בסייעתא דשמיא

שלום לך שואלת יקרה

ראשית, הרשי לי להחמיא לך: אני מבינה שאת צעירה בגילך (עוד לא בשידוכים אפילו) אבל אם הייתי צריכה לנחש את גילך ע"פ השאלה המעמיקה והמודעת שלך – הייתי חושבת שאת הרבה יותר בוגרת לפי חכמת החיים והעומק שיש בשאלה – ובך ? – נראה שקיבלת מתנות וכישורים מרבש"ע – מאחלת לך להשכיל ולהשתמש בהם לטובתך בשלווה, בריאות ונחת.

קראת לשאלה שלך "עומס נפשי ורגשי" וציינת בה הרבה נקודות שנעות סביב משימות, הספקים, מלחמה פנימית קבועה, שוט שמצליף, חוסר פניות עד הגעה לקו אדום שמשתק מעשייה. אני חושבת עליך, בחורה צעירה שמרגישה את כל קשת הרגשות ביחס למשימות שמוטלות עליך בכלל ובפרט במשך העשייה והפעילות היומיומית שלך שהיא בטח עמוסה – וליבי איתך. אני בטוחה שזו חוויה מאוד לא נעימה בלשון המעטה לחוות את כל התסכול והעומס הרגשי והנפשי הזה – לעמוד מול משימות והספקים שאת רוצה למלא – ולהרגיש שלא כיף לך לעשות אותם כי זה מעמיס עליך. ובכלל, להרגיש שאת עמוסה מידי בשביל להתפנות ל'משימה' החשובה של שידוכים – שנראית לך כרגע כמו עוד משימה מעמיסה ולא כמשהו מסקרן ומשמח. כשבנוסף לכל זה גם מצטרף ה"שוט הפנימי – הביקורת העצמית" את בטח חווה קוקטייל רגשות קשים ומאוד לא נעימים.

את בטח יודעת שהקב"ה "נותן שלג כצמר" – הוא נותן בעולם קור ושלג רק במינון שיש צמר להתחמם בו – וגם ניסיונות וקשיים הוא נותן רק כשהוא "בטוח" שיש לך את הכלים להתמודד איתם. ובכלל – כל הניסיון והקושי הזה מטרתו להצמיח אותך ולהיטיב איתך – כגודל הקושי כך גודל ההצלחה וההתקדמות שנכונה לך כשתצלחי אותו בעז"ה.

לפני שנתייחס לנקודות שהעלית בשאלה אני רוצה ברשותך להציע לך לבחון עם עצמך נקודה מהותית שאני מקווה וחושבת שהיא יכולה להאיר את העומס מכיוון אחר, לפשט אותו ולהפוך את כל המשימות למסקרנות, מרגשות ומעוררות עניין.

תראי, הקב"ה לא שם אותנו פה בעולם בשביל שנסבול ונהיה עמוסים ונגיע לקו אדום שמשתק וגומר לנו את האוויר. הקב"ה ברא את עולמו בשביל שנהנה ממנו במהלך החיים היומיומיים ובכלל. אם אנחנו מרגישים תקופה ממושכת לא טוב ביחס לנושא מסויים – כדאי שנבדוק אולי משהו לא מדוייק בהתנהלות שלנו – וכשנדייק אותו נחזור ליהנות מהעולם הזה ולחיות בו בשלוות נפש רוב הזמן.

אחד הדברים המהותיים שהדור שלנו מתקן זה את כל הנושא של ההתנהלות ממקום של "צריך" – אנו בחודש ניסן, בו מבערים את החמץ – ח.מ.ץ – חייב. מוכרח. צריך – את זה מצווה מן התורה לבער ולא לפעול ממקומות של הכרחה, של הכתבה, של אני עושה כי אני חייבת וכי אין לי ברירה. ההרגשה הזו של ה"חייבת" היא בעצם ההיפך של הבחירה החופשית והחירות שהיא בבסיס האמונה שלנו כיהודים – שיש לנו את זכות הבחירה לבחור בין הטוב לרע – בין מה שאני רוצה לעשות לבין מה שלא – בין מה שעושה לי טוב לבין מה שלא עושה לי טוב.

ההנחה הראשונה שאני רוצה שתבדקי איך את ביחס אליה זה האם המשימות האלה שהצבת לעצמך במהלך היומיום הן משימות שאת רוצה לעשות או צריכה לעשות?

בהתחלה, כששומעים את הגישה הזו זה נראה ממש ממש מוזר ו"מסוכן" אפילו: מה, אני אעשה רק מה שאני רוצה? ואולי זה נוגד את התורה? ואם אני חלילה לא רוצה לשמור כשרות? לכבד הורים? ללכת ללימודים? אם אני רוצה כל היום רק לשבת על הספה וללקק גלידה – זה מה שאעשה?

אז אני רוצה להרגיע אותך -שזה לא ככה! בחורה שפויה וחכמה (וסיכמנו כבר שאת חכמה, נכון?) מטבעה לא מעוניינת להתמרד, להתחצף או לשבת כל היום על הספה וללקק גלידה (גם אם נראה לך עכשיו שכן זה מה שבא לך). בחורה חכמה רוצה להספיק, ללמוד, להתקדם ולהתחתן – אבל כל זה צריך להיות בכיף ובנועם – וזה בהחלט אפשרי!

אז בואי נחזור לרוצה / צריכה

נניח שאת מגלה שבאמת רוב היום שלך עמוס במשימות שאת צריכה לעשות ולא רוצה – אני רוצה להציע לך שתתחילי במשך שבועיים כל יום להתבונן היכן יש 3 פעמים במשך היום דברים שאת יכולה לעשות כמו שאת רוצה. זה לא צריך להיות דברים גדולים ובומבסטיים – זה יכול להיות דברים מינוריים וקטנים בינך לבין עצמך – אבל את תראי איך שזה יעלה לך למודעות את זה שאת בפוקוס על מה שאת רוצה לעשות ולא רק מה שאת צריכה. אני אתן לך דוגמא נניח את עכשיו צריכה לעזור בבית: ואת אמורה גם להדיח כלים וגם לקפל כביסה – תכניסי פה באופן יזום את הרצון שלך ותשאלי את עצמך – מה אני רוצה לעשות קודם? הרבה פעמים כשאנחנו כ"כ מורגלים לפעול מתודעת הצריך – אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים באמת… כי השריר הזה של הרצון לא היה בשימוש כל כך הרבה זמן שהוא פשוט התנוון ונאלם ונעלם… ולכן לוקח זמן לגרום לו להתעורר ולחזור לחיים – אז תשאלי את עצמך בכל מיני סיטואציות – מה אני רוצה עכשיו. נניח את הולכת לחברה והיא מציעה לך שתיה מהמקרר ומראה לך כמה סוגי בקבוקי שתייה – והיא שואלת אותך מה את רוצה לשתות? אם ההרגל שלך הוא להגיד "לא משנה" נסי לחשוב האם כן יש לך העדפה. וגם אם בשלב ראשון לא נעים לך להגיד אותה – עדיין, עצם זה שאת בינך לבין עצמך תדעי את זה – זה כבר יקדם אותך. ההתבוננות הזו מסייעת לנו להפסיק לחיות על אוטומט ולהצליח לבחון ולדייק מה אנחנו רוצים ומעוניינים לעשות.

בהנחה וזרמת איתי עד כאן – את תראי שאחרי כשבועיים או כחודש הפוקוס שלך הוא על לבחון מה את רוצה והיכן את יכולה לשלב את הרצון שלך – משהו שם מתעורר ואת יותר מודעת למה את רוצה לעשות.

וזה לא רק זה, כחלק משלושת הדברים הללו במהלך היום בהם את בוחרת מה לעשות – אני רוצה שתבחרי באמצע היום לעשות לעצמך משהו טוב: נניח לשתות קפה 5 דק בשקט לפני ביצוע משימה או מטלה, או לסחוט לעצמך כוס מיץ טבעי -שימי את עצמך בראש סדר העדיפויות – ולא בסוף. המודעות שלנו לעצמינו, וההכרה שלנו בצרכים של עצמינו מוסיפה הרבה לתודעת השפע והרבה אוויר לנפש העמוסה והעייפה.

כל הנושא הזה של ללכת לפי מה שרוצים ולא מה שצריכים נקרא "היצמדות ללב" – הקב"ה מזרים לך רצונות ותשדורות שרלוונטיים אליך ולחיים שלך דרך הלב שלך – וזה נקרא להיצמד לרצון – וכשאנחנו חוטאים, ובעצת היצר נצמדים ל"צריך" אנחנו מתרחקים מעצמינו, מהקב"ה וממה שהוא רוצה שנעשה ואז זה מתכון בטוח לרגשות עומס וחרדה שלא מובילים לשום מקום טוב.

לפני שאגש לנקודות שהעלית בשאלה אני רוצה לענות על שאלה נפוצה שנשאלת כשנחשפים לנושא הזה של "ללכת עם רצון הלב" – בגלל שאמרנו שרצון הלב הוא מסרים ותשדורות מרבש"ע – הלב לא רוצה לחטוא. ממש לא! ואם מישהי תגיד לי "עכשיו אני רוצה, ממש ממש רוצה לספר לשון הרע על חברה שלי – הנה, הלב שלי רוצה שאני אעשה עבירה" – זה לא נכון! לאותה אחת שתגיד את זה אני אציע שתבחן מה עומד מאחורי הרצון לספר לשון הרע על חברה. בדר"כ מאחורי רצון לספר על מישהו משהו רע מסתתרת קנאה במשהו, מסתתר חוסר פרגון מסתתר איזשהו כאב שלו אנחנו צריכים לתת מענה. וכשניתן מענה לקנאה או לכאב שיש לה – היא תגלה שהיא ממש כבר לא רוצה לספר את הלשון הרע. לכן אין רצון הלב רע – אם יש רצון שאנחנו יודעים שהוא אסור וזו הזמנה פנימית להתבונן מה מסתתר מאחוריו ולזה לתת מענה.

נחזור לשאלתך שממנה יצאנו ללימוד ההבדלים בין צריך לרוצה:

אני מציעה שתבחני עם עצמך ממה מורכב היומיום שלך: מכמה אחוזים של צריכה וכמה אחוזים של רוצה: האם את לומדת משהו שאת אוהבת ובחרת בו או בחרת לפי שיקולים שהכתיבו לך (שכר / מקובלות וכו') האם המטלות שאת צריכה לעשות בבית הן מטלות שאת אוהבת לעשות או אלו מטלות שהכתיבו לך. את מכירה את סדר יומך ותבחני אותו. אני יכולה לנחש שאת קוראת את הדברים ואומרת לעצמך – את מקצוע הלימודים שלי אני כבר לא יכולה לשנות, את התפקידים שלי בבית גם לא וגם את שאר הדברים – ואני רוצה להגיד לך שגם להמשיך עם התיסכול הפנימי שיש לך – גם לא כדאי לך – ולכן אני ממליצה לך לעשות חושבים.

נניח במטלות הבית – בידקי – אולי יש משימות שאת יכולה להתחלף עם בני הבית האחרים ואת תבחרי לעשות דברים שאת יותר מחבבת ואוהבת? אולי במטלות הקיימות ניתן לבחון איך לעשות אותן אחרת כך שיהיה לך כיף יותר ותרצי לעשות אותן? אני מכירה מישהי שתפקידה היה להדיח ערימות של כלים – והיא ממש לא אהבה לעשות זאת ולא היה לה עם מי להתחלף – משהבינה שזה גורלה היא חשבה לעצמה מה תוכל לעשות בשביל להנעים על עצמה את זמן שטיפת הכלים: חשבה וחשבה והזמינה לעצמה סינר עם כיתובים אישיים שמשמח אותה, קנתה סבון כלים מפנק בריח שהיא אוהבת, הטעינה לעצמה בנגן פלייליסט מובחר לזמן שטיפת כלים – ולאט לאט הפך זמן שטיפת הכלים לזמן לו היא מחכה במשך היום. חישבי גם את מה תוכלי לשנות או לשלב במשימות הקבועות שלך בשביל שהן תהיינה נעימות לך יותר.

גם לגבי לימודים – אם הם מדוייקים לך – מה טוב ואם גם שם התערבב לו הצריך והסטיגמות וה"רוצה" לא היה דומיננטי – חישבי מה יכול לרכך את הנושא: אולי לשלב קורסים שאת יותר אוהבת – אולי להתייעץ עם יועצת תעסוקתית לדייק את מה שאת טובה בו בתחום שאת לומדת ואותו למקצע – אין שום דלת סגורה בשום מקום. השמים הם הגבול ולכל בעיה יש פיתרון – וכעת שאת יודעת כבר שעמוס לך מידי כנראה בגלל הצריך – חצי מהפיתרון בידייך ואת פתחת פתח בשאלה בבקשת העזרה – תראי שהקב"ה יישלח לך ס"ד ויפתח לך בעז"ה פתח כפתחו של אולם במציאת הפתרונות שטובים לך.

אז גם לגבי השאלה שלך כשאת נמצאת במקום פקוק וכל משימה מוסיפה עוד עומס – אני יכולה להניח שאלו משימות ממשפחת ה"צריך" שכן משימות ממשפחת הרוצה כיף למלא ולהספיק. ולכן, כל פעם שלפני משימה נהיה לך כווץ' בבטן – סימן שמשהו שם לא מדוייק לך והשריר של הרוצה לא היה מספיק פעיל – זוהי הזמנה פנימית לדייק את עצמך ולעשות מה שטוב לך ונכון לך ומה שאת רוצה – ולא לפעול ממקום של צריכה.

וכן לגבי שידוכים: נסי לשבת עם עצמך ולחשוב מה שם מרגיש כמו עוד איזשהי מטלה שצריך לעשות עליה וי: האם יש ציפיות של הסביבה שאת מרגישה שאת צריכה למלא? האם יש פה עניינים פנימיים של ריצוי או של דפוסים שגורמים לך לרצות לדחות את העניין? מציעה לך לבחון עם עצמך אם העניין של דחיית נושא השידוכים הוא רק בגלל העומס שאת מדברת עליו או שאולי יש פה עוד איזשהם אישיואים פנימיים שמסתתרים מאחורי העומס.

יקרה, אני יודעת שזה יכול להבהיל ולהפחיד לעשות את ההתבוננות הזו: אבל זכרי שאת אמיצה וחכמה וזו עבודת ה' שלך, לדייק את עצמך – ומאחורי הפחד מסתתרת הצלחה גדולה – זכרי שכל מה שלא תגלי בהתבוננו הפנימית הזו – יש לכל דבר פתרון – כי כמו שאמרנו ה' נותן שלג כצמר ולכן עם כל החשש שאולי קיים והפחד התבונני – זה משתלם ומקדם לאין ערוך.

עוד משהו לפני סיום: דיברת על השוט, השוט שמלקה שאת לא מספיקה ואחרים כן מספיקים ושהיית צריכה להספיק יותר וכו' – השוט הזה הוא הביקורת העצמית הנוראית שלא מקדמת אותנו לשום שום שום מקום טוב! יש שמתבלבלים ואומרים שביקורת עצמית זה חשבון הנפש שכדאי שנעשה בסופו של יום – וטעות היא! ביקורת עצמית לא מקדמת. להפך, היא מונעת עשייה כי אם נניח איחרנו לתור חשוב לרופא שחיכינו לו זמן רב. השוט – הביקורת העצמית מיד אומרת לנו: נורא ואיום, איזה חסרת אחריות אני, למה איחרתי, אני שלומליאלית וזה לא פעם ראשונה שזה קורה וכו' וכו'. האם יצאתי עם מסקנות לפעם הבאה? לא! האם אני יודעת מה גרם לי הפעם לאחר שאדע לא לחזור על כך בפעם הבאה? לא! רק מה, האנרגיה שלי התבזבזה והתאיידה עם הביקורת העצמית – כשחשבון נפש בעצם מגיע מכיוון אחר: חשבון נפש מגיע מכיוון של אמונה עמוקה ש"מה שהיה – היה צריך להיות כי זה רצונו של רבש"ע" – ואת העבר אינני יכולה לשנות ואין לי שליטה על זה – לגבי העתיד – אני יכולה להגיע מוכנה יותר, וללמוד ממה שקרה: נניח בפעם הבאה אדע מראש להערך לזמן ממושך של המתנה לתחבורה ציבורית או לא לצאת בסמוך לתור.

ביקורת עצמית מגיעה מחוסר אהבה עצמית – ואת יקרה, חלק אלוקה ממעל טובה כפי שאת! את אמורה לאהוב את עצמך. ככל שתאהבי את עצמך יותר תראי שהביקורת העצמית שלך נחלשת ומתעמעמת כי האהבה העצמית מגדילה את הביטחון העצמי הפנימי ואז לביקורת העצמית (שזה לגמרי היצר הרע) כבר אין כ"כ מה לעשות. ואיך מגיעים לאהבה עצמית? גם כאן, בעבודה פנימית ויומיומית: מציעה לך אם יש לך כח ורצון לקחת פנקס ולרשום בכל יום 3 דברים טובים בעצמך כמו למשל: אני יפה. אני גבוהה. הצלחתי במבחן. אני מודעת לעצמי. אני לא מוותר לעצמי וחותרת לאמת. הסביבה מעריכה אותי וכו'. שלא תחשבי שזה גאווה. חלילה. אם המחמאות לעצמי מגיעות ממקום מודע ורצון של לבנות את העמוד שידרה הפנימי שלך – אז זו לא גאווה או יוהרה.

תרגיל נוסף לחיזוק האהבה העצמית הוא לעמוד מול המראה, להסתכל לעצמך בעיניים ובמשך דקה להגיד אני אני אני אני – זה נשמע לך אולי משונה – אבל זה תרגיל מעולה שיעזור לך להתפטר מה'צריכה' ויפחית ביקורת עצמית – כי התרגיל הזה בעצם משדר לתת מודע שלך שאת קיימת, ויש משמעות לך ולרצונות שלך ואי אפשר שאת בעצמך תוותרי על רצונותיך ולכן גם זה יגרום שאחרים יפחיתו בבקשות שיגרמו לך להרגיש "חייבת" ותוכלי יותר לעשות מה שאת רוצה וחפצה.

האנשים שאת רואה שיש להם ריבוי משימות והם מתמרנים בין כל המשימות בקלילות ובהצלחה – זה שאנשים שמודעים לעצמם, ושאוהבים את מה שהם עושים ורוב יומם מורכב מדברים שהם רוצים לעשות – ולא צריכים. כשפועלים ממודעות ומשלבים במהלך היום מספיק דברים שאנו רוצים ואוהבים ובמקביל מפחיתים את הביקורת העצמית – אז אין לנו בעיה לשלב משימות שצריך לעשות כמו הספקים ומטלות – כי גם במשימות האלה אנו משכילים לשלב את רצוננו (כמו בדוגמת השטיפת כלים).

מאחלת לך שואלת יקרה, לצאת לחרות אמיתית מגלות הצריך, לעבוד את ה' ברצון ובשמחה, שבקרוב ובבוא העת תינשאי לבחיר ליבך בשלווה ובמנוחת הנפש אמיתית ושתראי אך טוב וסיפוק כל ימי חייך.

רותי.