שלום לך בחורה רוחנית ומאמינה, מועילה עוזרת משתדלת ושואפת.
כולי התפעלות מחדות ההכרה שלך, חוזק האמונה, והרצון הברור שלך להתעלות, למלא תפקיד.
ולשאלתך:
- ספיקות. כן ספיקות. אי הוודאות והערפל המקיף אותנו. הוא אחד הקשיים הנלווים לשהותנו כאם בעולם הזה. אם עולם הבא מוגדר כ"עולם האמת", אז עולמנו הוא העולם הלא ברור, נעדר האור המבהיק של ה"כזה ראה וקדש". בפסחים נ"ה הגמ' מספרת על אמורא שעלה לרקיע, וראה את כל הסדרים שונים, לגמרי אחרת ממה שקורה כאן. הפטיר "עולם הפוך ראיתי".
אז כן, כאן הדרך לא ברורה. וכך אמרו צדיקים על הפסוק בפרשת בא "ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה" – איש לא יודע את דרך האמת בה עליו לצעוד בעבודת ה' שלו, עד – עד בואנו שמה – שם לעולם העליון. מסתבר, שזה חלק מההסתר הרובץ על עולמנו. הבחירה בה חפץ הבורא, שתהיה לנו, כאן. בכדי שנעמוד בניסיון, ונתגבר, מכוחנו שלנו. ונעשה לו יתברך נחת רוח, דווקא כשנתמודד ונתגבר. אותה בחירה, לא הייתה מושלמת, אם הייתה לנו בהירות בדרך. אם הכל היה ברור. וכבר לא היו ספיקות. היה קל להתגבר וללכת הלאה. שבעים שנה יהודי לומד להכיר את עצמו, ולדעת את הדרך שלו בעבודת ה', אמר הרבי מקאצק זצ"ל – וכשהוא מסיים להכיר את עצמו, הוא עולה למעלה. כנראה, שכשהכול כבר ברור התפקיד מסתיים.
- כן, זה מאכזב, ואולי גם מתסכל. אבל זה חלק מהאתגר כאן. לגשש את הדרך. "בערפל אשר שם – דווקא שם – האלוקים" כדברי צדיקים. יש כאן תהליך כזה של חושך ואור, שמתחיל בחושך ונגמר סוף סוף בקרן אור. ואז מגיע חושך מחדש. עד לאור ששוב מפציע, מאיר ומתגבר. מאיר לגמרי. ושוב חושך. וכך שוב ושוב. הלבטים והספיקות, הסתירה הבניין ושוב מחדש לסתור ושוב לבנות. זה נשמע מדברייך, אולי, שאת מרגישה משהו כזה. כבר התקדמת, כבר הכרת, כבר התעלית. ואז פתאום שוב משהו לא ברור. כאילו טיפסת כבר למעלה, ומשם, פתאום את שוב למטה.
אז כן. זהו התהליך, את על הדרך. בספרי הקודש מתבאר, שבשביל לעלות לשלב גבוה יותר מאיפה שהיינו קודם. אנו חווים איזה חווית אין והעדר כזו. ואז מתחזקים ומתעלים. אנו חווים את ייסורי הלידה כל פעם מחדש. וזאת למה ? כל מידה טובה, חיזוק, הכרה בתפקיד. שאנו קונים לעצמנו. עליה לעבור "בירור". נהר דינור מחשל. נאמר למשל, שהתחזקנו בסיוע לאחר. וממש התקדמנו בזה. ופתאום דווקא בזה יש לנו ניסיונות, למה ? אנו עוברים חווית בירור. האם באמת אני מוכנ/ה לסייע ? באיזה רמה ? כמה ההקרבה ? ומעמידה בניסיון דווקא מתחזקים. מתחשלים. אנו "קונים" את המידה. וממשיכים לשלב גבוה יותר שלה. או למידה אחרת. "שבע יפול צדיק וקם" – לא מדובר על אותן נפילות שוב ושוב. בכל נפילה יש עליה לשלב גבוה יותר. "יש מאין" – כמו גרעין באדמה שנרקב, ורק כך צומח העץ. כך כל "ישות" והויה חדשה מוכרחת להיוולד מהעדר ואפסות של המציאות הקודמת. אחרת נישאר כמקודם. קטנים יותר.
גיל ההתבגרות, הוא גם אופייני לחיפוש וסערות נפש. לבניית הזהות והכרת התפקיד. זה טבעי, ורגיל. כך היא ההתפתחות הנורמלית שלנו. זה לא יוצא דופן.
- בכל מקרה, בכל מצב שהוא. אפשר לנסות להאיר את הדרך. קודם כל, להתפלל, מה שאני בטוח שאת עושה. רוצים בשמים את התפילות שלנו, כשהכול מאיר וטוב, אנו עלולים לשכוח שאנו תלויים בידו יתברך. כדי לא נשכח הוא שולח לפעמים תזכורות.
שנית, תשועה ברוב יועץ. אפשר תמיד להתייעץ, עם דמות מבינה. מדריכה, חברה טובה. וכדומה. לפעמים יש דברים שאנו לא רואים, ודווקא מישהו שרואה את הדברים מבחוץ יכול לראות אותם. ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.
ועוד משהו, הספק עצמו הוא גם סוג של חיים. לפעמים גם אם אין לנו אפשרות להיות ברורים במאה אחוז, אפשר להמשיך עם זה. זה חלק מהחיים. כמו שכתבנו למעלה. כך הוא עולמנו. וזה תפקידנו לפעול גם כך. גם כשלא הכל ברור. לפעמים אנו זוכים ומאיר אור בקצה המנהרה. ברק בחשכת ליל.
אני מצרף קישור לתשובה נוספת באתר, בנושא אחר של ספיקות, אבל התשובה כללית יותר, אולי תסתייעי גם בה.
https://akshiva.co.il/%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99/%D7%A1%D7%A4%D7%A7%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A7%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%94
שנזכה ותזכי לעלות בדרך העולה מעלה בית ק-ל
בהערכה ובברכת הצלחה
שרוליק
[email protected]