שלום לך, יקרה.

קוראת אותך וכואבת מאד.

את כותבת שאת נשואה למעלה מעשרים שנה, יש לכם ארבעה ילדים מקסימים, ו – שמתברר לך שחיית בבועה.

יקרה, הבועה הזו, אלו אותן ההגנות ששמרו עלייך במשך השנים, שעזרו לך להביא ארבעה ילדים ולחוש את קסמם ולאהוב אותם.

ההגנות האלו, שגרמו לך לא לדעת שאת חיה עם איש לא כלבבך כלל, גם עזרו לך לחיות עשרים שנה, ולייצר את האושר שכן הבאת לעצמך, בכוחות מיוחדים, בחיים.

מהפרטים שציינת, אני מבינה (ואם אני טועה – תקני אותי בבקשה) שהטיפול הפסיכולוגי הקצר, שהיה משותף לשניכם, גרם לך להבין עם מי חיית, ובאיזו התמודדות לא פשוטה את מתמודדת בכל יום.

ההגנות, ה"בועה" כמו שאת מתארת, נלקחה ממך, וזה בכלל לא קל, מה מוביל, כמו שאת כותבת, למצב נפשי לא פשוט, ומרוסק.

עצם ההלם הזה, של ההכרות עם מה שאת מתמודדת, הוא בעצמו הלם לא פשוט, כזה שנוטל הרבה מאד כוחות.

ואחרי ההלם, אז החיים עצמם, וכמו שאת מתארת – הוא אדם מקסים בצורה החיצונית, והכל נופל עלייך, מה שמוביל לתחושות קשות ופוצעות מאד.

ויש את שנות ההתעללות עצמן, שהן גובות מחיר יקר יקר.

ו – תראי אותך!

אני מביטה שוב במכתבך.

פתחת אותו בהכרת תודה, במילים חמות. את, למרות כל הקושי בחייך, עוד ממשיכה לראות את הטוב, את היופי, ממשיכה לראות ולהאמין בטובה, וזה מרגש, כי זה מוכיח על ייצר החיים שלך שפועם, על כוחות הישרדות גבוהים ועמוקים שיש לך, ואיתם, בעזרת השם הטוב, עוד תצאי לחיים של אושר, כי יש בך את המסוגלות הזו, לראות בטוב.

את רואה גם את הקסם שבילדייך, מה שגם – כל כך לא מובן מאליו, את מסוגלת לראות את החלקים שהוא טוב לאחרים, ולנתח את המצב בצורה רציונאלית. ואני מתפעמת מהרוח האנושית ולמרות הקושי העצום, ממשיכה לפעום, לחיות, לרצות בחיים…

את מספרת, שאת מודעת לכך שגם להתגרש זה לא דבר קל, ואת צודקת. גרושין הם בהחלט אפשרות, שגם התורה נותנת לנו אותה, אבל כרגע, את מודעת לכך שזה לא הזמן, מבחינתך.

כי אחרי שאני קוראת שוב את המילים הכאובות שלך, אני עוצמת עיניים ומנסה לראות אותך, למרות שאינני מכירה אותך, רק מהמילים הספורות והכאובות שתיארת כאן. רואה אותך "כבוית כפתור" כפי שאת מתארת.  באותו מצב מרוסק, עליו את כותבת. וכואב לי איתך.

רוצה לבקש ממך, לראות לרגע כך את עצמך, לחמול עלייך,

ואז… לעבור פאזה, ולהיזכר במי שאת.

תגידי, יקרה, את זוכרת מי את?

יכולה לחשוב על רגעים יפיפיים ואוהבים שלך, כאדם בפני עצמך?

אולי אפיזודות מהאימהות שלך,

אולי רגעים וזמנים בילדותך, אולי כנערה. רגעים כאלו, בהם את בכל התפארת שלך, בכוחותייך, בקסם המיוחד שהשם נתן לך.

מצליחה לחשוב כך? להיזכר בך?

יש רגע כזה?

של כוחות שלך, של שפע שלך, רגעים בהם אהבת או שמחת או היית מאושרת וגאה בעצמך, ויודעת שאת מלאה בטוב?

עכשיו, תנסי לעצום עיניים, ולנשום. פשוט לנשום, להתמלא מהרגע הזה, לתת לו, ובעצם – לעצמך ולכוחותייך, למלא אותך. לומר לך "וואו, תראי אותי, אני האמיתית, זו.. זו!"

(האמת? בסוגריים אני רוצה לציין, שזו בדיוק החזרה בתשובה, לחזור אל עצמנו, אל הכוחות שלנו, אל המעיין המפכה בתוך כל אחת ואחד מאיתנו, אל היופי שלא הועם, אל הנשמה הטהורה ומלאת הכוחות והעוצמה שהשם נתן לנו.)

ועכשיו… עכשיו, עם הפינה הזו בליבך שיודעת שבעצם, בפנים בפנים יש לך כוחות, ורק משברי הזמן והחיים הלא פשוטים שלך עמעמו אותם, עכשיו יש מקום לחפש, מה ייתן לך עכשיו, כח.

בכוונה אני אומרת "לך" כי זו המטרה עכשיו. מה יהיה זה שייתן לך כוח. כרגע לא "לכם" ולא לשלום הבית שלכם, ואפילו לא לילדים המקסימים. ההתמקדות עכשיו היא בך, ורק בך.

מה ייתן לך כוח? מה ימלא אותך?

פעילות גופנית טובה?

הקפדה על תזונה וכושר?

אולי סדרת עיסוי מפנקת?

אולי מוזיקה טובה?

יציאה לחופשה עם עצמך או עם חברה, באה בחשבון? ואם לא ממש חופשה, רק בלוי מהנה יחד?

הלוואי הלוואי שגם תרשי לעצמך ללכת לטיפול, במטרה לתת לך כוח, לא במטרה לתקן שום דבר, לא במטרה לנבור בעבר, רק במטרה להעצים אותך, להכיר לך את עצמך  זו שלפני ההתעללות, לעזור לך לחזור להאמין בעצמך.

אחר כך תוכלי לשקול מה את רוצה לעשות, לאן  לפנות ועל מה לחשוב,

כרגע, יקירה, כרגע זה הזמן שלך, להתמלא כח, לשוב אלייך ואל אוצרותייך.

מסכימה?

מייחלת עבורך.

תמר ע.

[email protected]