בס"ד

שואלת יקרה, יקרה מאד,

אני מתיישבת לכתוב לך ואני תוהה איך לפתוח את תשובתי…

דבר אחד אני יכולה לומר לך בוודאות: השם יתברך אוהב את בעלך. ממש אוהב אותו ומשגיח עליו יפה יפה. איך אני יודעת? – פשוט. הוא נתן לו אותך במתנה. נתן לו אשת חיל, שותפה נאמנה ואוהבת למסע החיים. אולי עכשיו עולה חיוך על פנייך (וזה יופי), רק דעי שאני רצינית ואני מתכוונת למה שאני כותבת. תיכף אסביר יותר…

השאלה שלך עוסקת לכאורה בזוגיות אבל מקפלת בתוכה גם עיסוק ברוחניות או יותר נכון, מעלה את הצורך בבירור זהות דתית. לעניות דעתי, אילו שני נושאים ש"הולכים" ביחד באופן טבעי, ניזונים ומשפיעים אחד על השני. כדי להסביר לך את הקשר בין שני התחומים אחלוק איתך את תפיסת עולמי בתחום ואת מה שמשתמע ממנה לגבי השאלה שאת מעלה. אומר לך מראש שהדעות שלי בנושא הן לא בהכרח שגרתיות, לכן כדאי שתבחני היטב את הדברים, ותבחרי מה שמתיישב על ליבך. בכל מקרה אין בכוונתי וביכולתי לתת לך עצות אלא רק נקודות למחשבה בניסיון להרחיב את טווח הראיה שלך על המציאות. עצות מעשיות אמיתיות תוכלי לדלות את בעצמך מחכמת הלב שניחנת בה. בואי נתחיל:

זוגיות היא קשר של הטבה הדדית בין איש לאשתו שיחד מרכיבים מהות שלמה וחדשה שנקראת אדם.

הזוהר הקדוש כותב על מי שטרם נישא שהוא 'פלגא גופא', העניין הזה של להיות חלקי וחסר הוא מהותי בזוגיות. לאיש לבדו או לאישה לבדה אין יכולת להשלים את החיסרון מצד עצמם. "על כורחנו" אנחנו מגיעים ככה לזוגיות.

כמובן, שעל פי רב בהתחלת הקשר השם יתברך עוצם לנו את העיניים ואנחנו רואים בעיקר את החן והייחודיות של בן או בת הזוג לעתיד, אבל גם אז כמו שאומר האור החיים הקדוש, אנו נמשכים בטבענו אל מי שעשוי להשלים אותנו (או אל מי שדומה לנו אבל על זה נדבר אחר כך). בהמשך הדרך כאשר מרגישים מספיק בטוח בתוך המערכת הזוגית שהולכת ונבנית, אז כל אחד או אחת יכולים להרשות לעצמם להביא לידי ביטוי את החלקים החלשים, החסרים או הפגועים שלהם. במקרה שבו בן זוג מביא אל תוך הקשר את החלקים החסרים האלה שזקוקים להשלמה, ייתכן שיש בזה קריאה לא מודעת (או שמא מודעת מאד) לעזרה וזו עשויה להיות הזמנה לתהליך משותף של צמיחה וריפוי.

נשמע לך ציורי מדי? – אולי. ייתכן שבזמן אמת, אי שם במהלך החיים שטרום הנישואין נפער פצע ולא היה שם מי שיחבש אותו כראוי (ואין צורך להאשים אף אחד על זה, ייתכן שגם זה חלק מהתכנית האלוקית), בכל אופן, החיים ממשיכים ולומדים "לסחוב" הלאה גם עם פצעים פתוחים בנפש עד שכאמור, מזהים הזדמנות טובה ובטוחה להשלמת חסרון הנפש.

בשלב הזה בחיים, בן או בת הזוג שזקוקים לריפוי (ומכיוון שגלגל חוזר הוא בעולם אז פעם זה הוא ופעם זו היא) כבר לא בגיל שבו אבא או אמא נמצאים לידם, מכילים אותם רגשית, מטפחים ומכוונים קדימה ולמעלה, אבל דא עקא שזה בדיוק מה שהם צריכים. נוצר מצב שבו יש מן פער בין הגיל הכרונולוגי (המתקדם) לבין הגיל הרגשי שבו הם עדיין כנראה מרגישים קצת אבודים מול החיים. זה יכול לצוף בכל גיל, ומכל מיני סיבות. אז מה עושים? משתדלים לחבוש בעדינות את הפצעים…

לפעמים בת זוג שניחנה בחכמת – לב יכולה, בנוסף להיותה אישה – רעיה, להיות גם קצת אחות תומכת, מעודדת ונטולת שיפוטיות ויש מצבים מיוחדים שהיא אפילו "לובשת" מעטה אימהי ומגדלת את האיש שלה באמצעות היכולת שלה להכיל אותו רגשית בלי להיבהל ממצב זמני של ירידה רוחנית. אני לא מתכוונת לזה שאישה תהיה אחות או אמא של בעלה, אלא משאילה את היכולות הטבעיות הטבועות בה ממילא ומתרגמת אותן בתבונה אל תוך הזוגיות. אני משערת שאישה צעירה שמקימה בית לא ממש מצפה לאתגר כזה, ויחד עם זאת, זה האתגר. זו המציאות. מה אפשר לעשות? אז וודאי שצריך תפילה ועוד תפילה עד שיפתחו השערים אבל מכיוון שבינתיים את נשארת עם רגש לא טוב כלפי האיש שלך, כמו שכתבת שאת מעריכה אותו פחות ופחות, ויש לך רצון לחלץ את עצמך מהרגש הזה אני חולקת איתך את שכולנו יודעות שכדאי לעשות, אלא שכולנו זקוקות לתזכורות מדי פעם. בראש ובראשונה זה עשוי להיטיב איתך, אבל יכולה לצמוח מזה תועלת גם לאיש שלך.

למה אני מתכוונת?

לחפש ולמצוא בו את נקודות הטוב והחוזקות שלו. להתבונן היטב בנקודות האלה ולתת להן מקום של כבוד. קודם כל בינך לבין עצמך ובהמשך גם לשקף אותן עבורו. הדבר הזה הוא חשוב מאד כי בנאדם שלא מחובר אל הטוב שבו באמת עלול ח"ו להחליק במדרון מטה מטה, ואת הרי רוצה שהוא יעלה מעלה מעלה… זה דבר שיכול להעמיד אותו על רגליו מבחינה רגשית. קשה לחיות לאורך זמן בצילו של כל מה שהוא לא. עדיף להיאחז במה שכן יש ואותו להעריך ולעודד בתקווה שההערכה הזו תרחיב לו את הרצון להמשיך ולהיות מוערך בעינייך. כתבת שיש לו מידות טובות וכתבת שיש לו תחביבים שונים והוא מתעסק באוכל. אולי ניתן לרתום את המשיכה הטבעית שלו לתחומים האלה לתחום של חסד? אולי הדבר הזה שהוא במילא אוהב לעשות יכול להתחבר למידה טובה טבעית שלו וככה להועיל לקהילה או לסביבה שלכם? שווה מחשבה…

דבר נוסף, אולי נסיבות חייו הן כאלה שאם מבינים אותן לעומק מגלים שקל מאד ללמד זכות על מצבו הנוכחי? נניח שמעולם לא היתה לו הזדמנות לחוות על בשרו את השפעתה המטיבה של ההתמדה, אולי הוא עוד צריך לשבר בתוכו מחסומים כדי להתמיד בדברים שלך נראים פשוטים אבל בשבילו הם התמודדות? לא לכולם זה בא בטבעיות לקום כל בוקר למניין ולשמור על סדר לימוד. אולי הוא מעולם לא טעם טעם מתוק בלימוד תורה והתייאש בינו לבין עצמו מיכולת הלימוד שלו? אולי הוא סובל מלקות למידה והוא אפילו לא מודע לכך? – ליכולת שלך ללמד עליו זכות, יש השפעה עצומה עליו. יש מימד בלימוד זכות על בן זוג שמשדר לו אמונה ביכולתו להשתנות לטובה. זו לא סלחנות שטחית שמקבלת את המצב של ירידה רוחנית חלילה ואומרת זה מה יש. לימוד זכות שלך עליו בהקשר הזה, כמו מאפשר לו לראות את מצבו הנוכחי דרך העיניים שלך, נותן לגיטימציה למורכבות או לקושי שלו (אני בטוחה שגם הוא לא שמח במצבו), ויחד עם זאת, מטעין אותו בתקווה ומזכיר לו את תחושת המסוגלות שלו. תקווה מותחת קו בין המקום הנוכחי שלו לבין המקום שאת והוא יודעים שראוי לו ושהוא מסוגל להגיע אליו.

עוד דבר שאמנם כתבת אותו בפתח דברייך אבל אני מוצאת לנכון להתייחס אליו לקראת סיום: כתבת שבשנות בחרותך בסמינר רצית בעל שלומד וחי חיי תורה באמת והחיים סיבבו שיש כיום פער גדול בין החלום למציאות.

את בוודאי יודעת ורואה שהחלום שהתנפץ הוא לא רק מנת חלקך, זו תופעה נפוצה שבה נשים צעירות מגלות שהאיש שלהן לא עומד בציפיה הזו ונאלץ לצאת ולפרנס את המשפחה המתרחבת.

איש שלוקח אחריות על המשפחה שלו ראוי להערכה. יחד עם זאת, תפילה במניין וקביעת עיתים לתורה הם לא חלום. הם דרישה אלוקית של הקב"ה מכל איש יהודי.

ייתכן שכאשר האיש שלך ירגיש דרכך כמה הוא אהוב על השם יתברך, תוכלי לחלוק איתו את הכאב שלך על החיסרון של קביעת עיתים לתורה ותפילה במניין. כך או כך, אל תוותרי את על השאיפות הרוחניות שלך כלפי עצמך.

זה חשוב לך כאישיות פרטית מתפתחת ועולה בדרך השם וזה חשוב גם בשביל האיש שלך ובשביל ילדייך.

כשאת שומרת על המקום הרוחני שלך ולא יורדת ממנו את "כאילו" שומרת גם בשבילו על המקום הזה וממתינה שיחזור אל המקום שלו (כמובן שאין בזה שום הבטחה שאכן כך יהיה רק עצה טובה ששמעתי לפני שנים מהאדמו"ר הרבי מאמשינוב שליט"א ואני משתפת אותך). כשקראתי את מכתבך התפעלתי מאד מזה שאת ממש נושאת עמו בנטל ויושבת ללמוד אתו, מקווה בשבילו שהוא יודע להעריך באיזה אוצר יקר הוא זכה…

הדבר האחרון שחשוב לי להציג בפנייך כנקודה למחשבה זה הצורך בבירור הזהות הדתית שכנראה עולה מתוך דברייך.

אתם שניכם אנשים צעירים. גדלתם במרחב חרדי ולפעמים נדמה שדי בלגדול בסביבה חרדית כדי שכל שאלות החיים הקיומיות תהיינה פתורות ולא כך הם פני הדברים.

עד לא מזמן יכולתם להישען על מסגרות, משפחה, קהילה וכיוב' כדי לשמר את האידישקייט שלכם. עכשיו אתם עומדים בזכות עצמכם מול החיים ומגלים שאתם צריכים להיות המשענת של עצמכם.

במילים אחרות, אתם צריכים לבנות את עמוד השדרה הרוחני- דתי שלכם. אל תיבהלו! זו יכולה להיות המתנה המשותפת שלכם זה לזה. דווקא עכשיו כשאתם נשואים ומחוברים בקשר של קדושה ויכולים להשלים האחד את השני, דווקא עכשיו כשאתם מגדלים ילדים ומחויבים לדור הבא – יש לכם כח לעמוד מול השאלות הגדולות של החיים.

מי אנחנו? מה חשוב לשנינו בחיים? האם יש לנו ערכים ועקרונות משותפים שלא נוותר עליהם בכל מחיר? מה הם? מה חשוב לנו להעביר לילדים שלנו בבית? איך נרצה שיראו חיינו בעוד חמש שנים? בעוד עשור? – פשוט פנו לכם זמן להכין ביחד את רשימת השאלות הפרטיות שלכם על אורח החיים היהודי וביחד צאו למסע שבו תבקשו תשובות. חלק מהתשובות תמצאו אצל אנשים חכמים, תלמידי חכמים, וחלק אולי באמצעות חברים קרובים שייתכן ומתלבטים כמוכם בשאלות החיים. חלק מהתשובות בוודאי מונחות בספרים שאתם כבר פותחים וחלק ייתכן שתמצאו בימי עיון ונופשונים שמאפשרים לאנשים להתנתק מהמולת העולם הזה למשך חמישי שישי שבת ומזמינים לצלול לעומק אל סוגיות מהותיות בקיום שלנו פה כנבראים בעלי בחירה – יצירי כפיו של הקב"ה. מה שבטוח זה שתצאו נשכרים בכל קנה מידה ממסע כזה, הן ברוחניות והן בזוגיות.

בתפילה להצלחה גדולה שלכם!

שירה ק.