שלום לך יקרה,

את מתארת מצב מורכב מאוד, ממש בין הפטיש לסדן, ואני מצדיעה לך על כך שבמצב זה את מחפשת דרך להתמודד – ועם זאת לשמור על כבודו של בעלך מול ילדייך.

נראה שניסית כבר דרכים שונות ולא עבד לך. בעיקר משום שאין לך שיתוף פעולה מן הצד השני. המצב נשמע באמת קשה. אין דרך לצפות את ההתפרצויות, והדבר נותן תחושה של מגורים על לוע של הר געש. זו התמודדות לא פשוטה בכלל, וקבלי את הערכתי על שאת נוטלת אחריות על החלק שלך בענין ומחפשת דרכים לפתרון.

קשה לי להבין מדברייך מה התכיפות של ההתפרצויות וכמה זה משליך על הקשר הזוגי. בכל מקרה, נראה שהמצב דורש ממך להיות ב'כוננות ספיגה', ויוצר קושי בתקשורת ביניכם. ועל זה נוסף הקושי הכפול עם הילדים: הן להבטיח את שלומם הנפשי והן לשמור בעיניהם על התדמית החיובית של אביהם.

(בטרם אמשיך, אדגיש שתשובתי כאן אינה מתייחסת למצב של אלימות פיזית או מילולית. במקרה שכן – מחובתך לפנות לעזרה באופן מידי. מנסיוני המקצועי, הכלה, קבלה, לימוד זכות, אסרטיביות או כל עצה אחרת אינם מספיקים לעצור התנהגות אלימה, בוודאי שלא לאורך זמן. דפוס אלים נוטה להסלים ולהותיר נזקים שקשה לרפא.)

בשאלתך את מתייחסת למספר עניינים.

• מה עושים בזמן ההתפרצויות, וכיצד ניתן למנוע או לכל הפחות להפחית אותן?

• איך לשכנע את בעלך ללכת לטיפול?

• כיצד להסביר לילדים מה קורה לאבא – כדי שידעו שזה לא באשמתם.

התפרצויות זעם אינן צפויות. אין לך שליטה עליהן ואף אינך יכולה לראות את זה בא. אבל ניתן להתכונן נפשית למצבים האלה ולהחליט מראש איך תנהגי.

מה לעשות? מה שאנשים עושים כשהם נמצאים במקום שלא נוח להם – מתרחקים. רגשית ופיזית. משום כך, בזמן של התפרצות, דבר ראשון עליך להתנתק רגשית ולהזכיר לעצמך שאינך אשמה במתרחש.

אנשים שמתפרצים נוהגים להטיל את האשמה על הסובבים אותם. הם חווים משהו שמעבר ליכולת הסיבולת שלהם, וההתפרצויות הן דרך לפרוק את הקושי. משום שהם בחוויה של הצפה רגשית, קשה להם לקחת אחריות על עצמם, על התחושות שלהם ועל האופן שהם משחררים קיטור. מי שיספוג הוא כמובן המעגל הקרוב. בני הזוג או הילדים הם האשמים ותמיד שוכחים-לא עושים-מאחרים וכו'. משום כך שום דבר לא יעבוד לך – לא התנצלויות, לא נסיונות להרגיע או לספק הסברים – ההיגיון לא תופס בסיטואציה הזו, והבנאדם לא פנוי להקשיב.

אל תתגונני. גם אם נראה ש'הכל קרה בגללך' – אמרת משהו, פספסת משהו, הזזת משהו – התקף זעם אינו תגובה קבילה.

התפרצות היא תוצר של מנגנון נפשי של התקה – האדם מגיב לכאב פנימי כלשהו, אבל משום שאין לו דרך להתפרץ על גורם הכאב (הבוס בעבודה, מורה או הורה שהשפיל אותו בילדותו וכו') – הוא מחפש בסביבה אובייקט שיספוג את הזעם. אין לזה קשר אליך.

להפך, ההתפרצויות מתרחשות רק בסביבה הקרובה – במקום שאדם מרגיש בטוח ו'מוגן' והוא יודע שלא ישלם מחירים על ההתנהגות הלא נורמלית. בעבודה הוא יפוטר, בחברה הוא יספוג דחיה, אבל בבית לא נשקפת לו כל סכנה.

הדבר גם מוכיח שההתנהגות אינה בלתי נשלטת. האדם יודע לתפוס את עצמו במקומות שזה לא משתלם לו. ובכן, דאגי שזה יהיה לא משתלם. לעולם אל תמלאי בקשות שמופנות אליך בצורה כזו – עמדי על כך שיש דרכים לתקשר אתך, ואל תתרגשי מצעקות.

כצעד מעשי, הרחיקי את הילדים ואת עצמך. כשאין להופעה 'קהל', בדרך כלל כל הטעם יורד והלהבות יכבו מהר מאוד. בדרך זו גם תלמדי את ילדייך שאינם אמורים להיות מוקד של מופעי זעם של אחרים.

זה שיעור חשוב וקריטי לחייהם הם. תוכלי להסתגר אתם בחדר, לא להקשיב מה קורה בחוץ, לא להילחץ מהסלמה (כאמור – כל עוד אין מעורבת סכנה). אם יש צורך – צאי מן הבית עם הילדים לפרק זמן שנראה לך מספיק. את יכולה לומר שאת מבינה שמשהו הכעיס אותו, אבל קשה לך להישאר בסביבה, ותוכלו לדבר על כך כשיירגע. התגובה שלך צריכה להיות ברורה ועקבית. קשה להציב גבולות בתוך סיטואציה סוערת, אבל זו חובתך.

חובתך כלפי ילדייך, כלפי עצמך וכלפי המערכת הזוגית. התפרצויות הם התנהגות הרסנית, שאינה מאפשרת תקשורת והבנה וההקלה שהיא מביאה רגעית בלבד. זכותך לא להמשיך ולספוג זאת.

אם הוא מוכן לשיחה בשלב מאוחר יותר, אמרי שהמצב הזה קשה לך וכבר דיברתם על כך לא אחת, ושטובת הילדים מחייבת אותך להתרחק בכל פעם שזה יקרה. השדר צריך להיות, אנחנו אוהבים אותך, אבל לא נרשה לך לפגוע בנו ובעצמך. יתכן שהוא מצטער לאחר מעשה, אבל זה לא מונע את הפעם הבאה, בשל הקושי ביכולת הוויסות הרגשי וביכולת לקבל אחריות על ההתנהגות. זכרי שאת וילדייך אינך צריכים לחיות באווירת טרור.

• מה לגבי הסרוב שלו ללכת לטיפול?

בעלך אדם מבוגר. אינך יכולה להכריח אותו ללכת לטיפול, וזה גם לא יהיה אפקטיבי. אדם שלא הלך מרצונו – ירגיש שכופים עליו להשתנות. הסרוב ללכת לטיפול עשוי לנבוע מסיבות שונות, אבל לפעמים הוא פשוט יושב על תחושה שבן הזוג רוצה לחנך אותי, שאני לא טוב מספיק.

אז מה כן? אם את בוחרת להישאר אתו בזוגיות, כנראה יש לך סיבה טובה. מה את רואה בו ששווה לך לחיות אתו למרות הקושי? חשבי על כל הטוב שבו. נכון שלא נעים לקבל אדם שמתפרץ, מאשים, מחולל מהומה ואומר כל מיני דברים מכאיבים, אבל אם את נשארת אתו, כנראה את רואה בו גם הרבה דברים טובים. והחלק הזה הוא החלק האמתי שלו. ההתפרצויות מגיעות מהחלק הפגוע. אולי בגלל שריטות ילדות, אולי בגלל חוסר יכולת לניהול רגשי. מתפקידך לראות בו את הטוב, ולהאמין שהוא אדם טוב, ושמן הסתם גם הוא לא נהנה מהסצנות שהוא מחולל.

שימי לב, זה עשוי להישמע דבר והיפוכו – מצד אחד אני ממליצה לך להתרחק, ומצד שני לקבל אותו כפי שהוא. זו לא סתירה. לא פעם בנוכחות אדם שמתפרץ אנחנו מרגישים ש"זה לא הוא", כאילו איזה שד השתלט עליו. עלינו לסרב לראות בו את הדמות ההיא וגם לא לתקשר אתה. בזמן שהוא לא בשליטה – את מתרחקת כאקט של הגנה. אבל גם אז, עשי זאת ללא שיפוטיות או התנשאות. חשבי על כל הטוב שבו, על כל הדברים שמשאירים אתכם יחד. זה יעבור גם לילדים. ראי אותו כילד שמתקשה לווסת את עצמו. לבעלך עצמו קשה עם המצב גם אם נראה לך שלא אכפת לו. הוא מרגיש חוסר שליטה וחוסר ערך. קבלה עמוקה ושלמה של האדם שמולך עשויה להרגיע אותו והוא יוכל להיות פנוי לקבל אחריות על חלקו בענין, במקום להיות עסוק בהתגוננות פנימית. וזה עשוי לחולל נסים. אבל אל תעשי זאת על תנאי (אני אקבל אותו כדי שהוא ישתנה), עשי זאת כי זו האמת. אהבה מגייסים בזמנים שקשה לאהוב. כשהוא ירגיש שאת יודעת להפריד בין האני הטוב והעמוק שלו לבין מה שהוא מוציא אל פני השטח, הוא יוכל לקחת אחריות על חלקים אלה ולטפל בעצמו. כל עוד הוא ירגיש מצדך שיפוטיות ועליונות, הוא יראה בכך מאבק נגדו ולא ישתף פעולה.

ובכן, אינך יכולה לגרור אותו לטיפול, אישי או זוגי. מה כן את יכולה לעשות? לתקשר את הקושי שלך (בזמנים של רגיעה), לדבר על הציפיות שלו ועל מידת הסבירות שלהן (למשל האם זה הגיוני לצפות שיבינו מה שהוא רוצה בלי שהוא יבקש במפורש), ולהציע אלטרנטיבות שיאפשרו לכם להתנהל בשפיות.

• ומה לגבי הילדים?

את אחראית לשלומם. להיות נוכחים בסיטואציות של התפרצויות זעם משפיע על היציבות הנפשית, ועל אופי ההתקשרות עם הזולת. אינך רוצה שיגדלו לחשוב שזה תקין לספוג התפרצויות. ילד רואה את עצמו כמרכז העולם ולפיכך כל מה שקורה מרגיש באשמתו. וזה חשוב שידע שלא. תפקידך כמבוגר האחראי להגן עליהם ולהרחיק אותם ממוקד המתח. שדרי רגיעה. שדרי שאת שולטת בעניינים. דאגי שהם ירגישו מוגנים.

בנוסף, חשוב לתת לילדים ונטילציה ולאפשר להם לפרוק מתחים. הם מרגישים מפוחדים, פגועים, חרדים, וקריטי לתת להם אפשרות לפרוק כדי שהארועים לא יצטברו לכדי טראומה. לא צריך לתת תשובות, מספיק לומר, כן, זה קשה להרגיש ככה. כן, אתה גם אוהב את אבא וגם מפחד. נכון, לפעמים אתה מרגיש שהוא לא אוהב אותך. כן, זה באמת לא נעים. להבטיח לילדים את הגנתך ואת הבנתך, ואת היותך שם בשבילם. הילדים לא צריכים לדעת מה קורה עם אבא, ובוודאי לא להיות שיפוטיים כלפיו. רק להבין שזה לא נגדם, שלאבא קשה, ולפעמים הוא צועק אבל זה לא קשור אליהם. וזה מבהיל, וזה מפחיד, אבל לא קשור אליהם. זה ייתן לילדים תחושה של שליטה במצב. למרבה הצער, היכולת שלנו לשרטט לילדינו את החיים שאנחנו רוצים בשבילם מוגבלת. אבל אנחנו יכולים להבטיח להם תמיכה והגנה וזו גם חובתנו ההורית.

את צריכה להזכיר לילדים שהוא אבא שלנו ואנחנו אוהבים אותו. את רוצה לשמור דמותו של אביהם בעיניהם, וזה אכן חיוני לבריאות הנפשית שלהם. הזכירי להם שהוא אוהב אותם, דברו מדי פעם על ארועים משותפים, דברים טובים שעשיתם ביחד או שהוא עשה עבורם. הילד לא צריך לדעת למה קשה לאבא ומה בדיוק הדליק אותו. אילו בעלך היה סובל ממחלה פיזית מן הסתם לא היית נכנסת לאבחנות רפואיות, אלא חולקת עם הילד רק מה שנחוץ לו לדעת כדי לא להתענות באי ודאות, זה נכון גם לכאן.

ועוד ענין חשוב: הוא מסרב ללכת לטיפול, ואת לא יכולה להכריח אותו – אבל את יכולה ללכת לקבל ייעוץ ותמיכה וכדאי שתעשי זאת. ובמצב שלך, חשוב לקבל את הכח ואת ההכוונה שאת זקוקה להם כדי להתנהל נכון. את מתארת חיים רוויי לחץ וחוסר אונים. המצב הזה עלול לפגוע בך במשך הזמן. אי אפשר להיות נתונה למתקפות חוזרות ואחר כך לשדר עסקים כרגיל. בזמן התפרצות נאמרים דברים ללא פילטרים. וכמה שתהיי אוהבת ומקבלת, בסופו של דבר היחסים ביניכם עלולים להפגע. מצאי את מקורות הכח שלך, שיעזרו לך להשאר שלווה, ולא לקחת את הדברים באופן אישי. זה לא קל – לשם כך את זקוקה למישהו שיתמוך בך בצורה הנכונה לך.

אין לי מידע על תכיפות ההתפרצויות, על רמת היכולת שלו לראות את החלק שלו במה שקורה, על מה שמתרחש בזמנים אחרים – לכן כל הנכתב כאן הוא בגדר עזרה ראשונה. כדי להתמודד נכון עם כל האספקטים של הזוגיות שלכם, וכדי להעריך נכון מה האימפקט על הילדים – כדאי שתקבלי סיוע, עצה והכוונה משמעותיים יותר. כשאת תהיי מוחזקת – יהיה לך קל להיות אסרטיבית הן בזמן ההתרחשות והן לגבי הציפיות שלך מהקשר הזוגי, והדבר בוודאי יחולל שינוי לטובה.

מאחלת לך חיים של שלוה, אושר וטוב.

אורית

[email protected]