדים שנרצחו בפיגוע הדריסה ברמות, ושאל אותה שם אדם חילוני, האם האמונה עזרה לה לעבור את האסון שלה בצורה קלה יותר, היא ענתה שהחלק של הגעגוע עדיין קשה, אבל האמונה עזרה לה נגד הבילבול והיאוש.

ואני אנסה להסביר את הדברים שלה.

כאשר אדם חווה אסון גדול בפתאומיות, אבדן של אדם קרוב, או יותר מאחד, אכזריות ואלימות שמופנית אליו או אל הקרובים אליו, מלבד הצער והאבל שיש לו על אהוביו, הגעגוע הגדול שאוכל את נפשם של בני משפחתו, והסבל הנפשי, ישנו תחום אחר שנפגע כתוצאה מאירוע כזה, האדם יכול לאבד אמון בעולם שסביבו, באלוקיו, לאבד שליטה מבחינה רגשית, לאבד את האיזון והשפיות שלו. הרי עד עכשיו הוא חי בתחושה שהוא תחת הגנה, ולא משנה של מי, של אלוקים, או להבדיל של צה"ל או של השב"כ. הוא הסתובב ברחוב בלי חשש, הוא לא היה חי בדריכות תמידית, ולא בחוסר ביטחון בחיים שלו, וכעת כל זה התנפץ, הוא חש חשוף לאסונות, חשוף לרוע, העולם כבר לא ברור לו, העולם נגדו, והוא לבד, כלום לא ידוע, הכל יכול לקרות לו, כל אסון, כל צרה.

כאן נכנסת האמונה. האמונה מלמדת אותנו שבדרך כלל אנחנו מושגחים, גם אסונות שקורים, לא יוצאים מכלל התוכנית של העולם, גם הם-עם כל הקושי- היו מתוכננים, בלתי נמנעים, אבל מצד שני – לא חורגים מתחומם, מה שנגזר- נגזר, יותר מזה כלום לא יקרה. האמונה מלמדת אותנו שאלוקינו אוהב אותנו, ויכול להציל אותנו, וכן יעשה כאשר נמצא חן לפניו.

אותם רבנים שמרבים לדבר על ענין השכר של הרוגי מלכות, לא באים לפתור את האבל והצער של קרובי הנספים, הם לא יכולים לחפות על האבדן של אדם קרוב בפתע פתאום, רק על ידי זה שנדע ש'טוב לו שם' (גם בזה יש עידוד מסויים, אבל לא פיתרון),

הם באים לחזק את אובדן האמון בזה שהעולם מסודר ומושגח, הם באים לפתור את הבלבול, את תחושת החידלון, ההפקר, הפחד, איבוד השליטה. על זה הם באים ואומרים דעו לכם קרובים יקרים, האסון שלכם הוא לא תוצאה של זליגת ירי, או שבירת שמירה, הוא אינו טעות, הכל מחושב, הכל מדוקדק, יקירכם לא נספה ללא משפט, לא מת סתם. יש ערך גבוה מאוד לקרבן שלו, הוא אהוב מאוד אצל הבורא, אל תדאגו, העולם לא יתפורר מהיום והלאה, הוא עדיים בטוח למגורים, יש על מי להישען, על מי לסמוך, והוא דואג גם כעת ליקיריכם בצורה שאין למעלה ממנה. קחו מזה עידוד, ודעו שגם אתם יכולים להיטיב לו עוד, על ידי לימוד תורה ואמירת קדיש, האהוב שלכם לא נעלם, הוא לא התבזבז, הוא עדיין קיים בצורה רוחנית, נשמתו קיימת, והוא עדיין זוכר אתכם ורוצה בטובתכם. הידיעות האלו, שלחלקנו הם פשוטות וברורות יכולות להיות מרפא לנפש עבור אותם קרובים שאבלים על יקיריהם.

זוהי מטרת הדיבורים האלו להבנתי.

בהוקרה, נועם.