שלום לך יקירה,

מחילה על העיכוב בתשובה, תקופה מאתגרת וכואבת בעם שלנו ובארצנו הקדושה והקטנטונת, לצערי לא הייתה פניות לדבר פרט למלחמת הישרדות ברבדים שונים בחיים, אבל היית איתי בליבי וחיכיתי להזדמנות שאוכל להתפנות לשאלתך החשובה והיקרה,

אני קוראת את חייך בפנייה וכואבת את החוויה הלא פשוטה של בדידות מתסכלת מאוד,

התחושה שאת מתאמצת, ואין שיתוף פעולה ו/או הערכה מהצד השני קשה ביותר,

כך שעצם הפנייה שלך מרשימה אותי, כן, זה לא מובן מאליו שאת לא מתייאשת, למרות שאת מתארת שאתם כבר שנה בטיפול זוגי, שזה לכאורה לא עוזר, ששנים את נמצאת במקום הלא פשוט הזה, ואת עדיין מחפשת תשובה, פשוט אמיצה ולוחמת אמיתית, אז נתחיל בכל הכבוד על הרצון הזה שאת משמרת חי ופועם, ויהי רצון שאזכה להיות שליחה טובה לעורר חשיבה אולי טיפה שונה בע"ה.

כשקראתי את הפנייה שלך, הבנתי מהתיאור שלך שאת כבר בתחילת מערכת היחסים היית בהסתייגות, אם זה מהמובן הרוחני שהצטייר בענייך כפער בעייתי ואם זה תחושת חוסר הבשלות לחיי נישואין מצידך שכנראה גילית עם הזמן וידעת היום לנסח את זה כגורם מפריע,

תמהתי, למה בחורה שמרגישה שמשהו לא בסדר, וחשה פער משמעותי בינה לבין המשודך, ואף מתריעה על כך, לא זוכה למענה שמסיר את הספק הזה, שמיישב את החשש מהליכה לצעד כל כך משמעותי.

כמה את בוחרת וכמה את שלמה עם הבחירות שלך?

אני רק יכולה לדמיין את התחושות והמחשבות שליוו אותך באותה תקופה וחשה שכבר כאן מתחילים הזרעים הקטנים של הריחוק שצמח ביניך לבין בעלך,

אבל, באותה נשימה, את מתארת בעל מסור וקשוב שהתאמץ לעשות לך טוב בתחילת הנישואין, אבל את לא היית כלי לקבל, וכנראה שכאשר הגיע הילד הראשון, הספינה היטלטלה משמעותית יותר, והפער הלך וגדל.

לצערי, זוגות רבים לא מודעים למשמעות של העבודה הזוגית הנדרשת סביב לידת ילד ראשון, את העובדה שהיא מטלטלת את הספינה בהכרח ואם היא היתה מטולטלת לפני, קל וחומר שאחרי היא יכולה להגיע למצב של כמעט שקיעה במצולות, אבל לא כאן היריעה להרחיב בעניין.

רק היה לי חשוב שתדעי שזה טבעי.

התמונה שאת מתארת אכן כואבת, מאוד ולכן מעלה מספר שאלות חשובות מאוד להתבוננות, אותן אשתף אותך ולו רק על מנת לנסות לבחון זווית שונה לריקוד הזוגי שלכם,

אני מבינה שבעלך יודע להיות מסור וקשוב, אז למה הוא בוחר כרגע לא להיות שם?

מה עוצר אותו?

את מתארת ספקות בבחירתך אותו לאורך כל הדרך, על רקע רוחני, אבל את עדיין נשמעת כמי שמסתובבת עם הפער והספק הזה גם היום, ואם אכן כך, אז התחושה שלו שהוא לא מוערך, יכולה להיות מחוברת לחווית מציאות שאת משדרת מכיוונך מתחילת הנישואין ועד היום בעצם?

יכול להיות שהוא באמת לא רצוי?

אם הוא כן, מה את עושה כדי שהוא ירגיש את זה? את רוצה שהוא ירגיש רצוי?

מה את מפספסת, אם את כל כך מתאמצת ונראה שהוא לא בכיוון איתך בכלל?

אם נתת סלחנות, וחוסר השיפוטיות ומחמאות.. וזה לא עוזר,

האם עצרתם יחד להבין מה הוא כן צריך? מה את צריכה כדי להיות מוכנה ללמוד אותו?

כמה את מסתקרנת בעולמו?

כמה הוא מסתקרן בעולמך?

למה את מוכנה להיות סלחנית לתגובות אגרסיביות כלפייך?

ממתי זריקת חפצים מהווה דרך להבעת רגש? מה הוא מנסה להשיג?

עד כמה את באמת משתפת פעולה עם "המגבלה" הזו שלו ללא לשאת את הזוגיות איתך, באיצטלה של "לאבד את זה" , זה לא לגיטימי. נקודה.

זה בהחלט כן מצריך התבוננות על המחיר ששניכם משלמים ומרוויחים מהסערה שנוצרת כל פעם שאת מעלה קושי או עומק בשיח. וחוזר חלילה סביב האגרסיות הללו.

מה עוצר את הכעס? מי עוצר? איך נראה הפיוס, אם הוא בכלל מקבל משמעות?

ממה הוא מפחד ממך?

מה מאפשר לך העמדה הזו של לא להיות מרוצה כרונית אבל כן נמצאת כאן כרגע?

מה כן גורם לך לבחור להילחם על הקשר הזה?

האם יש רצון מצידו באמת לפעול לכיוון שלום בית?

יכול להיות שרק את פועלת? אם כן, למה? למה רק את? מה את חושבת שייצא מזה?

ואם לא, למה את מרגישה כל כך לבד במאבק לשינוי?

מה הוא לא יודע עלייך?

מה יקרה אם יהיה לכם טוב? היו זמנים כאלה?

מה קרה בהם? למה זה לא החזיק מעמד?

כל השאלות הללו וישנן עוד שאלות שעולות לי כרגע, נועדו כדי לבחון את הבחירות שלכם,

זוג בסופו של דבר צריך לדעת לקחת אחריות על הזוגיות שלו,

אם הזוג בוחר יחד, עם כל הקושי והכאב, הוא מתאמץ ויוצר תנועה קטנה אחד לקראת השני,

וכאשר הרוחות שקטות יותר, נוצרת פלטפורמה מאפשרת להתבונן לעומק ולבחור יחד לרפא את הפצעים, כל אחד את של עצמו, ולא לצפות מהשני להיות הרופא של הכאב,

הרפואה נמצאת בתוככם, עבורכם ובשבילכם, והצד השני נמצא שם כדי להפוך את החוויה של הזוגיות לנעימה, מאפשרת ומחזקת.

צריך לאמץ חשיבה שונה, אם החשיבה עד עכשיו יצרה את "שוב מאותו דבר" אז נותרנו ללא תנועה שונה, ולא משנה כמה קשה וכנה עבדנו.

לעיתים מסתובבים עם תחושה פנימית חזקה שבן הזוג לא נמצא שם בשבילי, ויתכן שאכן כך הדבר, אבל מפספסים שאנחנו בעצם לא מאפשרים לזה להתחולל.

אם אני מתאמצת מאוד אבל עוצמת את העניים שזה לא בכיוון שבן הזוג שלי זקוק לו, אני יעבוד קשה מאוד אבל על סרק…לא לכיוון היעד בכלל,

ואני מותשת והוא כאוב

והנה, התחלפו התפקידים, עכשיו אני כואבת והוא מותש מלנסות להסביר לי, לכוון אותי או לקרב אותי.

ואם הוא ניסה להיות שם בשבילי, ולא הייתי כלי להכיל אותו ולא רציתי בחברתו, לא משנה כמה רשמית אני נשואה לו, אני לא באמת שם בקשר איתו ומולו ואז נולדת תחושה של ריחוק וניכור בחיי הניושאין.

וזה דו צדדי וזה כואב.

מאוד.

מה ניתן לעשות?

להתבונן בכנות בשאלות ששאלתי, לבחור לראות את החלק שלי שבאופן אישי יוצר את הריחוק שלו ממני, ולבחור לפעול אחרת.

וכך גם מהכיוון שלו.

נראה שהיה שם רצון שלו לבנות, להעניק ולהתמסר.

אולי בצורה שונה, בעוצמה שונה ובדרך חדשה..

אבל זה שם.

אם תבחרו לנקות רעשי רקע, לבחור להילחם על הקיים, רק כי הקיים יקר ללבכם באמת,

ללא רצון לשנות אותו, אלא את עצמכם,

בע"ה התנועה ליחד תיווצר מאליה, בעדינות, בהיסוס עם פחד וחשש,

אבל עם כיוון נכון. לבנייה וקרבה.

אם רק תבחרו באמת, תסתקרנו בעולמו של האחר שמולכם,

אין שום סיבה בעולם זה לא יקרה.

כל עוד הנר דולק..

בהצלחה מכל הלב,

שירה